ירוק זה לא שם גנאי

כל צבע – יהא זה אדום, צהוב, או אחר כלשהו – הוא תחושה שחש אדם כתוצאה של קליטת גלי אור באורך מסוים. אנחנו מניחים שלכולנו יש אותה תחושה כאשר אנחנו רואים עצם בצבע מסוים. כולנו מסכימים שצבעם של העגבנייה ושל הדם הוא אדום וצבעם של הים והשמיים הוא כחול; וכן שאר הצבעים. אבל לרוב הצבעים ולמילים המייצגות אותם יש משמעויות גם מעבר לצבע הפיזיקלי. צבעים עשויים לשמש כמטפורות למושגים כלשהם, כסמלים של רעיון או של קבוצה (עם, מפלגה), כהוראות פעולה, כאות אזהרה ועוד. בעיון זה אנחנו מציינים משמעויות וסימולים עיקריים של הצבע הירוק.

מפליא הדבר, אבל המילה  ירוק במשמעות של צבע (כמו למשל "עץ ירוק") לא מופיעה במקרא. אמנם מופיעות המילים  יָרָק,  יֶרֶק, וגם  ירוׂק, אבל במשמעות של צמחים – דשא, פרי האדמה, או צמח מרעה. לדוגמה: כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, כָּלָה דֶשֶׁא, יֶרֶק לֹא הָיָה (ישעיהו טו ו). לעומת זאת דווקא הצבע  ירקרק כן מופיע: וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר […] נֶגַע צָרַעַת הוּא (ויקרא יג מט). כלומר  ירקרק במקום הזה קשור למחלה. גם בתלמוד הצבע הירוק מוזכר בקשר לעניין לא טוב. בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ק"ג, עמוד ב') כתוב: "כשחלה רבי, נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו: רבי מפני מה אתה בוכה? והתניא [אומר]: מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו; פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו; …; פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים סימן יפה לו …".

על פי בראשית רבה פנים ירוקות הן סימן לכעס. איך? בספר בראשית (יד יד) כתוב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו [לוט] וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. ובראשית רבה (פרק מ"ג) מפרש את הביטוי "וירק את חניכיו" כך: "ר' יהודה אומר: הן [חניכיו של אברם] הוריקו פנים כנגד אברהם. אמרו [החניכים]: הרי מלכים [למשל מלך סדום] לא יכלו לעמוד בהם [באלה ששבו את לוט] ואנו יכולים לעמוד בהם?!". ויקיפדיה אומרת (בין שאר דברים): ירוק הוא סמל לקנאה, והביטויים "ירוק מקנאה" ו"הוריקו פניו" מדגימים את המשמעות הזאת.

DanteGabrielRossetti-TheDayDream
The Day Dream – Dante Gabriel Rossetti 

בארץ ישראל הציונית המושג  ירוק מייצג בדרך כלל ערכים חיוביים. בשנות החמישים להקת הנח"ל שרה שיר שנקרא 'ירוק ירוק זה לא שם גנאי' (המילים של מאיר מוהר והמנגינה של דב זלצר). הרעיון הכללי בשיר הזה הוא ש ירוק אולי נחשב אצל אלה או אחרים כשם גנאי, ככינוי לטירון שלא מכיר את העניינים; אבל אצלנו  ירוק הוא תואר מכובד שמייצג את הטבע ואת החקלאות. הבית החוזר בשיר הזה הולך כך: "ירוק, ירוק זה לא שם גנאי / ירוק זה שם טוהר וחסד / שם כבוד שפורח בגיא / ועולה מחלקת האספסת. / ועל כן, ועל כן רבותי / ירוק זה לא שם גנאי".  ויש עוד שירים, בעיקר מלפני קום המדינה, שבהם הירוק מסמל  את הטבע, את ההתחדשות הציונית, את ההתיישבות על האדמה. הנה שתי דוגמאות.

