עברית וערבית הן שפות אחיות; אבל…

עברית וערבית הן שפות אחיות; אבל…

 עברית וערבית הן שפות אחיות – שתיהן בנות למשפחת השפות השמיות. העברית שייכת לשפות השמיות המערביות-צפוניות והערבית למשפחת השפות השמיות הדרומיות. לשתי השפות האלה יש דברים משותפים רבים – מילים, שורשים, הטיות, מבנים דקדוקיים. מאז שדוברי הערבית השתלטו, במאות השביעית והשמינית, על המזרח התיכון וצפון אפריקה – מקומות שחיו בהם יהודים רבים – שתי השפות מקיימות ביניהן יחסים, לפעמים ממש קרובים. נראה ששיאם של היחסים האלה היה בימי הביניים, כאשר התרבות הערבית פרחה וכאשר אנשי רוח יהודים נודעים (למשל הרמב"ם ורבי סעדיה גאון) חיו בקרב הערבים ויצרו יצירות פילוסופיות ותורניות בשפה הערבית, יצירות שתורגמו לעברית אחרי לא הרבה זמן. באותה תקופה העברית קלטה מהשפה הערבית עשרות מילים, למשל  מרכז, תאריך, אקלים.

בסוף המאה ה-19 החלו בארץ ישראל פעולות לחידוש העברית כלשון כתיבה ודיבור גם יחד, המשמשת לא רק לענייני קודש ורוח, אלא גם לענייני היום-יום. באותה עת יהודים וערבים בארץ ישראל חיו אלו לצד אלו וקיימו קשרים מקשרים שונים. והיו גם יהודים (למשל ארגון "השומר") שחיקו אורחות חיים ומנהגים ערביים אלה או אחרים מתוך רצון להתערות בארץ. עקב כל אלה אפשר היה לצפות שהלשון העברית, שהיו חסרות לה מילים רבות, תאמץ מילים גם מאחותה הערבית. ואכן היו ניסיונות כאלה, למשל על ידי אליעזר בן יהודה, שהשתמש במילים ובשורשים ערביים כדי לחדש מילים ללשון העברית. באופן כזה הוא חידש למשל את המילים  גרב, דגדוג, הגירה, ליטוף, מעדר, פרווה, רשמי, שעמום ועוד. עם זאת מילים ערביות ממש, כמו שהן מופיעות בערבית, כמעט לא נכנסו לעברית. אמנם דוברי עברית משתמשים בלא מעט מילים ערביות, אבל רוב המילים האלה נשארו מחוץ ללשון התקנית. בתוך כלל המילים הערביות שנכנסו לדיבור העברי במאה האחרונה אפשר להבחין, על פי מעמדן של המילים בלשון, בשלוש קבוצות. צריך לומר שכמו ענייני לשון רבים אחרים גם עניין זה (הגדרתה של מילה כשייכת לאחת הקבוצות שלהלן) אינו מוחלט, ולאנשים שונים עשויות להיות דעות שונות בקשר לכך. עם זאת אני חושב שהתמונה המוצגת להלן אכן מבטאת את המציאות הלשונית. ואלה שלוש הקבוצות.

א. מילים ערביות שדוברי עברית משתמשים בהן ואין עליהן כבר תג של "ערבִיוּת". ומתוך כך אפשר להתייחס למילים כאלה כאל אזרחיות של הלשון העברית. אולי עדיין לא של הלשון הגבוהה, אבל של הלשון התקנית. חיפשתי, ומצאתי רק מעט מילים כאלה; לדוגמה:  ואדי, חמסין, טוריהטחינה, מבואס (מיואש),  פלחה, שרקייה.

ב. מילים ערביות שאמנם נכנסו ללשון העברית, בעיקר המדוברת אבל גם הכתובה, אולם עדיין הן נחשבות למילים ערביות שאין להן מקום בשפה המוקפדת. עם הזמן מילים כאלה אולי תתקבלנה בשפה העברית כמילים תקניות. דוגמאות: התחפף (הסתלק); התחרפן (יצא מדעתו);  חפיף (מרושל); חומוס; טמבל;  כיף (תענוג);  מסטולנבּוּט; נַגלה (סיבוב הובלה);  פינג'אן.

