לימון וצלחת

Elizabeth Floyd, Still-life

הפזמון לימון וצלחת מוכר. את התמליל כתב נתן אלתרמן ב-1946; את הלחן חיבר משה וילנסקי, כנראה עוד לפני 1946 (למילים אחרות); מתיתיהו רוזין ואירנה רוזינסקה שרו אותו לראשונה, בתיאטרון לי-לה-לו. לכאורה התמליל הוא פטפוט פלרטטני של בחור עם בחורה. אבל מתוך הידיעה מי היה אלתרמן צריך להאמין שבכל זאת יש בו משהו מעבר לסתם פטפוט. ואכן סימנים שונים הפזורים בפזמון מעידים, על פי דעתי הענייה, שהעניין העיקרי בפזמון הזה הוא הלשון העברית ויחסיו של המשורר אתה. הנה כמה סימנים כאלה.

הפזמון נפתח בהצגת הבחור והבחורה אחד בפני השנייה: "ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת. // סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון. // ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת… // קוראים לי מֵי, איזה מים? מי לימון".

שימו לב להיפוך המינים שמבצע אלתרמן: צלחת (הכלי), שהיא (בלשון) ממין נקבה, היא שמו של הבחור; ולימון (הפרי), שהוא ממין זכר, הוא שם הבחורה. ואולי המשורר מלגלג כאן על עיקרון יסוד של הלשון העברית שלפיו כל עצם הוא או ממין זכר או ממין נקבה, ואין מין סתמי.

עניין שני הוא המילים הלועזיות המשובצות בפזמון בלי שנראה צורך אמתי בהן; כאילו המשורר מגחך למראה המנהג להתהדר במילים לועזיות אם צריך או לא צריך. כמו למשל בשורה הבאה: "את אש בנגלית או פאטאלית או דמונית …" . גם השם מֵי מרמז על הלועזיות בלשון (May).

עניין נוסף הוא הערבוב של שפה מליצית עם שפה 'נמוכה' ואפילו שגויה. למשל, לימון אומרת: "את הגברים כולם יכולתי לשגע // כי משגעת כף ידי הענוגה." וצלחת אומר: "אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי // בלי אוונטורה ורומנטיקה כזאת'י." [כזאתי!].

עכשיו אפשר לצעוד צעד נוסף ולהעלות את השערה הבאה: הפזמון הזה הוא מטפורה. הבחור מייצג את המשורר והבחורה את הלשון העברית; והמשורר מחזר אחרי הלשון. והרי כמה ציטוטים שתומכים, לדעתי, בפרשנות הזאת.

* צלחת אומר: "לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד". המשפט הזה הוא לכאורה טאוטולוגיה, אבל אם מנסחים אותו אחרת הוא מקבל משמעות, למשל: "אחרי שנפגשנו, אנחנו ביחד" – המשורר והלשון העברית.

– צלחת (שהיא המשורר) אומרת ללימון (שהוא הלשון העברית): "אולי נלכה לטייל מעט ביחד". כלומר נלך ביחד, נעשה דברים ביחד. ההצעה הזאת חוזרת שלוש פעמים בפזמון – סימן לחשיבותה.

– המשורר אומר: "הו מי לימון, אל תתייחסי אלי בפחד". הלשון מפחדת לכאורה מדובריה החדשים והמחדשים.
–  המשורר שואל את הלשון: "אמרי לי מה את? את חידה?" הוא משתמש במילה  חידה, שיש להה משמעות של צופן או של תעלומה. ודווקא הלשון מורידה אותו אל המציאות ועונה: "אני חידון". חידון – מילה בת ימינו, לעומת  חידה שהיא מילה מקראית.

–  המשורר אומר: "את על ידי כעט מונחת". כלומר אני הולך לכתוב בך. והלשון עונה: "אני מונחת על הצלחת". כלומר, אני על צלחתך, אכול ממני.

– צלחת אומר: "כי בלעדי את לימון ללא צלחת!" ולימון עונה: "ובלעדי אתה צלחת בלי לימון!" וזוהי למעשה מטפורה נוספת: הכותב הוא צלחת, כלומר הכלי שבאמצעותו מוגש האוכל , שהוא הדברים הכתובים. והקורא אוכל את האוכל מהצלחת. בחור-צלחת-משורר; בחורה-לימון-לשון.

להלן מלוא התמליל:

ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון.
ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי , איזה מים? מי לימון…

הגברת מי, הגברת מי, אדון צלחת.
קראי לי סתם צלחת. בשבילי מספיק.
לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד.
האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק.

