פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות, פרק ל פסוק 11 עד פרק לד פסוק 35

ההפטרה:  מתוך מלכים א' פרק יח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביטויים שמשמעותם היום שונה ממשמעותם המקראית.

בד בבד

פרשת "כי תשא" עוסקת בעניינים שונים הקשורים לאוהל מועד, ובעיקר היא עוסקת בחטא העגל והשלכותיו. אבל אנחנו עוסקים כאן בעניין לשוני המיוצג גם בפרשה שלנו.

יש מילים מקראיות שמשמען בימינו שונה ממשמען במקרא. לדוגמה: במקרא המילה  אביב משמעה שיבולת שגרעיניה רכים, ואילו בימינו משמעה העיקרי הוא תקופת השנה שבאה אחרי החורף. דוגמה אחרת:  תימן משמעה במקרא "דרום", ואילו בימינו  תימן היא מדינה בחצי האי ערב. תופעה דומה, אם כי אולי נפוצה פחות, היא  ביטויים וצירופים שמקורם במקרא, שנמצאים בשימוש גם בזמננו אבל משמעם היום שונה ממשמעם במקרא; וזאת גם אם משמען של המילים המרכיבות את הצירוף לא השתנה. והפרשה שלנו מספקת דוגמה לתופעה הזאת.

הבה  נסתכל בכתוב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה; בַּד בְּבַד יִהְיֶה (שמות ל 34). משמעו של הביטוי "בד בבד" במקום הזה הוא "בחלקים שווים"; וכך מבאר רש"י: "בד בבד יהיה – אלו הארבעה [הסמים] הנזכרים כאן יהיו שווים משקל במשקל; כמשקלו של זה כך משקלו של זה". אבל בימינו משמעו של הביטוי "בד בבד" הוא "באותו זמן", "במקביל". לדוגמה: "בד בבד עם בניית הבתים נסללו גם כבישי גישה". הנה עוד כמה צירופים שמשמעם היום שונה ממשמעם המקראי.

עד חרמה. בלשון זמננו "עד חרמה" משמעו "עד לחיסול סופי". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה (דברים א 44). אבל משמעה של  חרמה בפסוק שלנו הוא לא "חיסול סופי", אלא עיר כנענית מסוימת (וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה; שופטים א 17).

מושב זקנים. "מושב זקנים" הוא כינויו הקודם של  המוסד הנקרא בימינו "בית אבות" או "דיור מוגן". הכינוי "מושב זקנים" נזנח כנראה בגלל הריח הלא נעים שהחל לעלות ממנו בזמננו (כמו שקרה גם עם הצירוף "בית כיסא", שהוחלף ב"בית שימוש", וגם זה הוחלף ב"שירותים"). אבל במקרא "מושב זקנים" הוא התוועדות של זקנים חכמים, כפי שאפשר ללמוד מהכתוב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם; וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ (תהילים קז 32).

שמן זית זך. הצירוף "שמן זית זך" מופיע במקרא בקשר לעבודת המשכן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז 20); ומשמעו שם כפשוטו: שמן זית צלול וטהור. אבל בלשון ימינו "שמן זית זך" הוא גם כינוי ביקורתי-אירוני ל"יפי נפש" החושבים עצמם למיוחסים ונעלים על הסובבים אותם.  

אח לצרה. בלשון זמננו "אח לצרה" הוא מי שנמצא גם הוא באותה צרה. הביטוי הזה לקוח מהכתוב בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ; וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז 17); אלא שמשמעו שם שונה ממשמעו בימינו. וכך מבאר רש"י: "ואח לצרה יולד – לעת הצרה יולד לך הרֵע כאח, לעזור לך ולהשתתף בצרתך". כלומר, על פי רש"י "אח לצרה" (במקרא) הוא מי שתומך בך בעת צרתך.

