עבר אחד, הווה אחד, עתידים רבים

בואו נסתכל על שלושת הזמנים:

עָבָר – הזמן שחלף, התקופה שהייתה.

הוׂוֶה – הזמן העכשווי, התקופה שבה אנחנו נמצאים עתה.

עָתִיד – הזמן שיבוא, התקופה שתהיה.

culture_300611
Rene Magritte, the Pleasure Principal.

נשים לב לשני דברים לשוניים הקשורים למילים האלה ולמשמעויות שלהן.

דבר ראשון: שלוש המילים האלה (במשמעותן המצוינת לעיל) אינן מופיעות במקרא.  הווה ו עתיד מופיעות לראשונה בתקופת התלמודים, ו עבר מופיעה לראשונה רק בימי הביניים. האם עובדה זאת אומרת משהו על תפיסת הזמן בתקופה המקראית? אמנם קשה לנו להיכנס לראשו של האדם המקראי ולנחש מה הייתה תפיסת הזמן שלו, אבל סביר להניח שבהעדר המושגים  עבר, הווה, ו עתיד  היא הייתה שונה מתפיסת הזמן שלנו היום.

דבר שני: למילים  עבר ו הווה (במשמעותן המצוינת לעיל) אין צורת רבים; ולמילה  עתיד יש (לדוגמה: "מגדת עתידות"). האם לעובדה הזאת יש משמעות? גם בעניין זה נראה לי שיש. אם לא נרד לרמת האלקטרון ולא נעלה למרומי תורת הקוונטים, בכל נקודת זמן בעבר היה רק מצב אחד של היקום ושל כל קטע שלו. זה נכון גם לגבי ההווה: בכל נקודת זמן עכשווית יש רק מצב יקומי-פיזיקלי אחד. לא כך המצב לגבי העתיד. אם אנחנו מסתכלים  על העתיד מנקודת מבטנו בהווה, לכל נקודת זמן עתידית יש אינסוף מצבים אפשריים (הרכבת תצא בעשר, או בעשר וחמישה, או בשעה אחרת;  הטמפרטורה בצהרים תהיה שלושים מעלות, או עשרים ותשע, או אולי שלא כך ולא כך; וכך עוד אינסוף עניינים ומצבים). ולפיכך – עבר יחיד, הווה יחיד, ועתידים עד אין מספר.

מודעות פרסומת

גם אותיות הן אובייקטים במציאות

אותיות האל"ף-בי"ת של הלשון העברית (ושל לשונות אלפא-ביתיות אחרות) הן אובייקטים במציאות; וכמו כל האובייקטים שאנחנו מודעים להם, גם הן מיוצגות בלשון. השם הכללי שלהן הוא  אות, ולכל אחת יש שם משלה – אל"ף, נו"ן, שי"ן וכדומה. לכל אות יש גם מאפיינים ספציפיים שמבדילים אותה מאותיות אחרות: ההגִייה שלה; הצורה הגרפית; מיקומה בסדר האותיות (אל"ף ראשונה, בי"ת שנייה וכו'); הערך המספרי (א=1, ב=2, מ=40, ר=200 וכד'). אולי נראה שכל  הדברים האלה היו בלשון מראשיתה – עוד בתקופת המקרא – אבל לא כך הדבר. אין במקרא שום מילה שמסמנת, כשם כללי, את אותיות האל"ף-בי"ת. המילה  אות אמנם מופיעה במקרא, אבל במשמעות של סימן (כולל סימנים שנותן אלוהים). למשל: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם (שמות יב יג). וגם שמותיהן הפרטיים של האותיות לא מופיעים במקרא – לא  אל"ף, לא  בי"ת, לא  גימ"ל, לא שום אות אחרת. גם המילה  אות במשמעות של אות מהאל"ף-בי"ת וגם שמותיהן הפרטיים של האותיות נוספו ללשון רק בתקופת התלמודים; אז גם נקבע ערכן המספרי של כל אות והחל העיסוק בגימטריה. אפילו השימוש באתיות לספרור הפרקים –  פרק א', פרק ב' וכדומה – לא היה חלק מהמקרא בעת שנחתם וקוּדש; הספרור הזה נקבע רק בימי הביניים במסגרת חלוקת המקרא לפרקים, חלוקה שנעשתה על ידי חוקרים ואנשי דת נוצרים ובמשך הזמן התקבלה גם על ידי היהודים. [מידע מפורט על העניינים האלה אפשר למצוא בערך  "חלוקה לפרקים בתנ"ך" בויקיפדיה].

