עונות השנה

alphonse-mucha
Alphonse Mucha, Seasons

אלו הן עונות השנה? לא צריך את ויוואלדי כדי לענות על השאלה הזאת; כמובן  – סתיו, חורף, אביב, קיץ. אבל אם הייתם שואלים את עזריה אלון ע"ה, הוא היה אומר לכם שאולי באירופה יש ארבע עונות, אבל בארץ ישראל יש רק שתיים – חורף וקיץ. ביום רביעי עוד הפעלתם את המזגנים כדי לצנן את הבית, וביום שישי כבר היה חורף – גשם ורוח וקור. ומיד אחרי פורים היה חמסין.

מה אומר המקרא על עונות השנה? ובכן, על פי המקרא אכן יש רק שתי עונות – קיץ וחורף. כמו שכתוב: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח כב). אם כך, מה הם (במקרא)  אביב ו סתיו? מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי) אומר על המילה  אביב: "שיבולת שגרעיניה רכים"; לדוגמה: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל (שמות ט לא). ועוד: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ (ויקרא ב יד). ו"חודש האביב" הוא חודש ניסן שבו שיבולת הדגן נמצאת במצב אביב. דוגמה: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד יח). בבית הספר החקלאי כדורי המורה לגידולי שדה, שלום וקס, לימד אותנו שיש שלושה שלבים בהבשלת גרעיני החיטה (או השעורה): הבשלת חלב, שבה הגרעין (העטוף במוץ) לבן ונוזלי, כמו חלב; הבשלת דונג, שבה הגרעין כבר לא נוזלי אבל עדיין רך, כמו דונג; והבשלה קשה, שבה הגרעין קשה לגמרי, ואז החיטה מוכנה לקציר. וכמו אז גם היום – שלב החלב (אביב בלשון המקרא) חל בחודש אפריל. ומהו  סתיו במקרא? על פי הפעם היחידה שהמילה הזו מופיעה במקרא,  סתיו היא מילה אחרת לחורף. שהרי כתוב: כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ (שיר השירים ב יא); וכידוע בארצנו הגשם חולף כאשר עובר החורף. כל זאת על פי המקרא; ורק מתקופת התלמודים והלאה  אביב ו סתיו מופיעים בלשון כעונות שנה בפני עצמן. ושמה של עונת האביב אכן נלקח מהמילה המסמנת את מצב הבשלת הדגן באותה עת, שהיא  אביב.

ועוד דבר: למילה  קיץ יש במקרא משמעות נוספת: פרי מסוים (לא ידוע איזה פרי) שמבשיל בקיץ. לדוגמה: מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן (שמואל ב' טז א). וכמו שהמילה  אביב מסמנת גם עונת שנה וגם מצב הבשלה של גידול מסוים (דגן), כך  קיץ מסמנת גם עונת שנה וגם פרי שמבשיל באותה עונה.

מודעות פרסומת

קרבות בשדה הלשון

את המושג  מילה תפוסה שמעתי לראשונה בהרצאה שנתנה הפרופסורית חנה נווה מאוניברסיטת תל אביב. מילה תפוסה (או צירוף תפוס) היא מילה כללית לכאורה (למשל שם כללי), אבל למעשה היא תפוסה על ידי עניין ספציפי, ואי אפשר (כלומר לא מקובל) להשתמש בה לעניינים אחרים. נווה נתנה כדוגמה את המילה  שואה. לכאורה  שואה היא שם כללי לאסון כבד, אבל למעשה היא תפוסה על ידי עניין אחד  – השמדת יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.

