פרשת "יתרו" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק יח פסוק 1 עד פרק כ פסוק 22

ההפטרה:  מתוך ישעיהו פרקים ו, ז, ט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים לתחום ההרס והחורבן.

מה המשמעות של "יהרסו אל ה' "?

במרכזה של פרשת "יתרו" עומד מעמד הר סיני והדברים אשר דיבר ה' אל בני ישראל במעמד הזה, הלא הם עשרת הדברות. מתוך הפרשה, הבה נסתכל על הפסוק וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב (שמות יט 21). הפועל  הרס מופיע במקרא פעמים רבות ובצורות שונות, וככלל יש לו מובן ברור:  ניתץ, החריב. אבל האם זה מובנו גם בפסוק שלנו?

רש"י מפרש את הפסוק הזה כך: "פן יהרסו וגו' – שלא יהרסו את מצבם ע"י שתאוותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר". כלומר, רש"י דבק במשמעותו הרגילה של הפועל  הרס, הבא כאן (על פי רש"י) על דרך ההשאלה – יהרסו את מצבם. אבל לא כך הבינו אחרים. למשל, מילון אבן שושן מציג שתי משמעויות נבדלות עבור הפועל  הרס: האחת היא המשמעות הרגילה (נתץ); והשנייה (משמעות 2) היא "התפרץ, העפיל, העז". ולפי אבן שושן המשמעות השנייה היא זאת שתקֵפה בפסוק שלנו (שמות יט 21), כמו גם בפסוק 24 הבא קרוב אחריו.

לא לנו לפסוק בין רש"י לבין אבן שושן. עם זאת נראה שעל פי ההֶקשר, המשמעות של  יהרסו בפסוק שלנו היא אכן התפרצו. ואולי המפתח להבחנה בין המשמעות הרגילה של הפועל  הרס לבין משמעות 2 (זו שבפסוקנו) הוא מילות היחס: במשמעות הרגילה הפועל  הרס מופיע עם מילת היחס  את (למשל: וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, שופטים ו 25), או ללא כל מילת יחס (למשל: שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס, ישעיהו יד 17). לעומת זאת במשמעות 2  הרס מופיע עם מילות היחס  אל או  עד, או עם אות היחס למ"ד; כמו אצל הפסוק שלנו (פן יהרסו אל ה'), או כמו אצל ביאליק (בשיר "הציץ ומת"): "היהרוס לבוא עד שער החמישים?"

האם יש קשר של משמעות בין המשמעות הרגילה של  הרס לבין המשמעות השנייה (זו שבפסוקנו)? נראה שיש. משמעותו של הפועל  הרס, כשהוא בא עם מילות היחס  אל או  עד (ׁלמשל  יהרסו אל) היא למעשה צירוף של שני רכיבי משמעות: האחד הוא ניתוץ, והשני הוא כיוון מסוים (אל, עד). ומה הורסים כאן? הורסים מחסומים (מוחשיים או מופשטים), איסורים, מוסכמות וכדומה. מילים דומות למילה  הרס (במשמעות 2) הן  פרץ אל,  חדר אל,  הבקיע –  גם הן כוללות את שני רכיבי המשמעות שמנינו ב הרס אל: ניתוץ מחסום, והתקדמות למקום כלשהו. וכדי להמחיש את משמעות האזהרה שהזהיר ה' (הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת), העלו בדמיונכם את מראה המוני האוהדים ההורסים אל מגרש הכדורגל, הורסים גדרות ופורצים מחסומים; או את קהל המעריצים ההורס אל הבמה לראות מקרוב את נשואי הערצתו; או את רבבות המאמינים ההורסים אל האבן השחורה ומתוך כך דורסים את העומדים בדרכם.

שָׁאה, שואה, השתאות –  האם יש ביניהם קשרי משמעות?

בהפטרה לפרשת "יתרו" מסופר על התגלותו של ה' לישעיהו ועל הקדשתו של ישעיהו לנביא שליח ה'. ה' מיַדע את ישעיהו בדבר הפורענות שתבוא על ישראל עקב חטאיו, וישעיהו שואל "עד מתי?". וה' עונה: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיהו ו 11). הצורה שָׁאוּ היא בניין קל, עבר, רבים של הפועל  שאה, שמשמעו שמַם, חרַב, נתרוקן. באותו פסוק מופיעה גם צורת נפעל של הפועל הזה – תִּשָּׁאֶה – שמשמעה דומה.