הוי מי לימון מדוע זה את כה לימונית?
זה לא נכון אני צוחקת כל היום.
את אש בנגלית או פאטאלית או דמונית,
אמרי לי מה את? את חידה? אני חידון.

סלחי לי מי, ליבי הנה!
אני לוקחת אותו צלחת.
סלחי לי מי, יפה כל כך את!
אני סולחת לך צלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
בלי אוונטורה ורומנטיקה כזאת'י.
לימון, לימון, מה יש צלחת?
אולי נלכה לטייל מעט ביחד.

את הגברים כולם יכולתי לשגע,
כי משגעת כף ידי הענוגה,
אבל בך אני רואה זה לא נוגע.
זה לא נוגע כי אני כבר משוגע.
ממי, ממי אתה כבר משוגע, ענני!
ממך, ממך, ממי? ממי? ממי לימון.
ממי לימון, אדון צלחת, זה ממני!
נכון מאוד, אלפי תודה, אלפי פרדון.

הו מי לימון, אל תתייחסי אלי בפחד.
אני פוחדת? איזה דיבורים של שוק.
משום דבר שבעולם, אדון צלחת,
עוד לא נבהלתי מימי, הביטי, גוק!

סלחי לי מי, סלחי לימון,
אני סולחת לך, צלחת.
את על ידי כעט מונחת.
אני מונחת על הצלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
ללא שיחה אינטליגנטית שכזאת'י.
לימון, לימון, מה יש צלחת?
אולי נלך לרקוד מעט עכשיו ביחד.

אתמול ראיתי את הג'ירפים, איזה גובה!
אחד מהם הביט בי ככה כמו תם
והשני כמעט אכל לי את הכובע.
הכל פוליטיקה אנגלית, ימח שמם!

הוי מי לימון, מן הפוליטיקה אין נחת.
אבל ממך, צלחת, נחת יש, הוי פליז,
בלי מחמאות, אתה צלחת כה מוצלחת.
אני צלחת, מי לימון, ואת סרויז.
הוי מי לימון, כמטאור את לי זורחת!
חיי ריקים ומחכים לך כארמון.
כי בלעדי את לימון ללא צלחת!
ובלעדי אתה צלחת בלי לימון!

סלחי לי מי, ליבי הנה!
אני לוקחת אותו צלחת.
סלחי לי מי, יפה כל כך את!
אני סולחת לך צלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
עד שלימון פוגש צלחת ש כזאת'י.
לימון, לימון, מה יש צלחת?
אולי נלכה לטייל מעט ביחד.

ממילים לסְפרות

ענייננו בעיון הזה הוא אופני ביטוי המספרים בלשון העברית (הכתובה) לתקופותיה. לפני שניגש לעניין הזה הבה נבהיר את משמעותם של שני מונחים יסודיים – מספרים ו סְִפרות. מספר (כלשהו) הוא מושג המייצג כמות או סכום של דברים. למשל שבעה ימים; תרי"ג מצוות;  35,000 שקלים. סְפרות הן עשרת הסימנים (0, 1, 2, … 9) שבאמצעותם מבטאים מספרים. שני המונחים האלה קשורים אחד לשני אבל בשום פנים אינם זהים: ספרות כשלעצמן אינן מספרים (למשל הספרה 9 במספר 19 אינה מספר); ומצד שני מספר אפשר לבטא לא רק באמצעות ספרות (למשל שבעה ימים).

בעיניו של אדם בן זמננו הספרות הן מרכיב לשוני בסיסי שאי אפשר בלעדיו; אבל לא תמיד היה כך. הספרות הופיעו זמן רב אחרי שהשפות הטבעיות כללו כבר את מושגי המספרים. הן הומצאו בהודו, כנראה לפני כאלפיים שנים. באמצע האלף הראשון הן הגיעו אל הערבים, ובתחילת האלף השני החלו לחלחל לאירופה. ורק במאות ה-15 וה-16 תפסו את המקום שבו הן נמצאות היום. [מידע תמציתי וממצה על העניין הזה אפשר למצוא בגרסה האנגלית של ויקיפדיה, בערך History of the Hindu-Arabic numeral system].

De VInci, Hand Proportions Study.