ג. מילים שנחשבות לסלנג. ככלל, במילים כאלה משתמשים רק בלשון הדיבור (או  בלשון כתובה שמצטטת סלנג). יש כנראה כמה סיבות שמונעות ממילים כאלה התאזרחות בעברית. למשל: צורתן אינה עברית; יש כבר מילה שוות משמעות בעברית; המילה המונית מדי. הנה דוגמאות למילים כאלה: אהבל;  אחלה; אסלי; בּוּגֶ'רָס;  גַּ'בֶּל;  ג'ורה (בור ביוב); דאווין; ג'מעה (חברֶ'ה); יאללה; יעני (כלומר)נאחס;  סבבהסחתיין; פדיחה;  פרֵחה;  פשלה;  שרמוטה.

מדוע כה קשה למילים ערביות להיקלט בלשון העברית במעמד של מילים תקניות ומכובדות; זאת לעומת מילים משפות אירופיות שנקלטו בעברית ללא שום קושי – מילים כמו  סלט, סינתזה, ארכיטקטורה, טלפון, סוציאליזם, קפה, תה, אוטובוס ועוד מאות או אלפי אחרות?

הסבר לתופעה הזאת שמעתי מעלי, מורה לערבית (בעיקר לדוברי עברית בוגרים):  המפגש בין יהודים לערבים בארץ ישראל של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התקיים בעיקר באמצעות דיבור – ברחוב, בחיי היום יום – ללא מגע ממשי בין השפות הכתובות (זאת לעומת ימי הביניים שבהם התנהל המגע גם באמצעות השפות הכתובות). הדיבור הערבי היום-יומי נעשה בערבית מדוברת, ולכן היהודים נחשפו לערבית המדוברת ולא לערבית הספרותית. והערבית המדוברת לא הייתה כנראה מספיק גבוהה או מכובדת או תקנית על מנת שיהיה אפשר (לדעת מחדשי הלשון ודוברי העברית התקנית) לקחת ממנה מילים אל העברית התקנית, הכתובה.

כתוספת וכהרחבה להסבר של עלי אני מציע גם את ההסבר הבא: אלה שעיצבו את העברית המתחדשת בסוף מאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו יהודים שגדלו והתחנכו על ברכי התרבות האירופית והלשונות האירופיות. לכן כאשר למושג מסוים לא הייתה מילה בעברית, הם השתמשו (כהכרח לא יגונה) במילה לועזית אירופית שהייתה תחת לשונם, ולא במילה מהשפה הערבית, שהייתה זרה להם. לדוגמה: קולוניות ו קולוניסטים (שאחר כך המציאו עבורן את המילים  מושבות ו מתישבים);  קולטורא (שאחר כך הומרה ב תרבות);  לוקומוטיב (אחר כך  קטר); ועוד הרבה כאלה. חלק מהמילים האלה נאחזו בשפה ומשמשות גם היום (מוזיקה, פואמה, אוטובוס). זאת ועוד: אנשים אלה (לפחות רובם) ראו בערבים בני אדם פרימיטיביים, ונראה שמתוך כך גם נוצר אצלם יחס של התנשאות כלפי השפה הערבית והתרבות הערבית בכללה. ובוודאי לא התייחסו אליה כאל שפה תרבותית ומכובדת כמו האנגלית, הצרפתית או הגרמנית. כדוגמה ליחס כזה אפשר לצטט היגדים של אחד העם המופיעים במסה שלו "אמת מארץ ישראל" שנכתבה בעקבות ביקורו בארץ בשנת 1891 . הנה כמה מהם: "עצלות הערבים"; "אין הערבים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק"; "רגילים אנו להאמין בחו"ל כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור".