ט"ו בשבט היה (ועודנו) החג הירוק, גם אם לא כינו אותו כך. יצחק שנהר כתב את המילים ויואל וֶלבֶּה הלחין את המנגינה של השיר הבא ששרנו בילדותנו: "גם בעיר וגם בכפר / ילד קום ישכים, / ויצא לגיא ולהר עם שתילים ירוקים. / זה היום ניטע ונשתול / ונכה פה שורש. / עוד שנה ועוד שנה – / והנה פה חורש." שיר ילדים תמים לכאורה, אבל צפונות בו משמעויות ציוניות. למשל: השתילים הירוקים הם מטפורה לבני העם החוזר לארצו ונאחז באדמתו ("נכה פה שורש"). הביטוי "זה היום" מתכתב עם הפסוק בתהילים זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בו (קיח כד)ֹ.

שיר אחר שנושא את בשורת הירוק ידוע כשיר שאברהם הרצפלד, מאבות ההתיישבות העובדת, היה שר בעת שהיה נפגש עם חלוצי התיישבות, ובפרט בעת עליית יישוב חדש על הקרקע. השיר נקרא "שורו הביטו וראו"; המילים והמנגינה הם של זלמן חן. הבית החוזר הולך כך: "את, מכוש, טוריה וקלשון / נתלכדה בסערה / ונדליקה שוב / שוב את האדמה / בשלהבת ירוקה". מילים רוויות משמעות, סמלים ומטפורות.

בתרבות העולמית, ומתוך כך גם בעברית, המושג  ירוק קיבל בעשורים האחרונים משמעות חדשה – הוא מבטא מכלול של עניינים הקשורים להגנת הסביבה: הגנת כדור הארץ, הגנת הטבע, מניעת זיהום אוויר, מִחזור, חיסכון באנרגיה ועוד. ויש ארגונים ירוקים ומפלגות ירוקות ואידיאולוגיה ירוקה ותעשייה ירוקה ובתים ירוקים ושאר ירוקות.

יש עוד עניינים שהירוק מייצג, ונזכיר בקצרה רק שלושה: הצבע הירוק מסמל "אפשר לנוע, להתקדם" (רמזור ירוק), או "הכול תקין" (נורית ירוקה). הצבע הירוק הוא מסמלי האיסלם, ותחת הדגל הירוק המוסלמים כבשו חצי מהעולם העתיק; ואכן בדגליהן של רוב המדינות המוסלמיות מופיע מרכיב ירוק כלשהו. קו שביתת הנשק ששימש כגבולה של מדינת ישראל עד 1967 נקרא "הקו הירוק".

מודעות פרסומת

מפעם לפעם

PikiWiki_Israel_13569_Ramat_Yohanan_-_Omer_festival
ריקוד 'מנחת העומר' (והיה כי תבואו) בקיבוץ רמת יוחנן, שנות ה-40 של המאה ה-20.

"יש שירים של פעם שאינם מוּשרים יותר, אפילו לא לפעמים; למשל  'חושו אחים חושו נרימה פעמינו'. פעם-פעם היינו רוקדים על פי השיר הזה הורה, פעמים רבות עד כלות כוחנו".

בקטע שלעיל המילה  פעם מופיעה בכמה צורות ובכמה משמעויות. כבר במקרא יש למילה הזאת ארבע משמעויות שונות. על פי האחת  פעם היא רגל; לדוגמה: תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל; רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים (ישעיהו כו ו). המשמעות השנייה היא צעד; לדוגמה: צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו (תהילים פה יד). במשמעות השלישית  פעם מציינת הופעה או חזרה בזמן של התרחשות כלשהי; לדוגמה: וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים (בראשית לג ג). במשמעות זו יש ל פעם נגזרות וצירופים רבים, למשל:  הפעם;  שלוש פעמים (או ארבע או שש);  מדי פעם;  בפעם האחרונה; פעמים רבות;  לפעמים; ויש עוד. המשמעות הרביעית היא מכה, דחיפה, הלמוּת; לדוגמה: וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם (ישעיהו מא ז). מהמשמעות הזו באו המילים  פעימה,  פעמון,  התפעמות ועוד. בימינו עיקר השימוש במילה  פעם הוא במשמעותה השלישית (הופעה בזמן).

במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, שבהם יש למילה אחת כמה משמעויות, יש קשר ברור בין המשמעויות האלה; אבל לפעמים לא נראה כל קשר – אם מפני שאכן אין כזה, ואם מפני שאמנם יש קשר אבל הוא חבוי. כך הדבר עם המילה  פעם. כי מה למשל הקשר בין המשמעות הראשונה (רגל) לבין השלישית (הופעה חוזרת בזמן); או בין המשמעות השנייה (צעד) לבין הרביעית (הלמות)? להלן נַראה שיש קשר בין המשמעויות השונות של  פעם, ושהקשר הזה הוא באמצעות מושג הזמן.

זמן הוא מושג מופשט, וכדי להמחיש אותו אנחנו משתמשים בתנועה מוחשית כלשהי. למשל תנועת כדור הארץ (ימים, שנים), תנועת הירח (חודשים), תנועת השעון (שעות, דקות, שניות). גם גופנו הוא מין שעון הפועל על פי זמן וממחיש אותו. דוגמה מובהקת היא פעימת הלב החוזרת שוב ושוב בקצב קבוע. גם צעידת הרגליים מבוצעת בקצב קבוע כלשהו (נסו לצעוד בקצב לא קבוע ותראו כמה זה קשה) ובכך ממחישה וקוצבת את חלוף הזמן. ואכן צעידה קשורה למצעדים, ומצעדים למרשים, שהם מוזיקה שהפְּעָמות שלה – יחידות הקצב – מותאמות לפעמי הצועדים.

הקשר של המשמעות השלישית (הופעה בזמן) למושג הזמן ברור מאליו; ואת הקשר של המשמעות הרביעית – מכה, הלמות – כבר הראינו באמצעות פעימות הלב ופעמות (יחידות הקצב) מוזיקת המרשים.

מתי ואיך באו הצבעים ללשון

רוב שמות הצבע הקיימים היום בלשון העברית לא היו קיימים בתקופת המקרא – הם נוצרו ונוספו ללשון בתקופות מאוחרות יותר. כך  כחול ו ירוק; כך  סגול ו ורוד; וכך רוב יתר הצבעים. הדבר הזה מלמד שתפיסת הצבע כמושג כללי לא הייתה קיימת בתקופתה המוקדמת של הלשון. אם כך, מתי ואיך באו ללשון הצבעים השונים? כתשובה לשאלות האלה אנחנו מציעים את המודל הסכמטי הבא:

  1. בראשית ימי השפה – בתקופת המקרא – לא היו בלשון שמות צבע.
  2. בעת כלשהי דוברי השפה הגיעו לתובנה שמֵעבר לתכונת הצבע של כל עצם בפני עצמו יש גם מושג כללי של צבע, שהוא הצבע המשותף לכל העצמים הקונקרטיים שניחנו באותה תכונת צבע. לכל העצמים הירוקים יש צבע משותף אחד; לכל הדברים האדומים יש צבע משותף שני; וכך עוד צבעים משותפים.
  3. לאחר שהגיעו לתובנה הזאת, דוברי הלשון נזקקו למילים שתייצגנה את הצבעים המשותפים האלה.
  4. עבור כל צבע משותף מצאו דוברי השפה עצם (כללי) מסוים, שהצבע הנדון הוא תכונה קבועה ומייצגת שלו; ומתוך שם העצם הזה נגזר שם הצבע.

ברור שתהליכי היווצרות המושגים והשמות של עולם הצבעים היו הרבה יותר מורכבים מהמודל המוצע לעיל, בכל זאת נראה שיש בכוחו של המודל הזה לענות, ולו רק באופן סכמטי, על השאלה איך ומתי נוצרו שמות הצבJoan Miroים.

89845
Joan Miro

נדגים את המודל הזה באמצעות כמה צבעים.

ירוק. המילה  ירוק במשמעות של צבע (כמו למשל בביטוי "עץ ירוק") לא נמצאת בלשון המקרא – היא נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. אפשר לשער שכאשר נוצר צורך במילה שתייצג את הצבע הירוק, פנו דוברי הלשון אל המילים המקראיות  יֶרֶק (דשא, עשב)  יָרָק (פרי האדמה) ו ירוק (צמח מרעה), כדי לגזור מהן את שם הצבע  ירוק.

