נסתכל על המילים שְׁחוׂר, ו- שַׁחַר; שתיהן גזורות מאותו שורש – ש.ח.ר – אבל אין (לכאורה?) קשר בין המשמעויות שלהן. יותר מכך – המשמעויות שלהן מנוגדות: שְחור הוא מצב של חושך; בשיר "עצבת אחרת" רחל המשוררת אומרת: "יָנוּעוּ הַשְּׁחוֹר וְהַתְּכֵלֶת – יָמַי, לֵילוֹתַי – לַמֶּרְחָק". שַחר הוא ראשית הבוקר, האור של טרם הזריחה. אחדות השורש וניגוד המשמעויות; ובקיצור – אחדות הניגודים.
האם אחדות הניגודים הזאת היא מקרה יחיד, או אולי תופעה חוזרת? חיפשתי ומצאתי שיש עוד זוגות מילים כאלה. אם כך, אולי דווקא ניגוד המשמעויות הוא קשר המשמעות בין שתי המילים? על כל פנים אני מביא בפניכם את הזוגות שמצאתי.
פָּנִים, פְּנִים. אחת המשמעויות של פָּנים היא השטח החיצוני של גוף כלשהו; ואילו פְּנִים הוא התוך.
"פני האבטיח ירוקות, אבל פנימו אדום".
שֶׁכֶל, סָכָל. שֶׁכֶל הוא כלי המחשבה; ועל איש חכם אומרים שיש לו שכל. סָכָל הוא כסיל, שוטה. אמנם סָכָל נכתבת בסמ"ך, אבל כידוע סמ"ך וששי"ן מתחלפות; כמו שכתוב בקהלת (א יז): וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת. שִׂכְלוּת = סכלות = כסילות.
רֵע, רַע. בסגנון ספר משלי אפשר לומר: בני, הישמר מהרָעים וחבור אל הרֵעים.
קֶלֶס, קִלֵּס. במשמעות אחת קלס הוא בוז, לעג; לדוגמה: תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. (תהילים מד יד). במשמעות שנייה – מנוגדת – לקלס זה לשבח, להלל; כמו שכתוב בהגדה של פסח: "לפיכך אנחנו חייבים …לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו."
קדוש, קְדֵשָה . קדוש הוא אחד מתארי ה'; וגם טהור, ההיפך מחול. קְדֵשָה, על פי מילון העברית מקראית, היא זונה במקדשי עבודה זרה (לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; דברים כ גיח).
לעולם, נעלם. לשתי המילים האלה יש שורש משותף – ע.ל.מ – אבל המשמעויות מנוגדות: לעולם – לתמיד, עד סוף כל הזמנים; ואילו נעלם – איננו, לא נראה יותר.
הלשון מבקשת לדייק. למצוא את המילים הנכונות; לתאר בדיוק את האובייקטים והסיטואציות שבמציאות; לייצג נאמנה את רעיונותיו של הדובר. האם לא כך? ובכן, לא תמיד. לפעמים אי דיוק, עמעום פרטים, ריבוי משמעויות, ביטויים סתומים, השאלות מתחומים זרים – לפעמים דווקא אלה מיטיבים לשרת את הלשון ואת הדובר. הנה כמה דוגמאות.
נסתכל על ההיגד הבא: "הירושלמים סובלים לעיתים קרובות בגלל אירועים רשמיים שמפריעים לחיים הסדירים שלהם". ההיגד עצמו ברור, אבל כאשר בוחנים אותו בקפידה מתברר שכמעט כל המרכיבים שלו עמומים – משמעותם אינה חדה. "הירושלמים" – למי בדיוק הכוונה כאן? לכל אלה שכתובתם במרשם האוכלוסין היא בירושלים? האם זה כולל את תושבי מזרח ירושלים? וגם סטודנטים שנמצאים בעיר רק יומיים או שלושה בשבוע? "לעיתים קרובות" – פעם בחודש? פעם בשבוע? "מפריעים לחיים הסדירים שלהם" – משתקים את הלימודים בבתי הספר? את חיי הכלכלה והמסחר? את התנועה במרכז העיר? אכן יש בהיגד הזה עמימות, אבל אם הדובר היה מדייק ומפרט היינו מקבלים, ללא כל צורך, משפט ארוך, מסורבל ומגוחך. העמימות מאפשרת כאן קיצור, יעילות ופשטות.
