וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א)

על ארבעה אנשים נאמר במקרא "זקן בא בימים": על אברהם, על שרה, על יהושע ועל דוד. מה פירוש הביטוי "בא בימים"? על איזה ביאה מדובר ועל אלו ימים?

ברור שהתואר הזה שייך לזקנה. ברור גם שהוא אינו זהה לתואר  "זקן"; כי אם היה זהה לא היה טעם לציין גם אותו. ועוד דבר: מתוך הארבעה שזכו בתואר הזה, שלושה הם מענקי המקרא; וגם שרה לא הייתה קוטלת קנים. ומכאן שהתואר "בא בימים" מציין תכונה ייחודית ונעלה. עם זאת משמעותו אינה ברורה – שתי המילים אינן מתקשרות לכאורה. חיפשתי אצל פרשנים פירוש פשוט ומקובל לביטוי העמום הזה ולא מצאתי. ודווקא האַין הזה מעודד להציע פירושים.

לדעתי הקושי שבהבנת המשמעות של  "בא בימים" נובע מכך שהביטוי הזה הוא מטפורה כפולה, מעין צופן בתוך צופן: גם  בא היא מטפורה וגם  ימים. [לא ניכנס כאן לעומק השאלה מהי מטפורה, אבל נאמר שעל פי בלשנים מובילים מטפורה קיימת כאשר מושגים מתחום אחד (תחום המטרה) מיוצגים על ידי מושגים מתחום אחר (תחום המקור). תחום המטרה הוא בדרך כלל מופשט, ולכן אולי לא קל להבין אותו; ותחום המקור הוא בדרך כלל מוחשי ומובן בקלות, ולפיכך משתמשים בו לייצוג התחום המופשט].

נתחיל עם  ימים. ימים הם מטפורה לזמן. זמן הוא מושג מופשט. הוא כל כך מופשט עד שקשה להבין מהו ולא ברור איך מגדירים אותו. הדרך שלנו להבין מהו זמן, וגם למדוד אותו, הוא באמצעות תופעות פיזיקליות מוחשיות. תופעה אחת כזאת היא סיבוב כדור הארץ סביב צירו (או כפי שחשבו הקדמונים – סיבוב של השמש סביב הארץ). סיבוב אחד שלם מייצר את מה שאנחנו קוראים יום או יממה. וכך ימים הם מטפורה לזמן.

גם  בא (בביטוי "בא בימים") הוא מטפורה. המילה  בא היא גם פועל ("אתמול משה בא אלינו") וגם תואר שמשמש כשם עצם; למשל , "באי ביתו". באי הוא צורת נסמך של  באים. באי ביתו של אדם מסוים הם ידידיו, אלה שמבקרים אצלו באופן תדיר, שקרובים אליו קירבה אינטימית. ויחיד של  באים הוא  בא.

ועכשיו אפשר לפרש את הצירוף: "בא בימים" הוא אדם שקרוב קירבה אינטימית לזמן. לאו דווקא לזמן היום יומי, אלא לזמן הנצחי, לזמן המטפיזי. איש כזה חייב שיהיה זקן, וחייב שיהיה מקורב לבריאה. כמו אברהם, כמו שרה, כמו יהושע, כמו דויד.

האם אכן אלה הם הדברים שהיו בראשם של כותבי המקרא כאשר כתבו "זקן בא בימים"? אנחנו לא יודעים, וזו גם לא השאלה החשובה לענייננו. השאלה החשובה היא האם ההסבר שהבאנו לעיל אכן מבאר ומבהיר את הביטוי; האם הוא מתקבל על הדעת; האם הוא תואם את הגיונה ורוחה של הלשון. בעניין הזה, כמו בעניינים לשוניים רבים אחרים, יש דמוקרטיה; וכל קורא ישפוט על פי הבנתו שלו.

אל תשבור את המילה שלי – מילים כעצמים מוחשיים

מילים הן עצמים מופשטים. אמנם אפשר לשמוע אותן (כאשר דוברים אותן) ואפשר לראות אותן (למשל כאשר הן מודפסות על נייר או מופיעות על מסך), אבל מהותן העיקרית  היא משמעותן, וזאת מהות מופשטת. לכל עצם יש תכונות. תכונות של עצמים מוחשיים הן מוחשיות, ותכונות של עצמים מופשטים הן מופשטות. תכונה מופשטת אחת של מילים כבר אמרנו – משמעותן. אבל יש להן תכונות מופשטות נוספות, למשל כאלה שקשורות לתפקידיהן במשפט, ליחסיהן עם מילים אחרות, לדרך היווצרותן, לתולדותיהן.