כחול.  גם המילה  כחול במשמעות של צבע נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. עם זאת, במקרא מופיע הפועל  כחל (בבניין קל): וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג מ). על פי מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי), משמעותו של הפועל הזה היא לשים חומר מסוים על העיניים לשם נוי. כנראה שצבעו של אותו החומר היה כחול, ולכן הצבע הכחול נקרא בשמו.

צהוב. בשני מקומות בלבד מופיעה במקרא מילה הגזורה מהשורש צה"ב. פעם אחת במשמעות של שם הצבע: וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק (ויקרא יג ל); ופעם אחרת בצורה של פועל: וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב. ועל פי קדרי צהוב במקומות האלה משמעותו "כצבע הזהב". כלומר שם הצבע  צהוב גזור משמו של החומר הנקרא זהב.

תכלת. במקרא  תכלת אינה שמו של צבע אלא של חומר. וכך אומר מילון אבן שושן על המילה  תכלת במקרא: "חומר בצבע סגול שהופק מהפרשת בלוטה של חלזון הארגמן, שהיה משמש לצביעת פתילי הציצית." ורק בעת החדשה קיבלה המילה  תכלת את משמעותה כצבע כחול בהיר.

בעקבות הדוגמאות שלעיל אפשר לשער השערות על מקורם של שמות צבעים נוספים; למשל: אדום – דם, אדמה; חום – חָם; ורוד – וֶרֶד; אפור – אֵפֶר.

זה קורה אתמול – הזמן הדקדוקי וזמן ההתרחשות.

כידוע, בלשון העברית פועַל יכול לבוא בשלושה זמנים דקדוקיים: עבר, הווה ועתיד. בדרך כלל פועל שבא בזמן עבר אכן מייצג פעולה שהתרחשה בעבר, פועל שבא בהווה מייצג פעולה שמתרחשת בהווה, ופועל שבא בזמן עתיד מייצג פעולה שתתרחש מחר, בחודש הבא, אחרי החגים וכד'.

לכאורה זה הכלל, אבל למעשה הכלל הזה לא מחייב בכלל, ופועל שבא בזמן דקדוקי מסוים יכול לציין זמן התרחשות אחר; לדוגמה: הצורה "וילך" (זמן דקדוקי עתיד) מציינת למעשה התרחשות בעבר (וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'; בראשית יב ד). "אי התאמות" כאלה רווחות לרוב כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. להלן סוגים שונים של אי התאמות, בלוויית דוגמאות.

whatever happens tomorrow
מכרזת הסט המקסים 'Groundhog day'.

פועל בזמן עבר מציין פעולה שמתרחשת בהווה. דוגמאות:

א. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס (איכה א א). ישבה, היתה – הפעולות האלה מתרחשות בזמן הווה של המספר.

ב. "הלכנו, אמר יוסי לשושנה והחל ללכת לעבר היציאה". ה"הלכנו" של יוסי מתרחש בהווה שלו, לא לעבר.

פועל בזמן עבר מציין פעולה עתידית

דוגמה: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם  (יחזקאל לו כד). ולקחתי = אֶקח;  הו"ו שלפני הפועל (ולקחתי) הופכת את הזמן מעבר לעתיד.

פועל בזמן עבר מציין מצב על זמני

מצב על-זמני, על פי הגדרתנו כאן, הוא מצב שמתקיים בכל זמן – עבר, הווה ועתיד. דוגמה: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם (קהלת א ה).

פועל בזמן הווה מציין פעולה שנעשתה בעבר

"זה קורה אתמול בבוקר קרוב לשעה שמונה. ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן גבר צעיר תוקף אישה מבוגרת שהולכת ברחוב. הוא חוטף את ארנקה ומתחיל לרוץ …"

המתכונת הלשונית שלפיה אירוע שהתרחש בעבר מתואר על ידי פעלים בזמן הווה רווח במיוחד בתיאורי אֶקשן, למשל כאשר אנשי משטרה או כתבים צבאיים מדווחים על אירוע דרמטי כלשהו. הדיווח בלשון הווה נותן תחושה של מוחשיות וקונקרטיות.