.The Lovers, Rene Magritte
בשיר "פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן מופיעה השורה "ברחובות ברזל ריקים וארוכים". המשמעות של השורה הזאת סתומה ואפילו מופרכת לכאורה. למשל, מהם בדיוק "רחובות ברזל"? ברור שהעמימות הזאת מכוונת. לא מסר בהיר מועבר כאן אלא תחושה עמומה של קשיות, חומרה, בדידות. ידועה האמרה "מיטב השיר כזבו" – אי הדיוק יוצר פואטיקה.
אברהם מבקש לקנות מעפרון החתי את מערת המכפלה כדי לקבור בה את שרה. והוא מבקש מעפרון לנקוב את מחירה. עפרון מסרב (לכאורה) לקבל כסף מאברהם ומציע את המערה ללא תשלום; וכך הוא אומר לאברהם: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא; וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר (בראשית כג טו). דברי עפרון עמומים – האם הוא אכן מסרב לקבל תשלום עבור המערה, או שהוא למעשה נוקב במחירה? עמימות כמרכיב של משא ומתן.
לאחר תום הפגישה בין שני המנהיגים נמסרה לתקשורת ההודעה הבאה: "בפגישה שררה אווירה חיובית. הוחלפו דעות בקשר לעניינים שונים שנוגעים לשתי המדינות; וסוכם לקיים קשרים גם בעתיד". מה אנחנו לומדים מהדברים האלה? ממש כלום; עמימות טוטאלית. כל אחד יכול להבין מתוך הדברים האלה מה שהוא רוצה. עמימות בשירות הדיפלומטיה.
בסיור קצר במדורי ספורט מצאתי את הכותרות הבאות: "את הריצה הזאת אי אפשר להפסיק"; "לחזור למילנו בסטייל"; "המספריים של אשדוד עדיין במגירה"; "בני הרצליה לא מוותרת על מותחן אחרון". הכותרות האלה עמומות במכוון. העמימות כאן באה לייצר סקרנות ולשעשע. עמימות למען הבידור.
בין מיליוני מיני בעלי החיים המאכלסים את הפלנטה שלנו יש כמה עשרות שמלווים את האדם והוא מכיר אותם עוד משחר ימיו – כאלה שחיים בטבע ובני האדם פוגשים בהם (כמו דוב, נחש או נשר), כאלה שבוּיתוּ על ידי האדם והוא מגדל אותם (כמו כבשים, פרות או חמורים), או כאלה שחיים ליד האדם וממנו (כמו חתולים או עכברים). בעלי החיים האלה הם לא רק חלק מעולמו הפיזי של האדם, הם גם חלק מעולם המושגים שלו ומשפתו. ולא רק את שמותיהם כלל האדם בלשונו, אלא גם שלל מטפורות ודימויים המבוססים עליהם; בפרט ובעיקר דימויים המייצגים את בני האדם עצמם. למשל: אגואיסט הוא חזיר; פחדן הוא שפן; עקשן הוא פרד.
דימויים כאלה מבוססים על תכונות שמיוחסות לבעלי החיים; בין שאלה תכונות שאכן קיימות במציאות ובין שאלה תכונות שהאדם הדביק לבעל החיים ושאינן תואמות את המציאות. למשל, זאבים חיים בלהקות, וככלל אין זאבים בודדים; אבל בלשון יש ביטוי "זאב בודד", שהוא כינוי לאיש שפועל לבדו.
עד כמה נפוץ השימוש בדימויי בעלי חיים אפשר לראות כבר במקרא. דוגמה בולטת היא ברכת יעקב את בניו: מתוך אחד עשר בנים שבורכו, חמישה 'זוכים' לדימוי של בעל חיים (בהמשך הדברים נזכיר אותם). להלן נמנה את בעלי החיים (לפחות את רובם הגדול) המשמשים בלשון לתיאור בני אדם, ולכל בעל חיים כזה נציין את התכונות האנושיות שהוא מייצג.
ציורי מערות, מרכז צרפת, בערך לפני 17,300 שנים.
איילה. נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר (ברכת יעקב, בראשית מט כא). איילה שלוחה, על פי מילון אבן שושן, היא איילה המצטיינת בריצתה המהירה. איילה מספקת, או לפחות סיפקה בעבר, דימוי נוסף: על נערה יפה היו אומרים פעם "רָזָלָה". רזלה בערבית היא איילה.
אריה. האריה מכונה "מלך החיות". הוא חזק, מהיר, ויכול לכל בעל חיים אחר. "הוא אריה", אומרים על אדם בעל תכונות כאלה. יעקב אומר על יהודה: כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מט ט). בכך ממליך יעקב את יהודה על יתר השבטים, סימן למלכות בית דויד.
דב. גדול, חזק, מגושם; עלול להיות מסוכן. כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה (שמואל ב' יז ח).