מילים תפוסות הן לא תופעה יחידה בסוגה. הלשון היא שדה מלחמה שמתחוללים בו קרבות. משמעויות נלחמות ביניהן על מילה זו או אחרת – כל אחת מהלוחמות רוצה לנכס את המילה לעצמה ורק לעצמה (כמו במקרה של  שואה). מצד שני מילים מתחרות ביניהן על ייצוג של משמעות זו או אחרת. ובשולי הזירות מוטלות מילים ומשמעויות שהובסו. במסגרת התמונה הזאת אני מצביע להלן על כמה תופעות נוספות על תופעת המילים התפוסות. ועדיין אין אלה כל התופעות מהסוג הזה המתרחשות בשדה הלשון.

m026p007_m026p007-3-fi
קרדיט: צבי ינאי

מילים מופקעות. מילים תפוסות נתפסות במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, באופן ספונטני ובמשך זמן. כזה היה כנראה תהליך תפיסתה של המילה  שואה. אבל יש גם מקרים  שבהם תפיסת המילה נעשית על פי חוק או צו או החלטה של רשות כלשהי. אמנם אין איסור להשתמש במילה המופקעת לצורך משמעות אחרת, אבל זה נעשה לא מקובל. למילים כאלה אנחנו קוראים כאן  מילים מופקעות. הנה כמה דוגמאות:

ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה נקבע ששמה יהיה  ישראל. ועתה  ישראל (כשהיא באה לבדה , כלומר לא בצירוף כמו  עם ישראל או ארץ ישראל), יש לה משמעות אחת בלבד – מדינת ישראל.

שר. עם הקמת המדינה  היה צריך למצוא שם עברי לתפקיד מיניסטר, וקבעו את המילה  שר. ובזאת הפקיעו למעשה את המילה הזאת ממשמעויותיה האחרות (למשל שר צבא, או איש נכבד). וכך גם מילים אחרות, בפרט כאלה שהיה צורך בהן עם כינון המדינה ומוסדותיה, כמו  כנסת,  שגריר, סֶרן.

מילים מנושלות. מילה מנושלת, על פי ההגדרה כאן, היא מילה שהייתה המייצגת השכיחה, או אף הבלעדית, של  משמעות מסוימת, ונושלה מתפקידה זה על ידי מילה אחרת.  הנה שתי דוגמאות:

בית כיסא. זוהי מילה תלמודית שנושלה על ידי  בית שימוש; וגם זו נמצאת בתהליך נישול –  על ידי  שירותים או  נוחיות.

מושב זקנים. הביטוי הזה נחשב כראוי עד לפני כמה עשורים, אבל עם הזמן הפך ללא נעים ופינה את מקומו ל בית אבות. ועתה גם  בית אבות בתהליך נישול, ובמקומו באים  דיור מוגן, כפר גמלאים, בית גיל הזהב וכיוצא באלה שמות שבורחים כביכול  מהזקנה.

משמעויות מנושלות. דבר שדומה לנישול מילים קיים גם אצל המשמעויות: למילה הייתה משמעות מסוימת – יחידה או לא יחידה – והמשמעות הזאת נושלה על ידי משמעות אחרת, והיא כבר לא משמעות אפשרית של אותה מילה. דוגמה: למילה  הגיון יש במקרא שתי משמעויות; האחת – מיתרי הכינור  (עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל;  עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר;  תהילים צב ד); והשנייה – מחשבות (יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה', תהילים יט טו). ובמשך הזמן נושלה המשמעות הראשונה מתוך משמעויותיה של המילה  הזו.

מילים מתות. המילון – כל מילון – גדוש במילים שלא משתמשים בהן כלל; מילים שגם אנשים שיודעים היטב את השפה העברית לא יודעים את פשרן ואפילו לא נתקלו בהן מימיהם. ואני לא מתכוון למילים ששייכות לתחומים ייחודיים או נידחים, אלא למילים שהיו פעם בשימוש כלשהו, אולי אפילו שימוש רחב, אבל נזנחו לגמרי ומתו כבר לפני שנים רבות. הנה כמה מילים שליקטתי ללא קושי ממילון אבן שושן: מְדוּכך –(מדוכא); כְּביר (מקלעת של צמר); כָּבוּן –(עטוף, מהודק); נוֹמֵי (נמק); שַוָּר –(קפצן, רקדן).

מילים אסורות. יש מילים שאסור לדבר או לכתוב אותן, מכל מיני סיבות. ולא אתן דוגמאות שהרי הן אסורות. עם זאת העובדה שהן אסורות מעידה שיש שעוברים על איסורים כאלה; שכן אם כולם היו מקפידים, המילים לא היו מתקיימות ואי אפשר היה לאסור אותן.