 פועל שבא בזמן הווה מציין פעולה בעתיד. דוגמאות:

א. וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן (מלכים ב' ד טז). הפועל  חובקת הוא בהווה, אבל הכוונה היא לפעולה שתתרחש בעתיד.

ב. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' (מופיע הרבה פעמים במקרא).

ג.  בלשון הדיבור: מחר אני הולך להסתפר.

האם יש הבדל משמעות בין  "הנה ימים באים" לבין, למשל, "הנה יבואו ימים"?

ובכלל, האם השימוש בזמן הווה עבור פעולות שתתרחשנה בעתיד משנה, ולו במעט,   את  משמעות ההיגד? אני מציע בקשר לכך את התובנה הבאה: פעולה הנעשית בהווה היא מוחשית – אפשר לראות או לשמוע או להרגיש אותה. ואילו פעולה שתתחולל בעתיד היא מופשטת – אי אפשר לחוש אותה. לכן כאשר נוקטים זמן הווה עבור פעולה עתידית כאילו ממחישים אותה, מקרבים אותה, עושים אותה יותר רלבנטית. כשאני אומר  "מחר אני הולך להסתפר" – ההליכה שלי כבר מוחלטת, כאילו כבר קיימת. וכשאני אומר "מחר אלך להסתפר" יש באמירה הזאת פחות תוקף.

פועל שבא בהווה מצין מצב על זמני. דוגמאות:

א. אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל; נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ (משלי י ה).

ב. פנסי הרחוב בשכונה שלנו דולקים משמונה בערב עד חמש בבוקר.

פועל בזמן עתיד מציין פעולה שנעשתה בעבר

דוגמה: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה (מלכים א' יט ג). המתכונת הלשונית הזאת, המאופיינת על ידי ו' ההיפוך, שכיחה מאוד במקרא. ל-ו' יש תפקיד כפול – היא גם מחברת למה שנאמר קודם וגם הופכת את משמעות הזמן מעתיד לעבר.

פועל בזמן עתיד מציין פעולה שנעשית בהווה. דוגמאות:

א. כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם (משלי א טז). הכותב מתאר מצב קיים, לא עתידי.

ב. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל (תהילים א ג).  העץ שהצדיק משוּל לו קיים ונותן את פריו עכשיו, לא בעתיד.

פועל בזמן עתיד מציין מצב על זמני. דוגמאות:

א. בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב (משלי  י א).ֹ

ב. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהילים כג ד).

 

לאחר כל הדברים האלה יש מקום גם להסתייגויות מסוימות. במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, ההבחנות שלעיל אכן מאבחנות נכון את זמנה של ההתרחשות (השונה מהזמן הדקדוקי); עם זאת במקרים לא מעטים הפעולה המתוארת בטקסט אינה מקבלת על עצמה זמן חד משמעי. למשל  "בן חכם ישמח אב": אמרנו שהפועל בהיגד הזה מציין מצב על זמני; אבל אולי בכל זאת הוא מייצג עתיד? או אולי הווה?

במקרים כאלה, שלא מדובר בהם על דיווח היסטורי או על עדות משפטית או על הוראות פעולה – במקרים כאלה "רשאי" כל אחד להבין ולפרש על פי הבנתו וטעמו.

יעקב ונבל – שמות שמעידים על בעליהם

תפקידו הבסיסי של שם הניתן לאדם הוא לסמן את אותו אדם כך שאפשר יהיה להתייחס אליו;  אבל שמות עשויים לאצור משמעויות גם מעבר לתפקיד המעשי הזה. בפרט יכולות להיות להם משמעויות שקשורות לבעלי השמות עצמם. למשמעויות כאלה אנחנו קוראים כאן משמעויות פרטיות. הנה דוגמה: אורי (או  דן או  עמוס) הוא שם שכיח, ואדם עשוי להיקרא בשם הזה בלי שתהיה לכך איזושהי משמעות הקשורה באופן ספציפי אליו; אבל אם אדם נקרא  אורי על שם דודו שנהרג באחת ממלחמות ישראל, אזי לשם הזה יש משמעות פרטית (לגבי אותו אדם).  להלן נעסוק בשמות בעלי משמעויות פרטיות המופיעים במקרא, שמות שהמקרא עצמו מסביר ומבהיר את משמעותם.