דַּבּוּר. שמה בערבית של הצרעה. נתן פיאט, שהיה מנהל בית הספר החקלאי כדורי בשנות השלושים עד החמישים של המאה העשרים, גם לימד גידול עופות וגידול דְבורים. וכשרצה לומר על אנשים מסוימים שהם רשעים או חבלנים, היה מכנה אותם "שועלים ודַבּוּרים"; שכן השועלים הם אויבי התרנגולות, והדַבורים – אויבי הדְבורים.
דג. דג משמש לכמה דימויים. א. שתקן, לא מוציא הגה מפיו. "במשך כל הערב הוא שתק כמו דג". ב. דג במים – מסתדר היטב בסביבה זו או אחרת. ג. קל לחיסול – "אם לא תעשה מה שאני אומר לך אני אקרע אותך כדג".
זאב. בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (בראשית מט כז). בימינו שגור בעיקר הביטוי "זאב בודד" שכבר הזכרנו לעיל.
זבוב. קטן, לא נראה. "הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר במשרד שלו כאשר הדבר ייוודע לו."
חגב. קטן מאוד. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (במדבר יג לג).
חזיר. אגואיסט, מתנהג בגסות. "חזיר שכמותך, אולי תיתן גם לי קצת". וגם: "הוא אוכל כמויות כמו חזיר."
חמור. יעקב אומר על יששכר: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל (בראשית מט יד-טו). כשאומרים היום על מישהו "חמור" מתכוונים לומר שהוא עקשן, נוהג בטיפשות ועלול לגרום נזק; אולי לא מזדון, אלא מסכלות. חמור הוא גם מי שמתוך טיפשות פועל לפני כולם, לפני הזמן הנכון – "חמור קופץ בראש".
חפרפרת. נסתרת, חיה מתחת לפני השטח. מי ששייך לכאורה למחנה אחד אבל פועל לטובת מחנה מתנגד – אדם כזה מכונה חפרפרת. "היה לנו חפרפרת בעיתון המתחרה וידענו כל יום מה תהיה הכותרת הראשית שלהם מחר".
חתול. שׂרדן. "הוא כמו חתול. תזרוק אותו מהקומה החמישית והוא ייפול על הרגליים ויתחיל ללכת."
טווס. מתקשט ומתהדר כדי להרשים את האחרים. "תסתכלו על אמנון, מסתובב כל הערב כמו טווס" .
יונה. שוחרת שלום. "לאחרונה הוא נטש את המחנה היוני והוא מתנגד לוויתורים".
כבשה. פסיבית, הולכת בעדר, לא חכמה, חפה מכל כוונות זדון. "הם הלכו לשם כמו עדר של כבשים; לא שאלו דבר". וגם: "הוא לא בדיוק כבשה תמימה".
כלב. למרות האמרה "הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם", כלב הוא דימוי גנאי: בזוי, שפל; אולי גם פחדן ובוגדני. בתהילים נאמר: כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים; עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי (כב יז).
כריש. גדול, חזק ואכזר, טורף את הקטנים ממנו. "כרישי הנדל"ן השתלטו על העיר".
לוויתן. גדול, חזק, שולט על סביבתו. "בחתונה נִצפו לווייתני פשע לצד עורכי דין מהשורה הראשונה".
נחש. ערמומי, מרושע, זומם מזימות, תוקף במפתיע; לא מלפנים אלא מאחור, בעקב. בבראשית כתוב: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים (ג א). יעקב אומר על דן בנו: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר (בראשית מט יז). ידועים דבריו של בוגי יעלון שכאשר היה רמטכ"ל היה הולך בקריה בנעליים גבוהות; מפני הנחשים.
נמלה. צנועה, חרוצה, מכלכלת את מעשיה בתבונה. לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם (משלי ו ו). ועוד במשלי: הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם (ל כה).
נמר. חזק, מהיר ועז נפש; מתחרה באריה על כתר העוז. במשנה, מסכת אבות פרק ה', כתוב: "יהודה בן תימא אומר, הוֵי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים". במקרא, בכמה מקומות, הנמר מופיע בצמידות לאריה; למשל: מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (שיר השירים ד ח). אני מכיר אדם אחד, איש רציני ושפוי לגמרי, שאימץ לעצמו את דמות הנמר עד כדי שיגעון לדבר הזה. קירות חדרו מכוסים כולם בפוסטרים ותמונות של נמרים, ובכל מקום אפשרי ניצב פסלון כזה או אחר של נמר. והוא גם הוסיף את השם נמר לשמו הפרטי.