עמק השווה. בלשון זמננו "עמק השווה" משמעו פשרה, הסכם; לדוגמה "אחרי משא ומתן ארוך, שני הצדדים הגיעו לעמק השווה". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה (בראשית יד 17 ). וברור ש"עמק שווה" במקרא הוא שמו של  עמק מסוים, העמק שבו נפגש אברהם עם מלכיצדק מלך שלם ועם ברע מלך סדום והגיע אתם להסכם, כמפורט בבראשית פרק יד. 

חציר במקרא וחציר בזמננו

עיקרה של ההפטרה לפרשת "כי תשא" הוא סיפור המבחן שעשה אליהו לנביאי הבעל. ההפטרה נפתחת בתיאור של מפגש בין אליהו לבין עובדיהו אשר על בית אחאב מלך ישראל, שיצא לחפש מזון לבהמות המלך. ושם כתוב: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד (מלכים-א יח 5).

המילה  חציר מופיעה במקרא פעמים רבות, ומשמעה (המקראי) הוא עשב ירוק המשמש מזון לבהמות; לדוגמה: הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת (מלכים-ב יט 26). בלשון ימינו משמעה של המילה  חציר שונה במידה מסוימת. הלשון החקלאית של זמננו ייחדה את המילה  הזאת לאופן אחד מסוים של הכנת מזון לבהמות: מגדלים ירק – בדרך כלל דגן או קטנית; קוצרים אותו בעודו ירוק (כדי שיישמרו בו חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו חלבון); מניחים אותו קצור בשדה עד שיתייבש דיו; וכשהירק יבש כובשים אותו לחבילות ומביאים למתבן. באופן כזה מזון יכול להישמר זמן רב, למשל מאביב אחד ועד האביב שאחריו. הגידולים הפופולריים לחציר הם אספסת (הפרות ממש משתגעות אחרי חציר אספסת); בקיה (מין של קטנית); תערובת של בקיה עם שעורה או שיבולת שועל; תירס אחרי שנקטפו ממנו הקלחים. ויש עוד.

מילה שוות משמעות ל חציר (של זמננו) היא  שחת, שהצטרפה ללשון בתקופת התלמודים, וגם היא נמצאת בשימוש בימינו; לדוגמה: "קוצר לשחת, מאכיל לבהמה" (משנה, מסכת מנחות, פרק י, ח). חנוך אלבק, בפירושו למשנה, מבאר את הכתוב הזה כך: "לשחת – למספוא, לאכילת בהמה. וקוצרים לצורך זה תבואה שלא נגמר בישלה". ואנחנו רואים – מהכתוב ומביאורו – ששחת היא לא הצמח כשלעצמו (כמו שעורה או אספסת), אלא אופן הכנתו (קוצר לשחת) כפי שתיארנו לעיל.

מודעות פרסומת

פרשת "תצוה" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תצוה" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות מפרק כז פסוק 20 עד פרק ל פסוק 10.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרק מג.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם אומנויות..

חמש אוּמנויות למלבוש

 פרשת "תצוה" ממשיכה את הפרשה הקודמת לה – פרשת "תרומה" במתן הוראות להקמת המשכן, ובתוך כך הוראות מפורטות להכנת בגדי הקודש שילבשו אהרן ובניו כאשר יכהנו לה'.

חמש אוּמנוּיות – כולן מנוסחות באותה תבנית לשונית – מוזכרות בפרשה שלנו בקשר להכנת מלבושי הקודש, ואלו הן:

1. מעשה חושב (וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב; שמות כח 6). על פי רש"י "מעשה חושב" הוא צורה מסוימת של אריגה; ואכן בכל הפעמים שבהם מופיע במקרא הצירוף "מעשה חושב" מדובר בעבודות טקסטיל כלשהן, כמו יריעות, פרוכת, אפוד, חושן, פתילים. מילה אחרת מהשורש חש"ב שעניינה מלבושים, וגם היא נמצאת בפרשה שלנו, היא חֵשֶב (וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו; שמות כח 8). משמעה של  חשב (על פי רש"י) הוא חגורה מקושטת. מושג מקראי שמשמעותו דומה לזו של "מעשה חושב" הוא "מלאכת מחשבת", שמשמעו אוּמנות באופן כללי;. למשל:  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת; שמות לה 33).