הפועל  שאה, בבניין קל או נפעל, מופיע במקרא רק ארבע פעמים, כולן מפי ישעיהו: פעמיים בפסוק שלנו; עוד פעם בישעיהו לז 26; ופעם נוספת, גם היא מפי ישעיהו, במלכים ב' יט 25. בזמננו כמעט לא משתמשים בפועל הזה בבניינים האלה; לעומת זאת שכיח השימוש במילה  שואה (הגזורה גם היא מהשורש שא"ה) שמלבד היותה שם פרטי לאסון יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, משמעה הוא חורבן, הרס, כיליון. לדוגמה: וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא (ישעיהו י 3). מילה שגורה אחרת הגזורה מהשורש שא"ה היא הפועל  השתאה (בניין התפעל).

במקרא הצורה  השתאה מופיעה רק פעם אחת – בסיפור על עבד אברהם הפוגש את רבקה: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא (בראשית כד 21), ורש"י מפרש: משתאה – משתומם ומתבהל.

האם יש קשר משמעות בין  שואה לבין  השתאות? על פני הדברים קשה לראות קשר כזה, אבל כנראה שבכל זאת יש, ואפשר לראות אותו בלפחות שתי דרכים. 

דרך אחרת היא באמצעות רכיב משמעות משותף:  שואה (במשמעה המקורי-מקראי) היא  פורענות שפורעת את הסדר התקין, ומתוך כך היא בדרך כלל גם בלתי מובנת לחווים אותה ומעוררת תדהמה ובהלה. ובניסוח אחר: שואה היא מצב שמטבעו אינו צפוי ואינו מובן ולכן מעורר השתאות.

דרך שנייה לראות את הקשר בין המשמעויות של  שואה ו השתאות היא איתור מקרים נוספים שבהם מאותו שורש גזורה גם מילה שמשמעה אסון או חורבן וגם מילה שמשמעה השתוממות. הימצאותם בלשון של מקרים נוספים כאלה תעיד שהמקרה שלנו לא העומד לעצמו, אלא הוא היקרות של תבנית לשונית חוזרת. והנה שלושה  מקרים דומים:

שמ"מ. מהשורש הזה גזורה המילה  שממה, שמשמעה המקראי זהה למשמעה (המקראי) של המילה  שואה, כלומר חורבן, הרס, כיליון. ומהשורש הזה גזור גם הפועל  השתומם. 

תה"ה. מהשורש הזה גזורה (אולי, על פי ילקוט השורשים במילון אבן שושן) המילה  תֹהוּ שמשמעות אחת שלה היא שממה, ארץ מדבר; לדוגמה: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן (דברים לב 10). ומאותו שורש גזור גם הפועל  תהה (השתומם, התפלא).

תמ"ה. מהשורש הזה גזורה המילה  תמהון, שמשמעה המקראי הוא  מכת בלבול; לדוגמה: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן (זכריה יב 4).  ומאותו שורש גזור גם הפועל  תמה (התפלא).

פרשת "בשלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק יג פסוק 17 עד פרק יז פסוק 16

ההפטרה: מתוך שופטים פרקים ד ה

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים מעורבות נשים באירועי ניצחון או תבוסה.

בתופים ובמחולות

פרשת "בשלח" מתחילה את סיפור מסעם של בני ישראל במדבר, והיא נפתחת בתיאור התשועה שהושיע  ה' את בני ישראל על ים סוף.

כשהמקרא אומר "בני ישראל", או "העם", או "עם ישראל", הוא מתכוון בדרך כלל לגברים ולנשים גם יחד. אבל יש מקרים שבהם נשים ממלאות תפקיד פעיל שהגברים לא לוקחים בו חלק, ואז המקרא מבדיל ביניהן לבין הגברים. וכך קורה גם בפרשה שלנו: אחרי שרכב פרעה ופרשיו טובעו בים סוף, ומשה ובני ישראל שרים את השירה הנקראת "שירת הים" ("אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. …", שמות טו), עולות הנשים על הבמה בתפקיד מיוחד להן: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו 20). בהמשך הדברים נתייחס לביטוי "ותצאנה בתופים ובמחולות", אבל קודם לכך נגיד כמה דברים על מרים כנביאה.