נץ. טורף מגביה עוּף וחד עיין. ואצל בני אדם – מי שאינו מוכן לוויתורים או לפשרה.
נשר. כמו שהאריה הוא מלך החיות, הנשר הוא מלך בעלי הכנף. הוא חזק, עז, מגביה עוף ומהיר. דוד בקינתו על שאול ויהונתן אומר: מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ (שמואל ב' א כג). [ קל במקרא משמעו מהיר]. וישעיהו אומר: וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים (מ לא).
סוס (עבודה). חזק, חרוץ ולא מתעייף. "הוא עישב את כל החלקה לבדו; סוס עבודה".
סרדינים. צפופים. "יש כאן חמש מאות איש בערך, צפופים כמו סרדינים בקופסה".
עכברים. קטנים ופחדנים, הראשונים לנוס בעת סכנה. "העכברים כבר עוזבים את הספינה".
ערפד. יש בעל חיים כזה במציאות: סוג של עטלף, שמוצץ את דם טרפו. "היא מוצצת את דמו כמו ערפד".
פיל (גדול ומגושם; אינו רגיל ואינו מתאים לסיטואציות עדינות ולדברים שבירים. "הוא מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה".
פרד. חזק, מוכן לעבוד קשה, עקשן. "הוא עקשן כמו פרד".
פרה. גדולה, שמנה ומטומטמת. "אתה רואה את הפרה הזאת שעומדת ליד שולחן האוכל? היא לא מפסיקה לאכול".
פרפר. קל מעוׂף, מרפרף, לא יושב במקום אחד. "הרבה פעמים הוא מתפרפר מבית הספר". וגם בענייני בחורות: "הוא פרפר לא קטן; כל חודשיים יש לו חברה אחרת".
פשוש. קטן וחמוד. "מה שלום הפשוש שלנו? איזה דבר חדש הוא עשה היום?"
פשפש. קטן, בזוי וחסר חשיבות, אבל יכול להציק. כמו בשיר ששרה רביעיית מועדון התיאטרון (מילים של חיים חפר): "איך הפשפש עלה למעלה, אולי תאמרו לי?"
צב. איטי מאוד. "אנחנו מתקדמים בצעדי צב".
צבי. רץ מהר. "רץ כצבי", נאמר במסכת אבות בפסוק שכבר ציטטנו. ובמקרא: וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמואל ב' ב יח).
צלופח. חלקלק, חמקמק, קשה לתפיסה. "לא הצלחתי להוציא מהצלופח הזה שום התחייבות."
צְרָצַר. משמיע קולות צִרצוּר: צְרְ.. צְרְ. "כל הערב הוא לא הפסיק לצרצר".
קוף. חקיין. בילדותנו, כאשר אחד הילדים היה מחקה ילד אחר כדי להידמות לו, היינו קוראים לו "קוף אחרי בנאדם".
קיפוד. מכווץ ומכונס, זוקף את קוציו. "איך שאמרתי לו, הוא השתתק והתקפד".
קרצייה. נדבק למישהו ולא עוזב אותו. "תעזוב אותי כבר, קרצייה אחד".
שועל. חכם, ערמומי, טורף קטן שיכול להזיק אך לא ממש מאיים על האדם. בשיר של אביגדור המאירי "עולם הפוך" נאמר: "בקיץ קר בחורף חם // שועל טיפש חמור חכם // עיוור מביט חרש מקשיב // עתיקה היא תל אביב". במשל "השועל והעורב" אזופוס מספר על שועל (חכם וערמומי) שרואה עורב (טיפש) עומד על עץ ובפיו גבינה. הוא מחניף לעורב ומשדל אותו לשיר; העורב פותח את פיו והגבינה נופלת אל השועל. בשיר השירים נאמר: אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים, שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים.
שועל יכול להיות גם כינוי חיבה (אולי קצת ביקורתי), כפי שרואים בשיר "ככה סתם" של ע. הלל: "יָאבָּאיֶֶה יאבאיֶה, אל תשאל, כך ציווה זאביק השועל".
שפן. שפן הוא סמל של פחדנות ומנוסה. "הוא ברח כמו שפן". ועוד דימוי – התרבות מהירה : "הם עושים ילדים כמו שפנים".
תוכי. חוזר על דברי אחרים. "הוא חוזר על הדברים שלה כמו תוכי".
תיש. תיש זקן – זקן ועקשן וקפריזי. תיש צעיר – צעיר לא חכם וחסר ניסיון, קופץ ללא טעם וללא צורך.