2. מעשה חרש אבן (מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים; שמות כח 11). רש"י מבאר: "מעשה אומן של אבנים", ובמקרה הזה הכוונה לעבודת גילוף ופיסול של אבנים יקרות. למעשה,  חרש במקרא הוא כינוי כללי לאוּמן, בעל מלאכה; והאומנות הספציפית מאופיינת על פי החומר או התוצר. לדוגמה:

חרשי בניה (מלכים ב' כב 6); חרשי ברזל ונחושת (דברי הימים ב כד 12);  

חרשי עץ (מלכים-ב יב 12); חרשי צורפוּת (ירמיהו י 9); חרשי נפחות (ישעיהו נד 16). וכאמור, גם חרשי אבן, כמו בפרשה שלנו.

3. מעשה עבות (וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר; שמות כח 22).

רש"י מבאר: מעשה קליעה; וקדרי (המילון לעברית מקראית) אומר: "ארג פתילים". כלומר, "מעשה עבות" הוא אוּמנות קליעת החבלים.

4. מעשה אורג (וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג; שם כח 32).

5. מעשה רוקם (וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם; שם כח 39).

"מעשה אורג" ו"מעשה רוקם" – מהותם ברורה, גם מתוך לשון זמננו.

ראשית בנייה – תכנון ותוכניות

ההפטרה  לפרשת "תצוה" – יחזקאל פרק מג – מפרטת את מידות בית המקדש השלישי (זה שייבנה בעתיד, אחרי השני) ואת הטקס שיש לקיים ביום שבו יחנך המזבח. להלן אנחנו מתייחסים בעיקר לשלושת הפסוקים המקדימים להפטרה – פסוקים 10 עד 12 של פרק מג של יחזקאל. פסוקים אלה הם למעשה הקדמה ומסגרת לדברים המפורטים בהפטרה עצמה; הנה הפסוקים:

אַתָּה בֶן אָדָם, הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית.  ְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת. ובפשטות: ה' מורה לנביא למסור לעם ישראל את התוכניות לבניין בית המקדש כפי שאלה תפורטנה בהמשך הדברים.

יש במקרא כמה סיפורים על בנייה של מבנים או מתקנים. בעיקר מוזכרים מפעלי בנייה מונומנטליים כמו מגדל בבל, תיבת נוח, המשכן, בית ה', חומת ירושלים (בימי נחמיה). כמה מהסיפורים האלה כוללים מידות ותיאורים מפורטים של המבנה או המתקן האמורים להיבנות; למשל תיבת נוח או המשכן. בימינו כל בנייה שאינה זעירה כוללת שלב מקדים, מוּדע ומובדל, של תכנון, שנשען, בין שאר הדברים, על מערכת של מושגים, מונחים ומסמכי תכנון. אבל בתקופת המקרא  – אם נשפוט על פי הכתובים המקראיים – המרכיב התכנוני בדרך כלל לא היה מודגש, והא הובלע בבנייה עצמה. על רקע הדברים האלה בולט המרכיב התכנוני בהקדמה להפטרה שלנו: ה' מורה לבנות את בית ה' על פי ההנחיות התכנוניות שהוא מכתיב, והוא גם משתמש במונחים תכנוניים. להלן המונחים האלה ומשמעם על פי המבארים.

 תכנית. אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת … וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית (יחזקאל מג 10). המילה  תכנית מופיעה במקרא רק שתי פעמים, שתיהן אצל יחזקאל (האחת בהקדמה לפרשה שלנו והשנייה בפרק כח פסוק 12). מ.צ. קדרי (המילון לעברית מקראית) אומר: תכנית הבית = (אולי) מידות הבית.