ארבע נשים נקראות במקרא נביאות: מרים (שמות טו 20), דבורה (שופטים ד 4), חולדה (מלכים-ב כב 14), נועדיה (נחמיה ו 14). עם זאת, התלמוד הבבלי מונה שבע נביאות; וכך כתוב במסכת מגילה (פרק א', דף יד): "ת"ר [תנו רבנן] ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל"; והכתוב מציין אותן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. נועדיה אינה כלולה במניין הנביאות מכיוון שהייתה נביאת שקר, כמו שאומר רש"י: "היא [נעדיה] ושאר נביאי השקר קיבלו שכר מסנבלט וחביריו כדי להפחידני [אותי, נחמיה] בנבואת שקריהם".

בהמשך הדברים מסכת מגילה מביאה דברי חכמים המסבירים (באמצעות סיפורי אגדה) מדוע נקראה כל אחת משבע הנשים האלה נביאה. וזה ההסבר לגבי מרים:

מרים – דכתיב [שכתוב] (שמות טו כ) ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. מדוע [כתוב] אחות אהרן ולא אחות משה? ואמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן [כלומר לפני שנולד משה] ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". ובשעה שנולד [משה] נתמלא כל הבית כולו אורה. עמד אביה [של מרים] ונשקה על ראשה [ו]אמר לה: "בתי, נתקיימה נבואתך". וכיון [וכאשר] שהשליכוהו [את משה] ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה [של מרים] ואמר לה: "בתי, היכן נבואתך?" היינו דכתיב [שהרי כתוב] (שמות ב ד): ותתיצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו; [כלומר כדי] לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

עד כאן מרים ונבואתה. עכשיו נסתכל בביטוי "לצאת בתופים ובמחולות". הביטוי הזה מופיע במקרא שלוש פעמים. פעם אחת בפרשה שלנו (שמות טו 20);  פעם שנייה בסיפור בת יפתח: וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת (שופטים יא 34); ועוד פעם אחרי שדוד היכה את גלית: וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים (שמואל-א יח 6).

ובכל שלושת הפעמים האלה היציאה בתופים ובמחולות היא מתוך שמחה על מפלת אויבי ישראל, והיוצאים בתופים ובמחולות הם נשים.

בעד החלון נשקפה

ההפטרה לפרשת "בשלח" מביאה את סיפור ניצחונם של בני ישראל, המונהגים ביד ברק ודבורה, על יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו; ואת שירת הניצחון של דבורה וברק. הבה נסתכל על הפסוק הבא, הנמצא באותה שירה: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא (שפטים ה 28).

הביטוי "בעד החלון נשקפה" מופיע במקרא, בשינויי נוסח קלים, שלוש פעמים. פעם אחת בשירת דבורה בפסוק שהבאנו לעיל; פעם שנייה כאשר דוד מביא את ארון ה' לעיר דוד: וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (שמואל-ב ו 16). ופעם נוספת כאשר יהוא בן יהושפט בן נמשי מורד ביורם בן אחאב מלך ישראל, הורג אותו, ועולה על יזרעאל מקום מושב המלך: וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה; וְאִיזֶבֶל [אשת אחאב ואמו של יורם] שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן (מלכים-ב ט 30). בשלוש הפעמים האלה הנשקפת בעד החלון היא אישה רמת דרג הנקלעת למצב עניינים טרגי שסופו הרג ושכול: אם סיסרא שוכלת את בנה; יחסיה של מיכל עם דוד הם טרגדיה מתמשכת שבסופה דוד מביא להריגתם של ילדיה; ואיזבל מאבדת את בנה וגם נרצחת על ידי יהוא (מלכים-ב ט 37-32). וכך נמזג לתוך הביטוי "בעד החלון נשקפה" גוון של יגון נשי ושכול אימהי.

הערת שוליים: ב-2012 יצא לאור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספר "בעד החלון נשקפה" שכתבה לורית רמון. להלן דברים על הספר מתוך אתר ההוצאה: "הספר 'בעד החלון נשקפה', פרי מחקרה המקיף והמרשים של לורית רמון ז"ל, בוחן בעיקר דמויות נשיות, שהסופר המקראי הציבן בחלון כמוטיב המפריד בין חוץ לפנים, דרכו מוקרנת עוצמתן הנשית, הגוברת על המגבלות שהציבה החברה הפטריארכלית בפני האישה. ההתבוננות דרך משקפיים מרחיבים […] פורשת בהעמקה ובהרחבה את דמותן של רחב הזונה, אם סיסרא, מיכל בת שאול, איזבל אשת אחאב ודמויות הנשים במשלי, בשיר השירים ובקהלת. אליהן מצטרף גם דיון מרחיב באבימלך מלך פלישתים ובדוד משיר השירים".

