פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות, פרק ל פסוק 11 עד פרק לד פסוק 35

ההפטרה:  מתוך מלכים א' פרק יח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביטויים שמשמעותם היום שונה ממשמעותם המקראית.

בד בבד

פרשת "כי תשא" עוסקת בעניינים שונים הקשורים לאוהל מועד, ובעיקר היא עוסקת בחטא העגל והשלכותיו. אבל אנחנו עוסקים כאן בעניין לשוני המיוצג גם בפרשה שלנו.

יש מילים מקראיות שמשמען בימינו שונה ממשמען במקרא. לדוגמה: במקרא המילה  אביב משמעה שיבולת שגרעיניה רכים, ואילו בימינו משמעה העיקרי הוא תקופת השנה שבאה אחרי החורף. דוגמה אחרת:  תימן משמעה במקרא "דרום", ואילו בימינו  תימן היא מדינה בחצי האי ערב. תופעה דומה, אם כי אולי נפוצה פחות, היא  ביטויים וצירופים שמקורם במקרא, שנמצאים בשימוש גם בזמננו אבל משמעם היום שונה ממשמעם במקרא; וזאת גם אם משמען של המילים המרכיבות את הצירוף לא השתנה. והפרשה שלנו מספקת דוגמה לתופעה הזאת.

הבה  נסתכל בכתוב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה; בַּד בְּבַד יִהְיֶה (שמות ל 34). משמעו של הביטוי "בד בבד" במקום הזה הוא "בחלקים שווים"; וכך מבאר רש"י: "בד בבד יהיה – אלו הארבעה [הסמים] הנזכרים כאן יהיו שווים משקל במשקל; כמשקלו של זה כך משקלו של זה". אבל בימינו משמעו של הביטוי "בד בבד" הוא "באותו זמן", "במקביל". לדוגמה: "בד בבד עם בניית הבתים נסללו גם כבישי גישה". הנה עוד כמה צירופים שמשמעם היום שונה ממשמעם המקראי.

עד חרמה. בלשון זמננו "עד חרמה" משמעו "עד לחיסול סופי". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה (דברים א 44). אבל משמעה של  חרמה בפסוק שלנו הוא לא "חיסול סופי", אלא עיר כנענית מסוימת (וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה; שופטים א 17).

מושב זקנים. "מושב זקנים" הוא כינויו הקודם של  המוסד הנקרא בימינו "בית אבות" או "דיור מוגן". הכינוי "מושב זקנים" נזנח כנראה בגלל הריח הלא נעים שהחל לעלות ממנו בזמננו (כמו שקרה גם עם הצירוף "בית כיסא", שהוחלף ב"בית שימוש", וגם זה הוחלף ב"שירותים"). אבל במקרא "מושב זקנים" הוא התוועדות של זקנים חכמים, כפי שאפשר ללמוד מהכתוב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם; וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ (תהילים קז 32).

שמן זית זך. הצירוף "שמן זית זך" מופיע במקרא בקשר לעבודת המשכן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז 20); ומשמעו שם כפשוטו: שמן זית צלול וטהור. אבל בלשון ימינו "שמן זית זך" הוא גם כינוי ביקורתי-אירוני ל"יפי נפש" החושבים עצמם למיוחסים ונעלים על הסובבים אותם.  

אח לצרה. בלשון זמננו "אח לצרה" הוא מי שנמצא גם הוא באותה צרה. הביטוי הזה לקוח מהכתוב בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ; וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז 17); אלא שמשמעו שם שונה ממשמעו בימינו. וכך מבאר רש"י: "ואח לצרה יולד – לעת הצרה יולד לך הרֵע כאח, לעזור לך ולהשתתף בצרתך". כלומר, על פי רש"י "אח לצרה" (במקרא) הוא מי שתומך בך בעת צרתך.

עמק השווה. בלשון זמננו "עמק השווה" משמעו פשרה, הסכם; לדוגמה "אחרי משא ומתן ארוך, שני הצדדים הגיעו לעמק השווה". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה (בראשית יד 17 ). וברור ש"עמק שווה" במקרא הוא שמו של  עמק מסוים, העמק שבו נפגש אברהם עם מלכיצדק מלך שלם ועם ברע מלך סדום והגיע אתם להסכם, כמפורט בבראשית פרק יד. 

חציר במקרא וחציר בזמננו

עיקרה של ההפטרה לפרשת "כי תשא" הוא סיפור המבחן שעשה אליהו לנביאי הבעל. ההפטרה נפתחת בתיאור של מפגש בין אליהו לבין עובדיהו אשר על בית אחאב מלך ישראל, שיצא לחפש מזון לבהמות המלך. ושם כתוב: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד (מלכים-א יח 5).

המילה  חציר מופיעה במקרא פעמים רבות, ומשמעה (המקראי) הוא עשב ירוק המשמש מזון לבהמות; לדוגמה: הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת (מלכים-ב יט 26). בלשון ימינו משמעה של המילה  חציר שונה במידה מסוימת. הלשון החקלאית של זמננו ייחדה את המילה  הזאת לאופן אחד מסוים של הכנת מזון לבהמות: מגדלים ירק – בדרך כלל דגן או קטנית; קוצרים אותו בעודו ירוק (כדי שיישמרו בו חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו חלבון); מניחים אותו קצור בשדה עד שיתייבש דיו; וכשהירק יבש כובשים אותו לחבילות ומביאים למתבן. באופן כזה מזון יכול להישמר זמן רב, למשל מאביב אחד ועד האביב שאחריו. הגידולים הפופולריים לחציר הם אספסת (הפרות ממש משתגעות אחרי חציר אספסת); בקיה (מין של קטנית); תערובת של בקיה עם שעורה או שיבולת שועל; תירס אחרי שנקטפו ממנו הקלחים. ויש עוד.

מילה שוות משמעות ל חציר (של זמננו) היא  שחת, שהצטרפה ללשון בתקופת התלמודים, וגם היא נמצאת בשימוש בימינו; לדוגמה: "קוצר לשחת, מאכיל לבהמה" (משנה, מסכת מנחות, פרק י, ח). חנוך אלבק, בפירושו למשנה, מבאר את הכתוב הזה כך: "לשחת – למספוא, לאכילת בהמה. וקוצרים לצורך זה תבואה שלא נגמר בישלה". ואנחנו רואים – מהכתוב ומביאורו – ששחת היא לא הצמח כשלעצמו (כמו שעורה או אספסת), אלא אופן הכנתו (קוצר לשחת) כפי שתיארנו לעיל.