צורת הבית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו (שם מג 11). המילה  צורה מופיעה במקרא רק בכתוב שלעיל. רש"י מבאר אותה כך: "צורת הבית – גבול הבניין, היאך הוא מלפניו ועד אחריו סדורים לארבע רוחותיו".

תכונת הבית. צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו (שם מג 11). המילה  תכונה מופיעה במקרא שלוש פעמים: ביחזקאל (כמצוין לעיל), באיוב (כג 3), ובנחום (ב 10)."מצודת דוד" (של רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17) אומר: "ותכונתו – מכון [מקום] עמידת כ"א [כל אחד]; כאילו תאמר בית קה"ק [קודש הקודשים] במערב, ואחריו ההיכל וגו', והלשכות והצלעות מזה ומזה וכדומה". וקדרי אומר: תכונה = מידה.

חוקות הבית. וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם (יחזקאל מג 11)

"מצודת דוד" מבאר: "ואת כל חקותיו – מה שראוי להשתמש בכל חדר וחדר".

  תורת הבית. הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת (שם מג 12). קדרי אומר: תורת הבית היא תכנית הבנייה.

מילה אחרת ששייכת לתחום מונחי התכנון, גם אם אינה מופיעה ביחזקאל, היא  תבנית. למילה הזאת יש במקרא כמה משמעויות, וזו הנוגעת לענייננו באה לביטוי בפסוק הבא: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה 9). ועל פי קדרי, תבנית (במקום הזה) משמעה תכנית הבנייה.

גם אם המונחים האלה נראים לנו עמומים במקצת ויש ביניהם אולי חפיפה מסוימת, הם מצביעים על מוּדעות למרכיב התכנוני של בניית הבית.

פרשת "תרומה" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תרומה" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק כה פסוק 1 עד פרק כז פסוק 19.

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ה' ו'.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למידות ומושגים מתחום הגיאומטריה.

תרומתם של חלקי היד לעולם המידות

עיקרה של פרשת "תרומה" הוא הוראות מפורטות לבניית המשכן וכליו השונים. ההוראות האלה כוללות מידות שונות, בעיקר מידות אורך; לדוגמה: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ (שמות כה 10). כאשר עוסקים במידות צריך שיהיו יחידות מידה; לדוגמה: יחידות משקל (כמו קילוגרם), יחידות נפח (כמו ליטר) או יחידות אורך (כמו מטר או אמה). יחידות המידה כשלעצמן אינן קיימות בטבע – הן הומצאו על ידי האדם – אולם בדרך כלל הן נקבעו על בסיס נתוני טבע אלה או אחרים.

איך קבעו הקדמונים את יחידות המידה ששימשו אותם, ובתוך כך את מידות האורך? אחד המקורות לקביעת יחידות מידה היה גופו של האדם ופעולותיו, ובתוך כך גם חלקי ידיו השונים. וכך אנחנו מוצאים במקרא ארבע יחידות מידה של אורך שמבוססות על מידותיהם של חלקי היד: אמה, אצבע, זרת, טֶפח.

 אמה. בלשון תקופת המקרא למילה אַמָּה (בהבדל מ- אָמָה, שמשמעה שפחה) יש שתי משמעויות עיקריות. משמעות אחת היא חלק היד שמן המרפק ועד שורש כף היד, והמשמעות השנייה היא יחידת מידה שאורכה כחמישים סנטימטרים. צריך לומר שהמילה אמה במשמעות של חלק מן היד אינה מופיעה במקרא; בכל זאת יש להניח שהיא הייתה בשימוש בתקופת המקרא, שהרי יחידת המידה "אמה" נקבעה על בסיס חלק היד הנקרא אמה ולא להיפך. ואכן מילון אבן שושן מתייג את המילה אמה – גם במשמעה כחלק מן היד – כמילה מהתקופה המקראית.

במאמר מוסגר: נראה שהמקרה הזה מדגים מצב שבו מילה, או משמעות, שהייתה בשימוש בתקופת המקרא בכל זאת לא מופיעה במקרא.