פרשת "בא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות מפרק י פסוק 1 עד פרק יג פסוק 16

ההפטרה: ירמיהו פרק מו מפסוק 13 עד פסוק 28.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: ששניהם קשורים להגדה של פסח.

הגדה של פסח בנוסח יגור

עניינה העיקרי של פרשת "בא" הוא יציאת בני ישראל ממצרים. מתוך כך הפרשה הזאת, ובעיקר הפרקים יב ו-יג, סיפקה להגדה של פסח כמה פסוקים וביטויים; חלקם הובאו להגדה בציטוט ישיר ומדויק וחלקם הובאו בשינויי נוסח כאלה או אחרים.  עם זאת, יציאת מצרים כשלעצמה, כפי שהיא מתוארת לפרטיה בפרשת "בא", אינה עיקר הטקסט של ההגדה – רוב הטקסט הוא מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, תפילות ופיוטים. צניעות מקומו של סיפור יציאת מצרים בהגדה כנראה לא הייתה לרוחם של  החלוצים שבאו לארץ בראשית המאה ה-20. החלוצים האלה לא הסתפקו בהקמת קיבוצים ובהפרחת שממות, הם גם שאפו ליצור תרבות חדשה שאמנם יונקת מהמסורת אבל גם מבטאת מציאות וערכים חדשים. מוקי צור, חבר קיבוץ וחוקר תרבות שחקר גם את תרבות הגדות הפסח של הקיבוצים, אומר (בדברי ליווי והסבר להגדה של פסח בנוסח קיבוץ יגור) על העניין הזה כך: "הסיפור של יציאת מצרים, שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת, אלא יהיה ביטוי ביוגרפי […]. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם במדבר חייהם ולהעז להתחיל מחדש".

ואכן, כאשר בשנות השלושים של המאה ה-20 יהודה שרת עיצב והלחין הגדה של פסח עבור קיבוץ יגור – הקיבוץ שבו היה חבר – הוא צירף להגדה הזאת לא מעט פסוקים מקראיים שאינם כלולים בהגדה המסורתית, והלחין אותם לזמרת מקהלה ולשירת רבים. בין הפסוקים המצורפים האלה יש גם כמה השאובים מהפרשה שלנו. הנה כמה מהם.

בפרשה כתוב: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות יב 42). ובהגדה של יגור מופיע ומזומר הכתוב: "ליל שימורים הוא לה' לכל בני ישראל לדורותם".

ביחס לביטוי "ליל שמורים" (המופיע במקרא רק בפרשה שלנו) ראוי לציין שמשמעו המקראי אינו זה של ימינו (לילה ללא שינה), אלא לילה של שמירה; וכך מבאר רש"י: "ליל שמרים – שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים". והמילון לעברית מקראית (של מ.צ. קדרי) אומר: "ליל שמורים – הלילה שבו שמר ה' על בני ישראל".

פסוק אחר ששרת הלחין וצירף להגדת יגור הוא: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג 4). גם ביחס לפסוק הזה ראוי לציין שמשמעה המקראי של המילה אביב אינו כמשמעה בימינו (כלומר עונת השנה שבאה אחרי החורף), אלא שיבולת שגרעיניה רכים, שזה אכן מצבן של שיבולי הדגן בחודש ניסן, בטרם הבשילו כליל.

עוד פסוק מהפרשה שלנו שלא נמצא בהגדה המסורתית אבל שרת הלחין אותו והכניס להגדת יגור: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג 3). ועוד אחד: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א 12).

ויש עוד כאלה.

ירמיהו וההגדה של פסח

הקשר בין הפטרת פרשת "בא" לבין הפרשה עצמה הוא מצרים והמכות שה' הביא (בפרשה) או יביא (בהפטרה) עליה. הקשר הזה אינו רק במישור הענייני, אלא גם בסגנון, במונחים ובמילים. הנה כמה דוגמאות.

– בפרשה מסופר על הארבה שה' העלה על מצרים: וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד (שמות י 14). ואצל ירמיהו כתוב (על מחריבי מצרים): כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר (מו 23).