ייצוג המספרים באמצעות ספרות הוא שיטה יעילה וחסכונית: כל מספר מבוטא באמצעות רצף מסוים של ספרות; ערכו (המספרי) של רצף כלשהו הוא סך ערכי הספרות המרכיבות אותו; וערכה של כל ספרה נקבע על ידי הערך המוחלט שלה ועל ידי מיקומה ברצף. הספרה הימנית מייצגת יחידות, השנייה מימין – עשרות; השלישית – מאות; וכך הלאה. לדוגמה, ערכו של הרצף 365 הוא חמש יחידות ועוד שש עשרות ועוד שלוש מאות; וביחד – שלוש מאות שישים וחמש.

בטרם התקבלו הספרות כשיטה אוניברסלית, שפות שונות פיתחו אמצעים לשוניים שונים לייצוג מספרים (למשל המספרים הרומיים). איך ביטאה הלשון העברית (הכתובה) בתקופותיה השונות את המספרים? בראשית היו המילים – המקרא גדוש במספרים וכולם מבוטאים על ידי מילים. לדוגמה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כג א). ביטוי כזה נראה היום מסורבל, אבל זה מה שהלשון של אותם ימים יכלה להציע. בתקופת התלמודים חלה בעניין זה התפתחות משמעותית: כל אחת מאותיות האל"ף-בי"ת קיבלה, בנוסף לתפקידה כמייצגת עיצור או תנועה, גם ערך מספרי. א=1, ב=2, כ=20, ק=100, וכן כל אות ואות. וכך במקום לבטא מספר במילים, אפשר לציין אותו על ידי אותיות (חסכון ניכר). לדוגמה: במקום "ארבע אַמות" – "ד' אמות". המנגנון הזה, שנקרא גימַטריה, נזכר כבר במשנה, ואחר כך פעמים רבות בתלמוד. באותה תקופה הגימטריה שימשה בעיקר כאמצעי פרשנות – בדרך כלל פרשנות משתעשעת – אבל גם התחילה לשמש כאמצעי לייצוג מספרים, כמו שרואים בדוגמה הבאה (תלמוד הבבלי סדר מועד מסכת עירובין דף סה, א גמרא): "אמר ר' חייא, כל המתיישב ביֵינו יש בו דעת ע' [=שבעים] זקנים. יין ניתן ב-ע' אותיות וסוד ניתן ב-ע' אותיות. נכנס יין יצא סוד". כלומר: גם יין וגם סוד ערכם בגימטריה שבעים, ואכן כשאדם שותה יין יוצאים סודותיו.

יותר מאוחר, כנראה רק בימי הביניים, כותבי עברית החלו לבטא מספרים באופן שיטתי על ידי מספרים גימַטריים, כלומר על ידי מילים שערכן בגימטריה הוא המספר שאותו רוצים לציין. ניקח כדוגמה את המספר 613. כבר בתלמוד כתוב שיש 613 מצוות שניתנו מן התורה. המספר הזה כתוב שם במילים, כפי שמספרים כתובים במקרא. למשל: "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה; שלש מאות וששים וחמש לאוין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה [מצוות] עשֵה כנגד איבריו של אדם" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת מכות, דף כג, ב גמרא). כמה מאות שנים אחר כך, אצל רש"י, במקום המספר המילולי מופיע מספר גימַטרי –  תרי"ג [=613]. וכך הוא מופיע: בבראשית (פרקק לב פסוק ה') כתוב כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. ורש"יי מפרש: " גרתי בגימטריא תרי"ג; כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי". שימו לבב שאותיותיהם של המספרים הגימטריים מסודרות על פי סדר ערכן – מהגבוה אל הנמוך. לדוגמה: רמ"ח –– 200, 40, 8; שס"ה – 300, 60, 5. ובעניין זה יש דמיון מסוים בין השיטה הגימטרית לבין השיטה ההודו-ערבית.

למרות ששיטת הספרות נהוגה כבר כמה מאות שנים, ולמרות חסכנותה בסימנים,  היא עדיין לא דחקה כליל את השיטות הקודמות. עדיין כאשר מציינים מספר בתוך טקסט עברי, במקרים רבים מציינים אותו במילים; לדוגמה: שישה ימים (ולא 6 ימים); עשרים ושניים בתים (ולא  22). ועדיין משתמשים במספרים גימטריים לעניינים שונים; כמו מניין השנים על פי הלוח העברי (למשל,  ה' תש"ח = 5708 לבריאתת העולם); או ציון יום בתוך החודש (ט"ו בשבט, כ"ט בנובמבר); או מספרי פרקים ופסוקים; ולפעמיםם אפילו לסתם מספרים (כ"ג יורדי הסירה). עם זאת יש עניינים שעבורם הלשון העברית (וכנראה גם רוב האחרות) משתמשת, כמעט ככלל בל יֵעבר, במספרים ספרתיים. לדוגמה: ציון שנה על פי הלוח הכללי (מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-1914); ייצוג מספרים גדולים (מחירה של מכונת הכביסה הזו 2,350 שקלים); ביטוי מספר עם שבר עשרוני (אינץ' אחד הוא 2.54 סנטימטרים).