הדרך לציין ולאפיין תכונות מופשטות היא באמצעות תכונות מוחשיות; כאילו העצם המופשט הוא עצם מוחשי כלשהו. וגם אם מסבירים עניין מופשט באמצעות עניין מופשט אחר – בסופה של שרשרת ההסברים נמצאים דברים מוחשיים. הנה לקט (חלקי בהחלט) של ביטויים המייחסים למילים תכונות מוחשיות.

מילים ממציאים, מחדשים, מוציאים משימוש. כמו שממציאים מכשירים, כך גם ממציאים מילים. כמו שמחדשים רהיטים שכבר עמדו במחסן ללא שימוש, כך גם מחדשים מילים לצרכים חדשים. וכמו שמוציאים משימוש חפצים שעבר זמנם, כך גם מילים יוצאות משימוש, למשל כאשר מילים אחרות באות במקומן.

מילים נותנים, לוקחים, שוברים, זורקים. לדוגמה:

"יש לו מילה" – אם הוא מבטיח משהו, הוא מקיים.

"לקחתי את המילה שלו" – אני מאמין להבטחתו.

"הוא נתן לי את המילה שלו" – הוא הבטיח לי.

"אני לא אשבור את המילה שלו" – אני לא אפעל כך שההבטחה שלי תופר.

"בהזדמנות, זרוק לו איזו מילה טובה עלי".

מילים צחות, מילים מלוכלכות, מילים מכובסות. מצד אחד מילים צחות מדיפות ניחוח של ניקיון (כמו ניחוח של סדינים אחרי כביסה), אבל מצד שני ניקיון וכביסה כרוכים לפעמים בצדקנות ובתְפֵלות (כמו עוף מכובס) והם באים לטשטש  את המציאות האמתית, בעיקר כאשר היא לא נעימה.

מילים מחפשים, מוצאים, בוררים. כאשר אני זקוק למילה שתביע משמעות מסוימת שאינה יום-יומית, ואם אין לי מילה כזאת בידי, אני ניגש למחסן המילים, מחפש שם מועמדות לתפקיד, ובורר מתוכן את המתאימה ביותר.

מילים נרדפות ורודפות. שתי מילים נקראות נרדפות אם המשמעויות שלהן זהות או קרובות מאוד. למשל  עץ ו אילן. אבל אם הן נרדפות – מי רודף אחריהן? כנראה שהן רודפות אחת אחרי השנייה. ומדוע הן רודפות אחת אחרי השנייה? אולי כדי שלא ייווצר ביניהן פער של משמעות; ואולי כדי שאף אחת מהן לא תיעלם.

מילים גוזרים, מעתיקים, מדביקים. כל מי שכותב באמצעות מחשב (אני תמה אם יש עדיין מי שכותב בעט גם כשהוא צריך לכתוב יותר מחמישה משפטים) מכיר את הפונקציות  גזור, העתק, הדבק. אני כשלעצמי כבר לא מבין איך אפשר לכתוב בלי שלוש הפונקציות הנהדרות האלה. למעשה הפונקציות האלה מדמות את הפעולות המוחשיות שעשינו אז, בעידן הכתיבה על נייר. כאשר רצינו להעביר קטע ממקום אחד למקום אחר, גזרנו (במספרים מוחשיות) והדבקנו (בדבק או בשדכן) במקום הראוי. קשה להאמין, אבל ככה זה היה אז, בימי קדם.

 

ויש גם מילים קשות או רכות; כבדות או קלילות; גבוהות או נמוכות; חריפות או מתוקות. ועוד כהנה וכהנה מילים 'מוחשיות'.

עת ללדת ועת למות – פעלים נגדיים

הקטע המונומנטלי בפרק ג' של קהלת, הפותח ב"עת ללדת עת למות" וסוגר ב"עת מלחמה ועת שלום", כולל 14 זוגות של פעלים-פעולות שמייצגים מרכיבים יסודיים בחייו של האדם; ובכל זוג פועל אחד הוא ניגודו של השני. להלן נקרא לזוגות כאלה "פעלים נגדיים". ועוד: בכל זוג פעלים שבאותו קטע, אחד הוא "חיובי" והשני "שלילי", והרעיון המוביל של כלל הקטע הוא שלכל פעולה יש עת – עת לפעולה החיובית ועת לשלילית. עת ללדת ועת למות, עת לנטוע ועת לעקור נטוע, וכך בכל הזוגות.