 – בפרשה כתוב: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שמות יא 2). ואצל ירמיהו: כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם (ירמיהו מו 19). ורש"י מבאר: "כלי גולה" – אדם יוצא לדרך מתקן לו חמת ומְקִדה [כוס או קערה] של חרס לשתות בה.

– בפרשה כתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות יב 29). ואצל ירמיהו: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם (מו 13). בקשר להכאות האלה ראוי לציין שהמושגים "מכות מצרים" או "עשר המכות", המוכרים לנו מההגדה של פסח (אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּות שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים …) לא קיימים במקרא. המקרא נוקט לעניין זה במילים אחרות, למשל  שפטים (וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; שמות ו 6), או  אותות ומופתים (וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; שמות ז 3). המושג  מכות ככינוי לשפטים שעשה ה' במצרים מופיע – אולי לראשונה – במשנה (מסכת אבות, פרק ה, ג): "עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים, ועשרה על הים".

– בפרשה כתוב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (שמות יג 1). ובהפטרה כתוב: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא (ירמיהו מו 13).

– בפרשה כתוב: כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג 9). ובהפטרה חוזרת המילה  יד שוב ושוב, לדוגמה: וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו (מו 26).

בהפטרה שלנו ירמיהו מאזכר את יציאת מצרים רק בעקיפין, אבל במקומות אחרים הוא מזכיר אותה באופן ישיר; לדוגמה: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר (ירמיהו ב 6). וגם מחוץ לתחומי המקרא יש קשרים בין ירמיהו לבין יציאת מצריים; למשל קשר בין ירמיהו לסדרי פסח בתקופתנו:

כאשר יהודה שרת עיצב והלחין את ההגדה בנוח יגור הוא צירף והלחין להגדה הזאת גם פסוקים מירמיהו (פרק לא פסוקים 15-14): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ […] מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ […] וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. 

פרשת "וארא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות מפרק ו' פסוק 2 עד פרק ט' פסוק 35.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרקים כח כט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מדברים על מספרים.

חופש הביטוי בעולם המספרים

פרשת "וארא" מספרת על דרישתם של משה ואהרן מפרעה לתת לבני ישראל לצאת למדבר לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' אלוהיהם, ועל המכות שירדו על מצרים עקב סירובו של פרעה לדרישה הזאת. ובין לבין, הפרשה מציגה את צאצאי ראובן, שמעון ולוי; ושם כתוב: וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (שמות ו 16).

כפי שאנחנו רואים, סדר הצגת חלקי המספר בפסוק שלנו הוא מלמטה למעלה: ראשית היחידות (שבע), אחריהן העשרות (שלושים), ואחר כך המאות (מאה).

ואכן זהו הסדר השכיח במקרא, ויש לכך דוגמאות רבות לאין מספר. אבל יש במקרא גם מקרים שבהם הסדר הוא מלמעלה למטה, כמו שנהוג בזמננו. הנה דוגמה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כג 1). ועוד דוגמה: וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ [דויד] שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים (מלכים-א ב 11).

ויש גם סדר מעורב; לדוגמה: וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל (שמות לח 25).

חופש הביטוי הזה, שבו אפשר להציג מספר גם כך וגם אחרת, קיים במקרא גם לגבי מאפיינים אחרים של הצגת מספר באופן מילולי. הנה כמה מאפיינים כאלה.

מספרים לכידים ומספרים פרוקים. בדרך כלל אנחנו תופסים מספר (עשרוני) כעצם לכיד, וזאת גם כאשר מספרים מוצגים כסכום של כמה מחוברים. כך למשל אנחנו תופסים את המספר 137 כמספר אחד לכיד למרות שלמעשה הוא מוצג מילולית כסכום של שלושה מספרים נפרדים – 7, 30, 100. ולכן העצם הנספר (למשל "שקל") מופיע אחרי כלל המספר; למשל: וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל (שמות לח 24). אבל יש במקרא גם מקרים שבהם המספר מפורק למחובריו, והעצם הנספר מופיע אחרי כל מחובר ומחובר. לדוגמה: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (בראשית ט 29). המספר 950 מוצג כאן כסכום של המספרים 900 ו-50. בדוגמה אחרת העצם הנספר הוא "אלף", והמספר מפורק לשלושה מספרים: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים (במדבר לא 32). 