לראות, להביט, להתבונן

הבה נתבונן בשלושת הפעלים  לראות, להביט, להתבונן. שלושתם עניינם ראייה, אבל יש ביניהם הבדלים.

לראות הוא פעולת הראייה כשלעצמה, שלא נעשית בהכרח מתוך התכוונות לראות את הדבר שאותו רואים; לדוגמה: "הוא לא רואה כל כך טוב"; "ראיתי שעץ הרימון פורח". משמעות נוספת של  לראות היא ראייה כללית, כוללנית; למשל: "במוצאי שבת ראינו סרט יפה"; "לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן".

להביט משמעו לכוון את הראייה אל דבר מסוים כדי לראות אותו היטב; לדוגמה: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים (בראשית טו ה). ליד  להביט, שהוא פועל מתקופת המקרא, נמצא הפועל  להסתכל, מתקופת התלמודים, שמשמעותו דומה מאוד לזו של  להביט; דוגמה: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (משנה, מסכת אבות, ד, כו).

להתבונן משמעו להביט מתוך תשומת לב לפרטי הדברים; לדוגמה: וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי (מלכים א' ג כא). פועל שמשמעותו דומה הוא  לצפות, שמשמעו להתבונן במראֶה או בהתרחשות רחבים או ממושכים יחסית, בדרך כלל בלי להיות מעורבים בהתרחשות עצמה; לדוגמה: "אתמול צפינו במשחק של מכבי תל אביב נגד ברצלונה".

Narcissus by Caravaggio

עכשיו נאזין לפעלים  לשמוע, להקשיב, להאזין .

לשמוע הוא פעולת השמיעה כשלעצמה, שלא נעשית בהכרח מתוך התכוונות לשמוע את הקול שאותו שומעים; לדוגמה: "שמעתי קולות רמים ויצאתי לראות מה קרה". משמעות נוספת היא שמיעה כללית, כוללנית; כמו: "אתמול שמענו קונצרט יפה"; " לא שמעתי ממנו דבר".

להקשיב  משמעו לכוון את השמיעה אל קול מסוים כדי לשמוע אותו היטב; לדוגמה: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם (ישעיהו מח יח).

להאזין משמעו להקשיב מתוך תשומת לב לפרטי הדברים; לדוגמה: "האזנתי אתמול לנאומו של ראש הממשלה ולא שמעתי כל דבר חדש".

 

אני מפנה את תשומת לבכם לכך שאותה הגדרה  – תוך החלפה מתאימה של מילים מסוימות   – משמשת גם לפועל  לראות וגם לפועל  לשמוע; ושאותה הגדרה (שנייה במספר)  שמשמשת עבור  להביט משמשת גם עבור  להקשיב; וגם שאותה הגדרה (שלישית במניין) שמשמשת עבור  להתבונן משמשת גם עבור  להאזין. ומתוך כך רואים שיש הקבלה בין שלָשת הפעלים  לראות-להביט-להתבונן על יחסי המשמעות שביניהם, לבין שלשת הפעלים  לשמוע-להקשיב-להאזין על יחסי המשמעות שביניהם. ואפשר גם לומר כך: הפועל  לראות אנאלוגי לפועל  לשמוע; להביט אנאלוגי ל להקשיב; ו להתבונן אנאלוגי ל להאזין.

יחסי משמעות דומים קיימים גם בתוך שלָשת פעלי הדיבור:  לדבר, לאמור (לומר), להגיד: גם בשלָשה הזאת יש עליה באינטנסיביות הפעולה מפועל אחד לשני, כפי שאפשר לראות מתוך הצגת משמעויותיהם.

לדבר היא פעולת הדיבור כשלעצמה. הדברים המדוברים יכולים להיות לכאורה גם חסרי משמעות; ואפשר לדבר גם בלי שמישהו יקשיב (לפעמים אני מדבר אל עצמי).

לאמור משמעו לדבר דברים בעלי משמעות; לדוגמה: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ח טו).  וידבר – זאת פעולת הדיבור כשלעצמה; לאמור – זהו תוכנם של הדברים המדוברים.