פחדן, קמצן וקשקשן נפגשו

פחדן, קמצן וקשקשן – שלוש המילים האלה נמנות על קבוצה של מילים שמאופיינות על ידי שלושה מאפיינים עיקריים. מאפיין אחד הוא צורתן: שתי הברות סגורות שבאות בתנועת אָ; ההברה השנייה סגורה על ידי נו"ן סופית שאינה שורשית. אפשר לקרוא לצורה הזאת צורת  "פחדן". מאפיין שני הוא אופן היווצרותן: הן גזורות מפעלים בבניין פָּעַל, פִּעֵל או צִלצֵל. מאפיין שלישי הוא תפקידן: הן משמשות כתארים שמוקנים בדרך כלל לבני אדם (אם כי הם עשויים לתאר גם בעל חיים או אפילו עצם דומם, למשל "החורף האחרון היה קמצן בגשמים"). התואר מצביע על כך שהפעולה שממנה הוא גזור נעשית (על ידי בעל התואר) באופן מתמשך או אף קבוע, עד שהיא (הפעולה) מתקבעת כתכונה או כעיסוק קבוע של בעל התואר; ואכן לפעמים התואר הופך להיות שם עיסוק, למשל  רקדן,  עסקן או קניָן. [יש לשים לב שלא כל מילה מהצורה "פחדן" שייכת לקבוצה שלנו (שאפשר לקרוא לה "קבוצת תארי פחדן"); למשל המילים  רפתן או  חשמן אינן גזורות מפעלים ולכן אינן שייכות]. תארים אחרים בקבוצה הזאת הם למשל  אכלןדברן, חששן, נקמן, צנחן, גרגרן. ויש עוד הרבה.

caricatures-parisiennes-1810s
.Caricature Parisiennes, 1810's

הסתכלות במילות הקבוצה מגלה דבר מעניין: רובם הגדול של התארים הם לא חיוביים. הם מדביקים לנושא אותם תווית לא נעימה, לפעמים ממש שלילית. למשל:  טרחן, צעקן, כעסן, שמרן, קמצן. (אם כי יש בקבוצת פחדן גם תארים נייטרליים או אף חיוביים, למשל  למדן, סבלן, שתקן. במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, לא הפעולה עצמה היא שגורמת לתואר להיות שלילי, אלא תדירותה; ביצועה עוד ועוד פעמים; יותר מדי פעמים. לדוגמה: אמירה כמו "הוא טרח הרבה בעניין הזה" מייצגת בדרך כלל הערכה חיובית (או לפחות נייטרלית) לטרחתו של אותו אדם; אבל אם אומרים על אדם שהוא טרחן – זאת בוודאי אמירה לא חיובית. ואם אדם חושש מעניין כלשהו  – זה כשלעצמו לא דבר רע (הוא זהיר, לא פזיז); אבל  חששן – כלומר אדם שמרבה לחשוש – הוא תואר לא מחמיא.

על העניין הזה הרמב"ם אומר את הדברים הבאים (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', ד'): "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם".

מגבלותיה של השפה המילולית

האם יש דברים במציאות האובייקטיבית, דברים שמוכרים לכל בני האדם (או לפחות לרובם), שאי אפשר לתארם במילים?

ריצ'רד פיינמן, חתן פרס נובל לפיזיקה, מספר באחד מספריו על שיחה שהתנהלה בינו לבין חבר שלו – שניהם היו אז בני שתים עשרה או שלוש עשרה. "מהי בעצם מחשבה" שאל החבר. "מחשבה היא כאילו שאתה מדבר אל עצמך", ענה פיינמן. "יפה מאוד", אמר החבר. "אתה בטח יודע מה זה גל ארכובה, הציר המקושקש הזה שנמצא במנוע של מכונית, שהבוכנות מסובבות אותו. אתה בטח יכול לחשוב אותו, אבל נראה אותך מתאר אותו במילים, בדיבור".

מה שפיינמן בעצם אומר בסיפור הזה הוא לא רק שיש מחשבות לא מילוליות, אלא שיש דברים שקשה מאוד, ואולי אפילו אי אפשר, לתארם במילים. ואכן מחשבה בעניין הזה מגלה שיש הרבה דברים כאלה. הנה כמה מהם.