אצבע. אצבע היא קודם כל אחד מחמשת החלקים שיש לנו בקצה כל יד או רגל. ועל בסיס משמעות זאת נקבעה יחידת המידה הנקראת "אצבע", שאורכה כשני סנטימטרים; לדוגמה: וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב (ירמיהו נב 21).

זרת. המילה זרת מופיעה במקרא רק במשמעות אחת: מידת אורך השווה למרחק שבין קצה האצבע הקטנה לקצה האגודל, כאשר היד פרושה ואצבעותיה מפושקות. לדוגמה: זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ [של חושן המשפט] (שמות כח 16). (יחידת המידה הבלתי מדויקת הזאת הייתה קיימת גם בתקופתנו – בלשון הדיבור – והיא נקראה שיבֶּר). המילה זרת במשמעות של האצבע הקטנה בכף היד מופיעה לראשונה בלשון הכתובה רק בתקופת התלמודים; לדוגמה: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו אגודל" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יא א).

טפח. טֶפַח (או טֹפח) הוא רוחבה של כף היד, והוא שימש כיחידת מידה שאורכה כתשעה סנטימטרים. לדוגמה (מתוך הפרשה שלנו): וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב (שמות כה 25). משמעות אחרת של טפח, משמעות שנובעת כנראה, בדרך ההשאלה, מהמשמעות המקורית (רוחב כף היד), היא, כהגדרתו של אבן שושן, "סמל לדבר מועט וקטן"; לדוגמה: "מגלה טפח ומכסה טפחיים" (ביטוי המופיע בתלמוד במסכת נדרים כ ב).

מילים מקראיות שגויסו לייצג מושגים גיאומטריים

עיקר עניינה של ההפטרה לפרשת "תרומה" הוא בניית בית ה' על ידי המלך שלמה. מתוך כך ההפטרה רצופה מונחים מתחום הבנייה; למשל המונח "צלעות" – וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב [הבית] (מלכים-א ו 5). משמעותה העיקרית של המילה צלע היא עצם מהעצמות היוצאות מעמוד השדרה ומקיפות את בית החזה; וכנראה
שעקב המשמעות הזאת באה גם המשמעות המופיעה בפסוקנו – דופן של בית. ובימי הביניים נלקחה המילה צלע לייצג גם משמעות גיאומטרית: "כל אחד מהקווים הגובלים את המצולע"; למשל: "למשולש יש שלוש צלעות".

צלע אינה יחידה – כמה וכמה מושגים גיאומטריים הקיימים בלשון העברית נוספו לה רק בימי הביניים או אף אחריהם, ובדרך כלל כינויָם של מושגים אלה ניתן להם בדרך ההשאלה: מילה שכבר קיימת בלשון ושיש בינה לבין המושג הגיאומטרי זיקה כזאת או אחרת, גויסה לשאת גם את משמעותו של אותו מושג. בפרט גויסו מילים כאלה מתחום הבנייה או מתחום אברי גוף האדם. הנה כמה מילים מקראיות כאלה.

 אנך. במקרא אנך הוא משקולת עשויה מתכת שבנאים משתמשים בה להישיר קיר או עמוד. ובעת החדשה נלקחה המילה הזאת לייצוג מושג גיאומטרי – "קו ישר הניצב לקו ישר אחר".

זווית. המילה זווית מופיעה במקרא רק בצורת רבים (זויות) ורק פעמיים; פעם אחת בזכריה (ט 15) ומשמעה שם פינות המזבח; ופעם שנייה בתהילים (קמד 12) ומשמעה שם (אולי) עמודי הפינה. ובימי הביניים נלקחה המילה הזאת לייצג גם את המשמעות הגיאומטרית שיש לה גם היום; כמו במשפט "סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות".  

יֶתֶר. משמעותה המקראית (הנוגעת לענייננו) של יתר היא חבל או חוט חזק.

ומאז ימי הביניים יתר מייצגת גם את המשמעות הגיאומטרית "הצלע שמול הזווית הישרה במשולש ישר זווית".

