פרודוקטיביות, יעילות, אפקטיביות

פרודוקטיביות,  יעילות (efficiency),  אפקטיביות – שלוש המילים האלה מייצגות שלושה סוגים שונים של הערכת פעולות (הערכה במובן של evaluation); ויש מקום לעמוד על ההבדלים ביניהם, כמו גם על ההקשרים החברתיים של כל אחד מהם.

פרודוקטיביות. במאה הקודמת, לפחות עד מחציתה, המושגים "עבודה פרודוקטיבית" ו"פרודוקטיביות" רווחו בשיח החברתי-כלכלי הארץ-ישראלי.

המושג "עבודה פרודוקטיבית" (או "עבודה יצרנית") ייצג עבודה שמשתתפת באופן ישיר בתהליך הייצור של תוצרים מוחשיים כלשהם. עבודת שירותים, עיסוק בתיווך, מקצועות חופשיים, עשייה אינטלקטואלית, יצירה אומנותית – כל אלה לא נחשבו עבודה פרודוקטיבית. רק עבודה 'ממשית', בדרך כלל פיזית, כמו בחקלאות, בתעשייה, או בבניין, הייתה עבודה פרודוקטיבית. ו"פרודוקטיביות" – גבוהה או נמוכה – הייתה המידה שבה עבודה מסוימת או עיסוקים מסוימים היו פרודוקטיביים.

השימוש במושג "עבודה פרודוקטיבית" כפי שמושג זה מוגדר למעלה היה קשור בימים ההם למחשבה הציונית-סוציאליסטית (למשל זו של בר בורוכוב, 1881 – 1917) שלפיה אצל היהודים בגולה יש "פירמידה הפוכה" – בסיס צר של עבודה פרודוקטיבית ומעליו קומות רחבות של עבודה לא יצרנית. גם בקיבוצים רווח המושג הזה. עבודה בפלחה או ברפת כונתה "פרודוקטיבית" (או "מכניסה"), ועבודה במטבח או בבתי הילדים תויגה כ"לא פרודוקטיבית". והתנהלות כלכלית נכונה חייבה יחס 'נכון' בין סך העבודה הפרודוקטיבית לסך העבודה הלא פרודוקטיבית. ובאופן כללי, פרודוקטיביות נחשבה כערך יסוד, כבסיס לחברה יצרנית לא טפילית, כאנטיתזה לחיי הגולה, כתנאי לגאולת העם והאדם היהודיים.

.1955 ,Janos Nyari, Tractor Drivers Day

יעילות. יעילות מוגדרת ונמדדת באמצעות היחס שבין תוצאות אלו או אחרות לבין המשאבים שהושקעו בהשגת התוצאות האלה. מערכת יעילה יותר היא כזו שנותנת יותר תוצאות מאותם משאבים (או אותן תוצאות מפחות משאבים). אנשים, ארגונים, תהליכים, מכונות – כל אלה עשויים/עלולים להיות יעילים או לא יעילים. יעילות נתפסת כעניין טכני, כדבר שאפשר למדוד אותו במונחים כמותיים, כמטרה ביצועית. למשל: תפוקה לשעת עבודה של מפעיל ציוד מכני; יבול עגבניות לדונם של חממה; מספר הקילומטרים שנוסעת המכונית בליטר אחד של דלק.

החתירה ליעילות אמנם נחשבת כחיובית, בפרט בסביבה תעשייתית-תחרותית, אבל לפעמים היא נתפסת כשאיפה 'טכנוקרטית' שאינה מתחשבת בערכים ("פיטורי ייעול"), ואפילו נקשרת לניצול ולדורסנות. כמו אלו שהיו קיימים במאה ה-19 או עדיין קיימים במפעלי תעשייה במזרח אסיה, וכמו אלו שתוארו בספרים ובסרטים שונים. למשל בספר "הג'ונגל" של אפטון סינקלר, המספר על משחטות חזירים בשיקגו בסוף המאה ה-19;  או בסרט "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין.