להגיד משמעו לומר דברים למישהו קונקרטי; לדוגמה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור"  (ההגדה של פסח).

ראייה, שמיעה, דיבור – שלושתם אמצעי קשר של האדם עם סביבתו, ולא פלא שיש להם מאפיינים משותפים.

ויליאם סטראנק ויסודות הסגנון

סטיבן קינג כתב למעלה משלושים ספרים, רובם רבי מכר ורובם תורגמו לעברית. אני עצמי קראתי רק ספר אחד שלו –  "על הכתיבה". בספר הזה קינג מספר על חיי הכתיבה שלו וגם שוטח תובנות, עצות וכללים בנוגע לכתיבה. בקשר לכך הוא מזכיר ומצטט את הספר של ויליאם סטראנק –
.W. Strunk  – The Elements of Style

מתוך The Elements of Style

הספר הזה סיקרן אותי. הוא לא יצא בעברית ולכן הזמנתי אותו מחו"ל. מקורו של הספר בקורס לאנגלית שפרופסור סטראנק היה מעביר בעשורים הראשונים של המאה העשרים באוניברסיטת קורנל שבעיר איתקה במדינת ניו יורק. עבור הקורס הזה סטראנק כתב (והדפיס על חשבונו) חוברת ששמה  The Elements of Style. ב-1957 הוצאת מק-מילן ביקשה מאלווין ברוקס וויט(E. B. White)  לכתוב את הספר של סטראנק מחדש – לסטודנטים באוניברסיטאות וגם לקהל הרחב. הספר יצא לאור ב-1959, ומאז הודפסו כמה וכמה מהדורות. יש דברים בספר שנוגעים רק לשפה האנגלית, אולם חלק נכבד רלבנטי לכל שפה, לכל כותב ולכל סוג של כתיבה. להלן מבחר של עקרונות וכללים מתוך הספר.

– תכנן מראש את מבנה הטקסט שלך (מה קודם, מה אחר כך וכדומה).

– המעט בתארי שם ובתארי פועל; בדרך כלל אין צורך בהם.

– כתוב בלשון פעיל ולא סביל ("המשטרה חסמה את הכביש", ולא "הכביש נחסם לתנועה"). לשון סביל מבטאת אי ביטחון כתיבתי, אי נטילת אחריות.

– אל תכתוב מילים מיותרות (שאפשר בלעדיהן), משפטים מיותרים, פסקות מיותרות.

– אל תנקוט שיפוט והפלגות ("האוכל היה איום"). הבא מידע ותן לקורא לשפוט ("הצלי היה תפל, שמן וקר").

– כתוב טקסטים לכידים, אינפורמטיביים, לא יומרניים; אל תכתוב טקסטים מרחפים, אווריריים, 'ספונטניים'.

– אל תסביר יותר מדי.

– ודא שהקורא יודע מי המדבר.

– הימנע ממילים מפוארות, נוצצות.

– כתוב באופן ברור (ולא מעורפל), מוחשי (ולא מופשט), חד משמעי (ולא משתמע לכמה פנים).

– אל תכביר דימויים ומטפורות.

– הימנע ממילים אופנתיות, הן עלולות להישמע אנאכרוניסטיות לאחר זמן כזה או אחר.

אני מזכיר: את כל הדברים האלה לא אני אמרתי; אמר אותם ויליאם סטראנק.

האדם הוא מכונית

עד שנות השמונים של המאה הקודמת רווחה בין חוקרי הלשון הדעה שמטפורות הן אמצעי סגנוני שמטרתו יופי, קישוט, או פואטיקה. לקראת סוף המאה העשרים השתנתה דעה זו, בעיקר עקב עבודתם של ג'ורג' לייקוף  (George Lakoff) ומרק ג'ונסון  (Mark Johnson) כפי שגם הוצגה בספרם  METAPHORS WE LIVE BY  שיצא לאור ב-1980.

על פי תורתם של לייקוף וג'נסון מטפורה היא קודם כל אמצעי להבנה ולייצוג של עניין או מושג כלשהו, והיא קיימת כאשר מושגים מתחום אחד (תחום המטרה) מיוצגים על ידי מושגים מתחום אחר (תחום המקור). כדוגמה אפשר להביא מטפורות שמשתמשות באיברי גוף כדי לייצג מושגים מרחביים; כמו במטפורות הבאות:  "מקום גבוה הוא ראש" (ראש התורן, ראש העץ); "מקום נמוך הוא רגליים" (לרגלי ההר); "מקום צר הוא צוואר" (צוואר הבקבוק). בדרך כלל מושגי המטרה (כמו המושגים המרחביים בדוגמאות שלעיל) הם מופשטים (ומפני כך נדרשות להם מטפורות), ומושגי המקור (כמו אברי הגוף בדוגמאות שלעיל) הם מוחשיים.