ויש אולי עוד הסבר, כללי יותר. כמה ממחדשי הלשון, ובראשם ח.נ. ביאליק, הסתייגו נמרצות מחידוש מילים עבריות בדרך של יבוא או תרגום משפות זרות. בזאת חלק ביאליק על אליעזר בן יהודה שהרבה לחדש מילים על בסיס שורשים ומילים משפות זרות, כולל מערבית. ביאליק טען שבן יהודה להוט להיטות יתר לחדש מלים בלי שינצל מספיק את העושר הלשוני הטמון ברבדים הקודמים של הלשון כמו המקרא, המשנה, התלמודים והמדרשים. ומכאן אפשר גם להבין שביאליק התנגד התנגדות גמורה לאימוץ מילים ערביות ממש, אם כי כנראה שהיה סלחני יותר כלפי מילים "אירופיות".

 

(תמונת הכותרת: תושבי תל אביב קוראים את פקודת ג'מאל פאשא, איור של נחום גוטמן)

מודעות פרסומת

שימו לב – פעלים בסיסיים

שימו לב – פעלים בסיסיים

יש בשפה העברית (ובוודאי גם בשפות אחרות) פעלים שכאשר הם לעצמם הם מייצגים פעולות גופניות בסיסיות ופשוטות יחסית, אבל הם גם יכולים לצרף אליהם שמות (שמות עצם או שמות פועל) וליצור איתם משמעויות מורכבות ומופשטות יותר. כזה הוא למשל הפועל  עשָה, שכבר במקרא מופיע בצירופים כמו  עשָה מלחמה; עשה צחוק; עשה משפט; עשה שפטים ועוד כאלה. כזה הוא גם הפועל  ללכת:  הלך לעולמו; הלך לאיבוד;  הלך לו טוב;  הלך מכות;  הלך רכיל; לך על זה. לפעלים כאלה אפשר לקרוא בסיסיים.

אחד הפעלים הבסיסיים האלה הוא  שָׂם ("שמתי את הספר בארון"). לפועל הזה יש כושר מיוחד: הוא מצרף אליו אברי גוף, או אף את כלל הגוף, ויוצר איתם משמעויות פועליות שונות, מורכבות יותר מהפועל הבסיסי. אמנם מצטרפים אליו גם שמות עצם שאינם אברי גוף, אבל אנחנו מתעניינים כאן רק בצירופים הגופניים. הנה כמה צירופים כאלה.

שם לב.  "שים לב למה שמתרחש כאן".

שם רגליים למישהו. "מאז שהגיע כולם שמים לו רגליים".

שם אצבע על. "איך שנכנס לתפקיד מיד שם את האצבע על כל נקודות התורפה".

שם יד על. "תפוס מהר את החדר הזה לפני שמישהו אחר ישים עליו יד".

שם יד בכיס. "החוק הזה מאפשר לשלטון לשים את ידו בכיסם של האזרחים".

לשים עין על. "שימי עין על המזוודה, אני תיכף חוזר".

שם באוזני מישהו. כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ (שמות יז יד).

שם דבר בפי מישהו. "אל תשים בפי דברים שלא אמרתי".

שם פנים. "אנחנו שמים פנינו צפונה".

שם את נפשו בכפו. "הוא שם את נפשו בכפו ונכנס לבית הבוער לחלץ את הלכודים".

שם עין בכוס. "אחרי האסון הוא החל לשים את עינו בכוס".

שם זין. הוא הולך בדרכו ולא שם זין על אף אחד".

שם פעמיו. צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו (תהילים פה יד).

שם את עצמו. "שים את עצמך במקומו – מה היית עושה?"