תרנגול. (נקרא גם גבר). גברבר שמתהלך בין התרנגולות, עוטה גאוות גבריות (כרבולת גדולה אדומה) ומקרקר בקול רם. "תסתכלו על התרנגול הזה; חושב את עצמו למי יודע איזה גבר".
לעצמים דוממים אין זהות מינית, ובכל זאת הלשון העברית דורשת מהם שיהיו או זכריים או נקביים. רצפה מסומנת כנקבית וגג כזכרי; פטיש הוא זכרי וצבת היא נקבית; וכך כל עצם ועצם. על פי מה קובעת הלשון שעצם (דומם) מסוים יסומן כזכרי או כנקבי? תשובה אפשרית (לכאורה) לשאלה הזאת היא שתכונה זו או אחרת של העצם קובעת את מינו (הלשוני) של אותו עצם.
אבל יש אבל. הבה נסתכל למשל במילים ירח ו לבנה. שתי המילים האלה הן שני שמות שונים של גורם שמימי אחד, זה שמקיף את הפלנטה שלנו. במקרא רווח בעיקר השם ירח (אבל גם לבנה מופיעה; לדוגמה: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, ישעיהו ל כו); ובספרות התלמודים רווח יותר השם לבנה. [בתקופה החדשה השם ירח אומץ (בלשון העברית) גם כשם כללי לגופים המקיפים כוכבי לכת; למשל ירחיו של הכוכב צדק]. והנה אנחנו רואים שלמרות ש ירח ו לבנה הם שמות של אותו עצם, הם אינם מאותו מין. ירח הוא זכרי (וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, ישעיהו יג י); ואילו לבנה היא נקבית (וְחָפְרָה הַלְּבָנָה; ישעיהו כד כג). התופעה הזאת אינה ייחודית לירח וללבנה; הנה עוד צמדי שמות כאלה: לפיד(זכרי) ו אבוקה (נקבית); עמק (זכרי) ו בקעה (נקבית); שקט ו דומיה; סלע ו אבן; חושך ו עלטה; מדבר ו ציה. תופעה דומה (מבחינת ענייננו כאן) היא הופעה של שם עצם מסוים לפעמים כזכרי ולפעמים בנקבי; לדוגמה שמש: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית יט כג); וגם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה (בראשית טו יז). שמות עצם אחרים כאלה הם מחנה, סכין, רוח, פנים.
William Morris, Night Angel Holding Waning Moon.
ובכן, אם אמנם מינו של שם עצם נקבע על פי תכונותיו של העצם המציאותי, איך ייתכן שהלשון מתייחסת לאובייקט מסוים גם כזכרי וגם כנקבי? אפשר אולי להסביר את העניין הזה כך: כותבי הטקסטים, ובפרט כותבי הטקסטים המקראיים, לא תמיד הקפידו על ציון 'נכון' של מין העצם. ואפשר אולי להסביר גם כך: לכותבים שונים היו דעות שונות בנוגע למינו של עצם זה או אחר. ואולי אפילו כך: העצם שעליו מדובר הוא דו מיני – הוא יכול להיחשב גם כזכרי וגם כנקבי. לעומת ההסברים האלה אני מציע את האבחנה הבאה: מה שנושא את הזהות המינית של שם עצם (דומם) כלשהו הוא לא העצם (הנמצא במציאות) אלא שמו של העצם (הנמצא בלשון); ואין קשר בין זהותו המינית של שם העצם לבין תכונות אלה או אחרות של העצם (הדומם). ולכן כאשר לעצם מסוים (למשל הירח) יש שני שמות (או יותר), בהחלט אפשרי מבחינתה של הלשון ששם אחד יהיה זכרי והשני יהיה נקבי.
בקשר לדברים האלה ראוי לשים לב לתופעה הלשונית הבאה: במקרים רבים צורתו (הלשונית) של שם העצם קשורה לסימונו המיני. לדוגמה: שמות עצם שמסתיימים בצורות ָה (כמו לבנה) או ית (כמו צינורית) או ֶת (כמו קלטת) הם בדרך כלל נקביים; ושמות עצם המסתיימים בצורה ֶה (כמו מבנֶה) הם בדרך כלל זכריים. תופעה לשונית זו אולי מאששת את האבחנה שהצענו, שלפיה מינו של שם העצם הוא מאפיין של שם העצם (כלומר של המילה המייצגת את העצם), ולא של העצם עצמו. ואפשר אולי לומר גם כך: לא מינו של שם העצם קובע את צורתו, אלא צורתו קובעת (לפחות במקרים רבים) את מינו.
בְּעִבְרִית 