Freddy Fabris, The creation of Adam

השימוש במטפורות היה קיים כבר בימים קדומים; למשל, רוב ספרי המקרא  גדושים במטפורות. במשך אלפי שנים תחומי המקור העיקריים למטפורות היו גופו של האדם (אברי הגוף, פעולות גופניות), עולם הטבע (השמש והכוכבים, ההרים והגבעות, הנחלים והים, הצומח והחי), והמציאות היומיומית (גידולים חקלאיים, כלים שונים, מבנים וכד'). אולם התקופה המודרנית הביאה מטפורות חדשות, המשתמשות בתחומי מציאות שלא היו קיימים קודם לכן; כמו עולם המכוניות והנהיגה. וללא יגיעה רבה מצאנו כמה וכמה מטפורות שמכוניות ונהיגה הם תחום המקור שלהן, והרי הן לפניכם.

אתמול היה לנו פנצ'ר בעבודה. אמנם בעברית תקנית יש לומר תקר או נקר, אבל המטפורה שלנו מתעקשת על פנצ'ר. ובכלל מטפורות המשתמשות בתחום המכוניות אוהבות את המילים שהגרז'ניקים מדברים בהן.

הפרויקט הזה הוא טוטאל לוס. טוטאל לוס – אובדן כללי – הוא מצב של מכונית שנהרסה בתאונה ואי אפשר או אין טעם לתקן אותה. והמשמעות המטפורית היא: את הנזק הזה אי אפשר לתקן והכול ירד לטמיון.

הוא נותן פוּל גז בניוטרל. בתחום המקור משמעותו של ההיגד הזה היא שהמנוע עובד בכל כוחו אבל ההילוכים לא משולבים, ולכן המכונית לא זזה ממקומה. והמשמעות המטפורית היא: נעשים מאמצים רבים אבל שום דבר לא מתקדם.

אחרי שאשתו עזבה אותו ממש נשפכו לו הלאגרים. לאגרים הם מֵסָבים. ולאגר שנשפך הוא מסב שנהרס, בדרך כלל בגלל שלא הגיע אליו שמן. וכשאומרים "המנוע שפך לאגרים" מתכוונים להרס של מסבי גל הארכובה, וזה נזק רציני שמחייב תיקון יסודי או אולי אפילו החלפת מנוע. ומכאן: אדם שנשפכו לו הלאגרים הוא אדם הרוס.

הוא לקח רוורס ואין לו יותר דרישות. רוורס הוא ההילוך לאחור, ומשמעות המטפורה היא שהאיש נסוג מעמדתו, חזר בו.

לקח את ההגה בידיים. אוחזים בהגה השלטון. היושב ליד ההגה הוא שמנווט, שמנהל את העניינים.

הוא לא עוצר באדום. לא מתחשב בכללים; עובר על האיסורים.

יש אור ירוק להתחיל. יש היתר, מהשלטונות או מהממונים, לנוע קדימה.

הוא שם את המפתחות על השולחן. כלומר: הודיע שהוא מתפטר מתפקידו; מפסיק להיות אחראי לעניין זה או אחר.

נגמר לו הדלק. נגמר לו הכוח להמשיך; נגמר לו הכסף.

בבית החולים עשו לו ממש אוברול. אוברול (overhaul) באנגלית הוא שיפוץ, ובפרט שיפוץ המנוע. והמטפורה אומרת שהאיש עבר בבית החולים טיפול יסודי ועמוק.

הוא זקוק לניקוי ראש. ניקוי ראש היא פעולה תחזוקתית – ניקוי הפחם שהצטבר בראש המנוע. והמשמעות המטפורית היא ניקוי הראש (של אדם) ממחשבות רעות, מיתר דאגה, מטרדות שונות, וכדומה.

הרגשתי שאני גלגל חמישי. מאחר ומכונית (פרטית) נוסעת על ארבעה גלגלים, אין מקום לגלגל חמישי, אין בו צורך, הוא אפילו מפריע.

ואפשר להכליל את כל המטפורות האלה במטפורה כללית אחת: האדם (גופו ונפשו)  – הוא מכונית; והתנהלותו (האישית, החברתית, התעסוקתית) היא נהיגה בדרכים.