אפשר להבחין במקרא בשני סוגים של שמות בעלי משמעות פרטית. אצל הסוג האחד משמעותו של השם קשורה לנסיבות או לאירועים שקרו לפני או בעת הולדתו של בעל השם. בדרך כלל במקרה כזה השם אינו מעיד על תכונות או התנהלות של בעליו. יש הרבה שמות כאלה במקרא, למשל  קין (וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן; וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'; בראשית ד א); או  ראובן (וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן; כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי; בראשית כט לב). ויש במקרא  עוד הרבה שמות כאלה. אצל הסוג השני (שעליו נרחיב) השם מעיד על חייו ומעשיו של בעל השם עצמו. שמות כאלה אמנם נדירים, אבל הם מעניינים במיוחד, שכן הם מציגים קשר עמוק בין שמו של האדם לבין הווייתו. הנה כמה דוגמאות לשמות מקראיים מהסוג הזה.

Figures_Jacobs_Ladder Vayetze
 Jacob's Ladder, an illustration from the 1728 Figures de la Bible.

אברם-אברהם. אחרי שה' נותן את בריתו לאברם ומבטיח לו להרבות אותו מאוד מאוד, הוא מחליף את שמו ל אברהם; וכך כתוב: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם; כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז ה). ורש"י מסביר ש- אברהם הוא נוטריקון (ראשי תיבות) של  אב המון; והרי"ש נשארה מהשם הקודם.

ברע, ברשע. בבראשית יד ב כתוב: עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה. אמנם במקרה הזה המקרא אינו מסביר את משמעותם של שמות שני המלכים, אבל קשה שלא לראות את הקשר שבין השמות האלה לבין רשעותן של שתי הערים.  ואכן כך מפרש רש"י: "ברע" – רע לשמיים ורע לבריות; "ברשע" – שנתעלה ברשעו.

יעקב-ישראל. שמו של יעקב ניתן לו עקב נסיבות לידתו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית כה כו). אבל לפועל  עקב יש  ממשמעות נוספת: רימה, הונה. ועשו עצמו קושר בין המשמעות הזאת לבין מעשי המרמה של יעקב: וַיֹּאמֶר [עשו] הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם; אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (בראשית כז לו). לאחר מאבקו של יעקב עם האיש האלמוני במעבר היבוק, האיש ברך את יעקב והחליף את שמו בעל ההקשרים הלא סימפטיים בשם חיובי: וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (כראשית לב כט).

עשו-אדום. בעקבות אירוע הנזיד הוחלף שמו של עשו: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (בראשית כה ל).

יוסף-צפנת פענח. לאחר שיוסף פתר את פשר חלומותיו של פרעה וגם יעץ לו עצות טובות, פרעה נתן לו שם חדש: וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ (בראשית מא מה). צפנת פענח = מפרש הצפונות.

נבל. הקשר בין שמו של נבל הכרמלי לבין תכונותיו ומעלליו הוא ישיר ובוטה; וכך אומרת אביגיל, אשתו של נבל, לדויד: אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא: נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ (שמואל א' כה כה). המקרא אינו מציין האם השם  נבל ניתן לאותו איש עם הולדתו (בבחינת ניבוי) או במהלך חייו עקב היותו נבל.

שלמה-ידידיה. בת שבע, אמו של שלמה, קראה לו  שלמה; ונתן הנביא קרא לו  ידידיה (כלומר ידיד ה'); וכך כתוב: וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַה' אֲהֵבוֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה' (שמואל ב' יב כד-כה). והעובדה ששלמה הוא שנבחר לבנות את בית ה' מאששת (בדיעבד) את משמעות השם  ידידיה.