APIndex366-MikeWilks-TheUltimateAlphabet-T_je
Mike Wilks – The Ultimate Alphabet

אחד המקומות הראשונים, אולי אפילו הראשון, שמציין במפורש את עובדת מציאותן של עשרים ושתיים אותיות בלשון הוא "ספר יצירה". הספר הזה כתוב בעברית ועוסק במיסטיקה וסודות הקשורים לבריאת העולם וליסודות שמהם העולם נברא. לא ידוע מי כתב אותו וגם לא מתי בדיוק נכתב. יש מומחים שסבורים שהוא נכתב במאה הראשונה לספירה, ויש שנוקבים במועדים מאוחרים יותר, אפילו עד המאה השישית. על פי ספר היצירה אלוהים ברא את העולם בשלושים ושתיים "נתיבות פליאות חכמה" –  "עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד".

בכל זאת יש במקרא דבר שמצביע על מוּדעות לאותיות עצמן, והדבר הזה הוא האקרוסטיכונים. אקרוסטיכון (מילה יוונית) הוא מתכונת טקסט שבה האותיות הראשונות של כל פסוק או משפט או שורה יוצרות צירוף אותיות מסוים. למשל שמו של כותב הטקסט, או שמו של הנפטר על גבי מצבה. האקרוסטיכונים המקראיים הם של סדר האתיות. למשל פרק א' של איכה כתוב כך:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה  …..

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ …

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה … .

וכך הלאה עד הפסוק האחרון, המתחיל באות  ת'

תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ ….

מתוך האקרוסטיכון הזה (והאקרוסטיכונים המקראיים האחרים) ברור שהסדר המילוני של האותיות היה קבוע וידוע כבר בתקופת המקרא (לפחות בתקופת הספרים המאוחרים כמו תהילים, איכה ומשלי).

אקרוסטיכונים מקראיים נמצאים בתהילים, פרקים כה, לד, לז, קמה, ו-קיט; באיכה, פרקים א – ד; במשלי פרק לא מפסוק י והלאה (אשת חיל מי ימצא….).

עמדתו של הדובר

נסתכל על תמונה כלשהי שיש בה שלושה גורמים:

  1. סיטואציה זו או אחרת ששייכת לעולם המציאות (בין שהסיטואציה הזאת התרחשה או מתרחשת בפועל ובין שהיא עשויה להתרחש או מדומיינת).
  2. היגד שמתאר את הסיטואציה, והוא שייך לעולם הלשון.
  3. דובר שאומר (או כותב) את ההיגד.

    2006AV1937
    Queen Elizabeth Viewing the Performance of the Merry Wives of Windsor at the Globe Theater, By David Scott.

בתמונה כזאת לדובר יש פריבילגיה: הוא יכול לצרף להיגד את עמדתו אודות היחסים שבין גורמי התמונה – אודות היחס שבין ההיגד למציאות, אודות היחס שבין הדובר למציאות, ואודות היחס שבין הדובר להיגד. לדוגמה, נסתכל על ההיגד "רחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה". ההיגד הזה מתאר סיטואציה מסוימת (רחל תלמד …), והדובר יכול לצרף את עמדתו-הערכתו; למשל: "קרוב לוודאי שרחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה"; או "רציתי שרחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה".

הדברים האמורים למעלה קשורים למושג המוׂדאליוּת (modality). מודאליות (על פי מילון אבן שושן) היא העמדה הסובייקטיבית של הדובר כלפי הנאמר בהיגד. הבלשנים מבחינים בין שני סוגים של מודאליות. האחד הוא מודאליות אפיסטמית, שעוסקת (על פי הגדרה של  Wikipedia בתרגום חופשי שלי) "בשיפוט, או ברמת הביטחון, או באמונה שיש לדובר ביחס לאמיתותה של אמירה כלשהי". כלומר, עניינה של מודאליות זו הוא היחס שבין ההיגד למציאות. ביטויים אופייניים למודאליות אפיסטמית הם, למשל: "ברור ש..";  "קרוב לוודאי ש..";  "יש ספק אם..";  "אין זה נכון ש.." מודאליות מסוג שני, שנקראת דֵיאונטית, עוסקת ביחס שבין הדובר למציאות. היא מציינת מהו מצב העניינים הרצוי מבחינתו של הדובר לפי נורמות מסוימות שלו, ציפיותיו, רצונותיו, וכד'. מבע שכולל מודאליות דיאונטית עשוי להיות גם ביצועי, כלומר כזה שמטרתו ביצוע פעולה (על ידי הדובר או על ידי אחרים) שתשנה את מצב העניינים על פי הרצוי לדובר. ביטויים אופייניים לסוג זה של מודאליות הם, למשל:  "אני רוצה ש.."; "אני מקווה ש.."; "אני מתנגד ל…"; "אני מבקש ש…" .