מישור. במקרא משמעה של המילה מישור הוא "אזור שטוח ללא גבעות או בקעות"; לדוגמה: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ 4). מאוחר יותר מישור נלקחה לייצג גם את המושג הגיאומטרי "משטח שדרך כל שתי נקודות שבו אפשר להעביר קו ישר שימצא כולו על אותו משטח".

מעלָה. משמעה המקראי (מתחום הבניין) של המילה מעלה היא מדרגה; לדוגמה וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (שמות כ 22). ומאז ימי הביניים המילה הזאת מייצגת גם משמעות גיאומטרית: "יחידת מידה למדידת זוויות וקשתות, ששיעורה 1/360 של המעגל".

ניצב. למילה ניצב, כשהיא מופיעה כשֵם, יש במקרא שני מובנים. האחד הוא "ממונה, נציב"; והשני "ידית של חרב". וכפועל – מובנָה "עומד"; לדוגמה: וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ (שמות יח 14). והחל מימי הביניים ניצב מייצגת גם מושג גיאומטרי: "קו ישר היוצר עם קו אחר זווית ישרה" (מושג הזהה למושג הגיאומטרי אנך).  

נקודה. המילה נקודה מופיעה במקרא רק ברבים ורק פעם אחת, ומשמעה כדוריות קישוט (תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף; שיר השירים א 11). מאוחר יותר נוספו לה עוד משמעויות, והחל מימי הביניים היא מייצגת גם מושג גיאומטרי: "מקום החיתוך של שני קווים נחתכים".

צלע. כבר דיברנו עליה לעיל.

 קדקוד. המשמעות הראשונית (המקראית) של קדקוד היא ראש או גולגולת; לדוגמה: יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד (תהילים ז 17). ובעת החדשה קדקוד מייצגת גם מושג גיאומטרי: "נקודת פגישה של שני קווים ישרים היוצרים זווית"; לדוגמה: למרובע יש ארבעה קדקודים.

קו. במקרא קו הוא חוט למדידה; לדוגמה: מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע; אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו (איוב לח 5). ומכך הוטל על המילה הזאת לייצג את המשמעות הגיאומטרית-סירטוטית שיש לה בימינו.

שוקיים. המשמעות המקראית של המילה שוֹק היא חלק הרגל שבין הברך לכף הרגל; לדוגמה: גַּלִּי צַמָּתֵךְ, חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל, גַּלִּי שׁוֹק (ישעיהו מז 2). מאוחר ויותר, בגיאומטריה, שוק היא כל אחת משתי הצלעות במשולש הנשענות על הבסיס.

פרשת "משפטים" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "משפטים" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק כא מתחילתו עד פרק כד פסוק 18

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים לג לד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למושגים וביטויים מתחום החופש והשחרור.

ובשביעית יֵצא לחופשי

בתוך שלל המשמעויות והשימושים של הפועל  יצא, על צורותיו ומילות היחס השונות שלו, יש גם ביטויים שמשמעם יציאה ממצב רע כלשהו. ואכן, בפרשה שלנו הפועל  יצא מופיע במשמעות של שחרור מעבדות; ובתחום משמעות זה אנחנו עוסקים להלן.

רוב עניינה  של פרשת "משפטים" הוא חוקים; בעיקר חוקים שעוסקים בקניין, ממון או נזקים. החוק הראשון בפרשה אומר: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם (שמות כא 2). הביטוי "יצא לחופשי" (המופיע במקרא רק בפרשה שלפנינו) הוא מטפורי: העבדות מדומה למקום סגור שהעבד אינו יכול לצאת ממנו בעצמו, והחוק אומר שאחרי שש שנים יש להוציאו החוצה, אל החופש. היציאה המקראית האולטימטיבית מעבדות לחופש היא יציאת בני ישראל ממצרים, המוזכרת במקרא אין ספור פעמים; לדוגמה: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כ 2). שתי היציאות האלה – יציאת העבד לחופשי ויציאת בני ישראל ממצרים – מתקשרות האחת עם השנייה גם במישור הענייני וגם במישור הלשוני.