כאשר בוחנים את עניין הפעלים הנגדיים רואים שלא לכל פועל יש פועל נגדי. למשל לפועל  לחשוב אין פועל נגדי, וגם לא לפעלים  לטעום,  למשש, או  ללעוס. למעשה לרוב הפעלים אין פועל נגדי, ומספר הפעלים שיש להם פעלים נגדיים הוא קטן למדי (יחסית למספר לכלל הפעלים). אולי בגלל הנדירות (היחסית) הזאת, ואולי בגלל המתח הסמנטי הקיים בין שני פעלים נגדיים, הלשון העברית (ואולי גם אחרות) ערה לתופעה הזאת, וכבר בתקופת המקרא זוגות של פעלים נגדיים באים באותו היגד ומשמשים בסיס לרעיונות, לאמרות ולביטויים. כדי להמחיש, להלן אוסף מדגמי של זוגות פעלים נגדיים. לכל זוג כזה הבאנו, מהמקורות או מלשון ימינו, היגד אחד או שניים שמשתמשים בו.

אהב – שנא. "שמעיה אומר, אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות" (משנה, מסכת אבות, פרק א' י). שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב (עמוס ה טו).

בנה – הרס. חַכְמוֹת נָשִׁים, בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ (משלי יד א).

הוציא – הביא. גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (דה"י א' יא ב).

הלך – שב. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל (שמואל א' יז טו). בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת (איוב י כא).

הלך – חזר. "עכשיו נוסעים הביתה הלוך חזור"; מתוך השיר "הביתה הלוך וחזור", מילים ולחן של עידן רייכל.

התחיל – גמר. ידועה האמרה "המתחיל במצווה אומרים לו גמור". לאמרה הזאת יש גרסות ומקורות שונים, למשל זו של מדרש תנחומא: בספר דברים, פרק ח' פסוק א' כתוב: כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן. מדוע "כל המצווה" ולא "כל המצוות"? אחד הפירושים שמדרש תנחומא נותן לביטוי "כל המצווה" הוא זה (תנחומא, דברים, פרשת עקב, סימן ו'): "כל המצוה: אם התחלת במצווה הֵוי גומר את כלה. למה? אמר רבי יוחנן: כל מי שמתחיל במצווה ואחרי כן בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה". ובמילים אחרות: אם התחלת במפעל כלשהו ואתה רוצה לקבל עליו קרדיט, עליך גם לגמור אותו.

זרה – קבץ. מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ (ירמיהו לא ט).

חגר – פיתח. אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ (מלכים א' כ יא).

יצא – בא. וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא (יהושע ו א). אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא (שמות כא ג).

נכנס – יצא. בשבעים אותיות נכנס יין יצא סוד (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין דף לח, א גמרא). מדובר בגימטריה: גם  יין וגם  סוד ערכם בגימטרייה שבעים.

נסע – חנה. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם (שמות יג כ). וכך בעוד הרבה מקומות.

נפל – קם. כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד טז). הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהילים כ ט).

נתן – לקח.  ה' נָתַן וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ (איוב א כא). וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (בראשית יד כא).

עלה – ירד. יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם (תהילים קד ח).

פתח – סגר. וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ (ישעיהו ס יא). עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ (ירמיהו יג יט).

רדף – ברח. "כל הרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו". לאמרה הזאת יש הרבה מקורות ומקבילות. לדוגמה, בתלמוד הבבלי: "ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו" (סדר מועד, מסכת עירובין, דף יג, ב גמרא)

שאל – נתן . מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה (שופטים ה כה).

שכב – קם.  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים ו ז).

לסיום הנה הקטע האמור מתוך פרק ג' בקהלת; פסוקים א – ח.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ; עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא; עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת; עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק; עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד; עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים; עֵת לַחֲבוֹק  וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק; עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד; עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ;  עֵת לִקְרוֹעַ  וְעֵת לִתְפּוֹר; עֵת לַחֲשׁוֹת  וְעֵת לְדַבֵּר;  עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא; עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.