אפקטיביות. אפקטיביות נמדדת על פי היחס שבין התוצאות המושגות בפועל לבין התוצאות המיוחלות. למשל, אם חוקים מסוימים חוּקקו כדי להפחית את מספר תאונות הדרכים אבל בפועל הם לא גרמו לצמצום התאונות, אזי אומרים שהם לא אפקטיביים. כפי שמובן מתוך ההגדרות, יעילות ו אפקטיביות הן שני מושגים נבדלים, ואפשר להמחיש את ההבדל ביניהן על ידי הדוגמה הבאה: פעולת פרסום מסוימת הייתה יעילה מאוד – שהיא הגיעה להרבה אנשים תוך עלות נמוכה יחסית; אבל היא הייתה לא אפקטיבית מפני המסר שלה לא השפיע על האנשים כפי שהמפרסמים ציפו שישפיע.

העברית מעדיפה את הזכר

הלשון העברית – מה לעשות – מעדיפה את הזכר על הנקבה. מקורה של ההעדפה הזאת הוא אולי ההפליה לרעה של האישה בחברה הקדומה, בעידן התגבשות הלשון (הפליה ששוררת במידה רבה גם בימינו); אבל אנחנו לא עוסקים כאן בסיבותיה של ההעדפה הזאת אלא באופנים שבהם היא מתבטאת.

הבה נסתכל איך הלשון מתייחסת לקבוצה (כלשהי) של בני אדם שכוללת גם נקבות וגם זכרים. אנחנו אומרים  "כל בני האדם נולדו שווים"; ולא אומרים "כל בנות האדם" או "כל בני חוה". הזכרים (אדם, בנים) מייצגים את כלל הקבוצה. באופן דומה אנחנו אומרים: "תלמידי הקורס משבחים את המרצה", גם אם בין התלמידים יש רק זכר אחד. דבר דומה מתקיים גם ביחס לעצמים שאינם בני אדם. אנחנו אומרים "אפונה, שעועית ועגבנייה גדלות בגן הירק". אבל אם נוסיף אפילו רק שם זכרי אחד יהפוך הפועל מלשון נקבה ללשון זכר: "אפונה, שעועית, עגבנייה וגזר גדלים בגן הירק".

ביטוי אחר להעדפת הזכר בלשון הוא הסדר שבו מופיעים הזכר והנקבה, בפרט ובעיקר במקרא. לדוגמה: כמה וכמה פעמים מופיע במקרא ההיגד "ויולד בנים ובנות". לדוגמה: וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת |בראשית ה ד), ואף פעם לא "ויולד בנות ובנים". כך גם עם "איש או אשה", שתמיד מופיעים במקרא בסדר הזה ואף פעם לא בסדר ההפוך "אשה או איש". לדוגמה: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת… (במדבר ה ו).

העדפה מסוג אחר קיימת כאשר שם עצם נקבי גזור משם עצם זכרי; למשל  צינורית ו- צינור. בדרך כלל במקרה כזה העצם הנקבי הוא הקטנה או החלשה של העצם הזכרי:  צינורית היא צינור קטן, ארונית היא ארון קטן, כפית היא כף קטנה. ההעדפה מהסוג הזה בולטת במיוחד כאשר הזכר והנקבה הגזורה ממנו הם בני אדם. הנה כמה דוגמאות: מזכיר עשוי להיות תפקיד חשוב; למשל מזכיר הממשלה, מזכיר צבאי לראש הממשלה, מזכיר מועצת הפועלים; אבל מזכירה היא מי שעונה לטלפונים ומכינה קפה לבוס.  עוזר עשוי להיות פקיד בכיר – עוזר השר, עוזר ראש העיר וכדומה – אבל  עוזרת היא בדרך כלל זו שמנקה את הבית. הדוד ראוי לכבוד כמעט כמו האב או האם; אבל הדודות מהוועד למען החייל הן נשים חביבות אבל אולי גם נודניקיות, והן זוכות ללגלוג סלחני. ולסבתא אפשר לספר סיפורים  מופרכים – "ספר לסבתא" – שאי אפשר כנראה לספר לסבא.

מועד, עת, ימים

זמן הוא מושג רחב ומרובה משמעויות. בדברים שלהלן נעמוד על שלוש משמעויות ספציפיות של המושג הזה, ונציין מילים – נוספות על המילה  זמן – שמייצגות את המשמעויות האלה.

משמעות אחת של המושג  זמן היא נקודה מסוימת על ציר הזמן – יום מסוים, שעה מסוימת וכדומה. מילה שמייצגת היטב את המשמעות הזאת היא  מועד. אנחנו אומרים למשל "מועד הפגישה הוא יום חמישי הקרוב, בשעה שבע בערב"; או "אחרתם את המועד". מכאן גם המשמעות של  מועד כיום חג (ידוע וקבוע); לדוגמה: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם (במדבר י י).