צורת יחיד וצורת רבים של העצמים הנספרים. בדרך כלל, וגם במקרא, כאשר המספר הוא 2 ומעלה, העצם הנספר מופיע בצורת רבים; למשל "ארבעה מלכים", "אלפיים סוסים" וכדומה. עם זאת יש עצמים שלגביהם הכלל המקראי הוא אחר: כאשר מספרם 11 ומעלה הם באים ביחיד. כאלה הם העצמים "יום", "שנה", "איש", "נפש", "שקל". ויש עוד. לדוגמה: "ארבע עשרה שנה" (בראשית לא 41); "שש מאות איש" (שופטים כ 47); "אלפיים וארבע מאות שקל" (שמות לח 29). ככלל, הכלל האחר הזה נשמר היטב לגבי אותם עצמים, ובכל זאת יש במקרא חריגות ממנו. הנה דוגמאות: שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים (דברים א 23). "אנשים" במקום "איש". שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל (שמואל-א יז 7). "שקלים" במקום "שקל". וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים (בראשית נ 22). "שנים" במקום "שנה".

הקדמת שם הנספר למספר. ככלל, וגם במקרא, קודם מצוין המספר (למשל "שבע") ואחריו בא שם הנספר (למשל "פרות"). וכך יש לנו "שבע פרות", "ארבעים יום" וכדומה. אבל לפעמים הסדר מתהפך. לדוגמה: מִסְפָּרָם אֲנָשִׁים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אָלֶף (דברי הימים א ז 40); ועוד דוגמה: וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה (עזרא ח 15).

סמיכות. בלשון זמננו המספר ושם הנספר לא באים בסמיכות. "שבעה ימים" ולא "שבעת ימים"; "מאה אלף" ולא "מאת אלף". לעומת זאת במקרא מתקיימות  שתי הצורות גם יחד. דוגמה: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים (מלכים-א יב 5); אבל גם: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים (בראשית מב 17).  ועוד דוגמה: מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר (מלכים-ב ג 4); אבל גם: מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁ אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת (במדבר ב 9).

ארבעים שנים, ארבעים ימים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "וארא" מדברת על מכות שיוריד ה' על פרעה מלך מצרים ועל מצרים כולה. ובין שאר הדברים כתוב שם כך: וְעָרֶיהָ [של מצרים] בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה (יחזקאל כט 12). ובהמשך כתוב: מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה (שם, שם, 13).  במקרא המספר 40 אינו סתם מספר. הוא מופיע פעמים רבות, הרבה יותר ממספרים אחרים הנמצאים בסביבתו, וברוב מופעיו הוא מציין משכי זמן – ימים או שנים – של התרחשויות חשובות. ואפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של התרחשויות כאלה.

א. התרחשויות קולוסאליות בעלות חשיבות קוסמית, דתית או לאומית מהמעלה העליונה. יש במקרא לפחות שלוש התרחשויות מהסוג הזה: התרחשות אחת היא המבול – וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז 12). התרחשות שנייה היא עלייתו של משה על הר סיני – וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות כד 18). והתרחשות שלישית היא מסעם של בני ישראל במדבר – וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר לב 13). להתרחשויות האלה יש מאפיינים משותפים: כאמור, שלושתן קולוסאליות – משנות את המצב היסודי של היקום או של עם ישראל; שלושתן נמשכות זמן ארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי –  זמן כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לשאת אותן; ושלושתן מתרחשות על ידי פעולה ישירה של אלוהים.

ב. מצבים ואירועים הקשורים לבני ישראל וליחסיהם עם העמים הסובבים אותם. בנוסף לפסוק מיחזקאל על מצרים, הנה עוד דוגמאות:

המרגלים שוהים בארץ כנען ארבעים יום: וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם (במדבר יג 25). תקופות השקט בימי השופטים; למשל: וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן (שופטים ח 28). ישראל בידי הפלישתים: וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה (שופטים יג 1).

ג.  ציון זמנם של אירועים חשובים בחייהם של אישים. דוגמאות:

יצחק נושא אישה: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה … לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה 20).  עשו נושא נשים: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית … וְאֶת בָּשְׂמַת… (בראשית כו 34). יהושע נשלח לרגל את הארץ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי … לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ (יהושע יד 7). דוד מולך על ישראל: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה (מלכים-א ב 11).