(בתמונת הכותרת: מתוך Frida Kahlo, The Two Fridas (Las dos Fridas), 1939)

סָפר ומנה – ההבדל נחשף בנגזרות

סָפר ומנה – ההבדל נחשף בנגזרות

 האם יש הבדל בין המשמעות של הפועל סָפַר לבין זו של הפועל מָנָה? חיים רבין וצבי רדַי, בהקדמה לספרם "אוצר המלים", אומרים כך: "ספק רב אם יש בלשון חיה בכלל מילים נרדפות, כלומר מילים הניתנות להחלפה זו בזו בלי שישתנה מובן הדברים או לכל הפחות נימתם […] בכל מצב ובכל הקשר יש דווקא רק מילה אחת נכונה וקולעת". אם הדברים האלה נכונים גם ביחס לפעלים  ספר ו מנה, אזי צריכים להימצא היגדים שאי אפשר להחליף בהם את  מנה ב ספר (או להיפך) בלי שמשמעותם או מבעם הסגנוני של אותם היגדים ישתנו, ולו רק במעט.

מה קורה בעניין הזה במקרא? ככלל אין במקרא הבדל משמעות בין  ספר ל מנה – היכן שמופיע  ספר אפשר להחליפו ב מנה, ולהיפך. יתרה מזאת: לאותו סוג ספירה המקרא עשוי להשתמש פעם אחת בפועל  ספר ופעם אחרת בפועל  מנה. הנה שתי דוגמאות:

ספירת כוכבים. מנה: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא (תהילים קמז  ד).

וגם ספר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם ָ (בראשית טו ה).

ספירת בני אדם. מנה: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה (שמואל ב כד א). וגם ספר: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב' ב טז).

בכל זאת יש במקרא היגדים שבהם החלפה של  ספר ב מנה תפגע, ולו קצת, במשמעותו ובלכידותו של ההיגד. נסתכל על ההיגד וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר, כִּי אֵין מִסְפָּר (בראשית מא מט). לכאורה היה אפשר לכתוב "עד אשר חדל למנות כי אין מספר", אבל אפשר לראות שהנוסח המופיע במקרא עדיף – גם מבחינת המשמעות וגם מבחינת הסגנון. הספירה והמספר הולכים כאן ביחד ואין להחליף את  ספר ב מנה.

הסדק הדק הזה שבין  ספר ל מנה התרחב בעת החדשה כאשר נוספו גם ל מנה וגם ל ספר משמעויות ונגזרות חדשות. הנה דוגמה: "רק לפני שנתיים המפלגה הזאת מנתה עשרת אלפים חברים, והיום היא מונה שלושים אלף". בהיגד הזה אי אפשר להחליף את הפועל  מנה בפועל  ספר. למעשה המשמעות של  מנה במשפט הזה – משמעות שנוספה רק בתקופה החדשה – היא  כָּלל ("היום המפלגה כוללת שלושים אלף"). דוגמה נוספת: "האיש הזה נמנֶה עם מייסדי הקיבוץ". במשמעות ישירה,  נמנה (בניין נפעל של  מנה) הוא מי שמונים אותו; אבל בדרך כלל, כמו גם בהיגד הזה, המשמעות של "נמנֶה עם X" היא "משתייך לקבוצה X ". ויש עוד נגזרות של הפועל  מנה  שלא ניתן להחליפן במילים מהשורש ספ"ר, כמו מנוי (למשל על עיתון), מינה (מינה מישהו לתפקיד),  ממונה. לעומת זאת הפועל  ספר(או השורש ספ"ר) הסתעף בעיקר לתחום המספרים; לדוגמה:  ספרה, סִפרור, מִספור.

ובכן מה ראינו? ראינו שלמרות שבמקרא אין בדרך כלל הבדל בין המשמעויות של  מנה ו-ספר, בימינו אפשר למצוא ביניהם שוני, שוני שנחשף באמצעות המשמעויות והנגזרות שנוספו להם בעת החדשה. פעולת המְנִיה אמנם סופרת את העצמים שבקבוצה מסוימת, אבל יש לה תפקיד נוסף – היא משייכת את העצמים הנספרים לאותה קבוצה. לעומת זאת פעולת הספירה באה לקבוע את מספר העצמים הנספרים ותו לא.