Rene Magritte, The Palace of Curtains III

משמעות שנייה היא משך זמן מסוים. משך כזה יכול להיות קטע זמן מוגדר היטב באורכו ובמיקומו על ציר הזמן, לדוגמה: "בשבוע שלפני ראש השנה הייתי עסוק מאוד"; והוא יכול להיות גם קטע זמן שאינו מוגדר בדיוק, למשל תקופה או עידן. המשמעות הזאת (קטע זמן שלא מוגדר בדיוק) מיוצגת במקרא בעיקר על ידי המילה  עת. לדוגמה: וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא (שופטים ד ד). המילה  עת נהוגה גם בעת החדשה, לדוגמה: "אתה יכול להתקשר אלי בכל עת שתרצה".

משמעותו שלישית של מושג הזמן היא עצם חלוף הזמן, הרצף הבלתי הפיך של המציאות. לדוגמה: "עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו בפעם האחרונה". או "מרחק מחולק בזמן הוא מהירות". בשתי הדוגמאות האלה, המושג "חלוף הזמן" מיוצג על ידי המילה  זמן; אבל במקרא המילה  זמן נדירה למדי (היא מופיעה רק בשלושה ספרים, שלושתם מאוחרים – קהלת, אסתר ונחמיה), והמושג "חלוף הזמן" מיוצג שם בדרך כלל על ידי המילה  ימים. הנה שתי דוגמאות: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ (קהלת יא א). ברוב הימים = אחרי זמן רב. דוגמה שנייה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים לא יד). קרבו ימיך = קרוב זמנך. השימוש במילה  ימים במשמעות של "הזמן החולף" קיים גם בלשון ימינו, לדוגמה: "מאז עברו ימים רבים"; "ימים יגידו"; "ימים ארוכים"; "הימים חולפים, שנה עוברת".

ארדוף אשיג אחלק

בשירת הים אנחנו מוצאים את ההיגד הבא: אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל (שמות טו ט). בהיגד הזה יש שלוש פעולות המיוצגות על ידי שלושה פעלים שבאים באותו זמן וגוף דקדוקיים (עתיד, גוף ראשון יחיד). שלוש הפעולות מוצגות אחת אחרי השנייה על פי סדר התרחשות העלילה (שמתרחשת כאן בדמיונו של הדובר-האויב): קודם ארדוף; אחר כך אשיג; ואחרי שאשיג – אחלק שלל. בכך הן מציגות תמונה דינמית, בדומה לקטע אֶקשן בסרט פעולה.

הצורה הזאת  – שלוש פעולות עוקבות ומתקדמות –  מופיעה בעוד מקומות במקרא, ולא רק במקרא. למעשה יש לפנינו תבנית לשונית בעלת מאפיינים דקדוקיים ותוכניים מסוימים (שכבר ציינו לעיל), שתכונתה הסגנונית העיקרית היא הקצב והדינמיות של ההתרחשות המתוארת. ומכיוון שדברים שאין להם שם כאילו אינם קיימים, אפשר לכנות את התבנית הזאת "ארדוף-אשיג-אחלק". הנה כמה דוגמאות.

Caesar, 1875 – Adolphe Yvon

אכל, שבע, דשן. וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים לא כ).

ויפול ויבך ויישק. וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ (בראשית נ א).

כרע, נפל, שכב. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב (שופטים ה כז).

אכלו, שתו, לנו. וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם (שופטים יט ד).

קם, הלך, בא. וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס (שופטים יט י).

עלו, באו, עמדו. וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה (מלכים ב' יחי ז).

הלך, עמד, ישב. אַשְׁרֵי הָאִיש אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב (תהילים א א).

בא, ראה, ניצח. "באתי, ראיתי, ניצחתי" (בלטינית: Veni, vidi, vici ) – זהו נוסח ההודעה ששלח יוליוס קיסר לסנאט הרומאי לאחר נצחונו המהיר על פארנאקס השני מלך פונטוס בקרב זלה בשנת 47 לפני הספירה.

החיה, קִיים, הִגיע (מישהו אל מקום או זמן). בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֵחִיָּנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.