– כמעט כל ילד בן שש או שבע כבר יודע איך קושרים שרוכי נעליים. כנראה שזו פעולה די פשוטה. אבל תיאור הפעולה הזאת במילים הוא משימה בלתי אפשרית. קושי דומה קיים גם אם נרצה לתאר במילים מה בדיוק אנחנו עושים כאשר אנחנו שוחים בסגנון חזה (או גב, או חתירה), או לשים בצק, או מקפלים סדין. מחשבה על  העניין הזה מגלה שמרבית התנועות והפעולות שאנחנו מבצעים בגופנו, גם אלו שנראות פשוטות ומובנות מאליהן, הן למעשה תנועות מורכבות, בעלות ארבעה, חמישה או שישה כיווני תנועה, המתרחשות במרחב התלת ממדי [חישבו למשל עד כמה מורכבת צריכה להיות פעולתה של יד רובוטית כדי שתוכל לחקות תנועות של יד אנושית]. ונראה שהשפה המילולית אינה מצוידת לתיאור מפורט ומדויק של תנועות כאלה.

3781438_orig
Transverse Line – Wassily Kandinsky, 1923

– האם תוכלו לתאר במילים מה אתם מרגישים כאשר אתם רואים צבע אדום? אנחנו יודעים שתחושת האדום נגרמת על ידי קרינה אלקטרומגנטית באורך גל של כ-700 ננומטרים. אבל ההסבר הזה לתופעת האור והצבעים, שהתגלה רק במאה ה-19, לא מסייע לנו לתאר את התחושה שלנו כאשר אנחנו רואים צבע אדום. או כחול, או צהוב, או ירוק. קושי דומה קיים גם לגבי תחושות מסוגים אחרים; למשל ריחות או קולות. אמנם אין לנו בעיה לציין במילים ריחות מוכרים – אנחנו אומרים למשל  "ריח של שריפה עמד באוויר",  או "ניחוח הקפה התפשט בחדר" – אבל אם אנחנו נתקלים בריח לא מוכר, לא מקוטלג, קשה לנו לתאר אותו במילים. ולגבי קולות: האם תוכלו לומר מה בדיוק אתם שומעים כאשר אתם שומעים משק כנפי ציפורים, או שאון גלי ים, או טרטור מכסחת דשא – קולות שאין להם צלילים מובחנים, אין להם קצב,  ואין להם גוון מוגדר.

הדוגמאות שהבאנו – מתחומי הצבע, הריח והקול – מציינות תופעות חושיות שאי אפשר לפרק אותן לגורמים ואי אפשר לעשות להן רדוקציה למושגים יסודיים יותר; ואולי זאת הסיבה שקשה מאוד לתאר אותן במילים.

– אין כל דרך מעשית להורות באמצעות מילים בלבד למנגן בפסנתר איך לנגן יצירה זו או אחרת. אפשר אמנם לומר "חזק", "חלש", "מהר" וכדומה, אבל אלו צלילים לנגן ובאיזה משך – את אלה אפשר להורות רק באמצעות הדגמה או תווי נגינה. לתווי הנגינה, שהם למעשה שפת המוזיקה, יש גם יכולת לתאר התרחשויות סימולטניות;  כלומר לציין במקביל מספר צלילים שצריכים להישמע ביחד (למשל אקורד), או כמה מנגינות המתנגנות בו-זמנית. זאת לעומת השפה המילולית שיכולה לציין דברים רק זה אחרי זה.

– עצמים בעלי צורה מורכבת במרחב תלת-ממדי, או אף הדו-ממדי, קשה לתאר במילים באופן שהתיאור יהיה גם מדויק וגם בהיר; וכבר נתנו כדוגמה את גל הארכובה. עצמים אחרים כאלה הם למשל פסלים מופשטים בעלי צורות מורכבות; בניינים לא רגולריים (דוגמה קיצונית למבנים כאלה היא מוזיאון גוגנהיים בבילבאו); סרטוטים הנדסיים או ארכיטקטוניים.