במישור הענייני: העבדות במצרים מוזכרת במקרא פעמים רבות כסיבה להגנה ולחמלה על החלשים; לדוגמה: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב 20). ובמישור הלשוני: שתי היציאות האלה – יציאת העבד לחופשי ויציאת ישראל ממצרים – מתקשרות באמצעות מילים משותפות – בעיקר נגזרות של  יצא ו עבדות – ובאמצעות המטפורה המשותפת  – היציאה החוצה ממקום סגור.   

המושג "יציאה", במשמעות של היחלצות ממקום רע, מופיע במקרא בשימושים נוספים; הנה כמה דוגמאות:

יוסף אומר לשר המשקים: וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה [בית הסוהר]
(בראשית מ 14).

 לִפְקֹח עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר (ישעיהו מב 7).

בְּצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי (תהילים קמג 11).

יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק (תהילים קז 14).

ובתלמוד הבבלי (מסכת פסחים, דף קטז ב) כתוב: "לפיכך אנחנו חייבים להודות […] למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה".

וגם בלשון זמננו יש בביטויים דומים; לדוגמה: "מתי כבר נצא מהבוץ הזה"; "ישראל יוצאת מהמיתון"; "צריך לצאת מהדיכאון ולעשות מעשה".

לקרוא להם דרור

ההפטרה לפרשת "משפטים" נפתחת בדברים הבאים: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים (ירמיהו לד 9-8).

למילה  דרור יש שתי משמעויות עיקריות. האחת היא שחרור, חופש, חרות. במשמעות הזאת  דרור מופיעה במקרא שש פעמים בלבד: שלוש פעמים בהפטרה שלנו (ירמיהו לד פסוקים 8, 15, 17), וכן ב-ויקרא (כה 10), בישעיהו (סא 1), וביחזקאל (מו 17). אבל בעת החדשה המילה  דרור, במשמעות של חופש, נפוצה למדי, בעיקר בלשון הגבוהה ("כי עוד נפשי דרור שואפת"); ובאותה משמעות היא משמשת גם כשם של בני אדם או ארגונים.  

במשמעות השנייה  דרור הוא שמה של ציפור מסוימת. במשמעות הזאת היא מופיעה במקרא רק פעמיים. פעם אחת בתהילים (פד 4): גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ; ופעם נוספת במשלי (כו 2): כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף, כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא. מי היא הציפור הנקראת במקרא דרור? בקשר לכך יש השערות אבל אין ודאות; אולם מי היא הציפור הנקראת בימינו דרור – דבר זה ידוע לרבים, שהרי זוהי ציפור נפוצה מאוד בארץ.

האם שמו של הדרור (הציפור) נובע מהמילה  דרור (חופש)? או אולי להיפך? ואולי לא כך ולא כך? תהיה התשובה לשאלה הזאת אשר תהיה, יש קשר בין שתי המשמעויות האלה:  הציפורים (ככלל) מייצגות דרור (חופש). הנה שלוש דוגמאות לקשר הזה.

א. למעלה הבאנו את הכתוב במשלי "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא". והמלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1879-1809) מבאר: "כצפור, כדרור – הדרור אינה מקבלת מרות והיא תדור אצל בני אדם". כלומר, המלבי"ם אומר שעל פי משלי הציפורים, ובפרט הדרור, מייצגים חופש.

ב.  יש שיר הנקרא "ציפור חופשיה"; המילים הם של דוד חלפון והמנגינה של ארנון אלמסי. ובשיר הזה נאמר: "רוצה להיות כמו ציפור חופשיה / לטייל בכיף ממדינה למדינה". כלומר הציפור היא יצור חופשי.

ג. בלשון זמננו קיים הביטוי "ציפור דרור", ש"המילון השלם" מסבירו כך: "מישהו הנהנה מחופש רב ואינו נתון לעול משמעתי כלשהו".