היחס השלישי, זה שבין הדובר להיגד (לא למציאות המתוארת בהיגד אלא להיגד כהיגד) אינו כלול בדרך כלל במושג המודאליות; אולם (על פי עניות דעתי) ראוי לציינו במסגרת דיון זה. היחס הזה כולל עניינים כמו אלה:

מקור ההיגד. איך נודע לדובר על הסיטואציה המתוארת בהיגד. לדוגמה: "נודע לי ש..";  "קראתי בעיתון ש…"; "ראיתי ש…"; "יש שמועה ש.." .

יעד ההיגד. למי או איך הדובר העביר את המידע הכלול בהיגד. לדוגמה: "סיפרתי לכולם ש…"; מחר אודיע ש..".

החזקת המידע. האופן שבו המידע הכלול בהיגד שמור אצל הדובר. לדוגמה: "אני זוכר";  "ידוע לי".

מעשה ההיגד. יחסו של הדובר לעצם מעשה ההיגד. לדוגמה: "מיותר לומר ש.."; "חשוב לדעת ש…";  "אל תספר ש.. ".

הנה עסקנו שוב בשילוש הקלאסי: מציאות (סיטואציה); אדם (דובר); לשון (היגד).

 

חוצות את גבולות חלקי הדיבור

מילון אבן שושן (מהדורת 2003), בנספח "תקציר הדקדוק העברי" (בסוף הכרך השישי), בסעיף העוסק בחלקי הדיבור, מגדיר מעין חוק לשוני: "אוצר המילים של הלשון מתחלק לפי תוכנן ומשמען של המילים לעשר קבוצות עיקריות הנקראות  חלקי הדיבור". הכוונה היא לקבוצות כמו שמות עצם, פעלים, תארי השם, תארי הפועל וכדומה. ואכן מילונים מציינים ליד כל ערך מילוני את חלק הדיבור שהערך משתייך אליו.

parting-red-sea
כמו משה החוצה את ים סוף, כך השפה חוצה את גבולות חלקי הדיבור. בפחות דרמה, אבל בהחלט.

 

מתוך הדברים האלה אפשר אולי להסיק שכל מילה בלשון משתייכת לחלק דיבור זה או אחר ולו בלבד; וכך יש גם חוק וגם סדר. אבל הדברים אינם כך. שלא כמו חוקים מתמטיים או משפטיים, חוקים לשוניים הם פעמים רבות רק הכללות או תיאורי מצב שנוסחו על ידי דקדוקאים, הכללות שלא מחייבות את הלשון עצמה. ומתברר שבמקרים רבים מילים ששייכות לחלק דיבור אחד רוקדות גם על חלק דיבור אחר. המתבונן בתופעה הזאת יכול להבחין בכמה דגמים כלליים, כמו אלה המובאים להלן (ויש בוודאי דגמים נוספים).

שם כללי משמש כתואר. ביטוי שבו שם משמש כתואר הוא בדרך כלל מטפורה.

דוגמאות: חמור ("הוא ממש חמור");  זבל ("מניות זבל"); פצצה ("יש לי רעיון פצצה");  צונאמי("הפרשה הזאת היא צונאמי").

שם עצם כללי משמש כשם פרטי של אדם. שימוש כזה שכיח אצל שמות פרטיים חדשים, כלומר  אצל שמות שהחלו לקרוא בהם רק בעת החדשה. דוגמאות: גיא; ענבל; נועם, רקפת.

שם פרטי משמש כתואר. דוגמאות: המן (צורר ישראל);  דון ז'ואן (רודף נשים); תרח (זקן טיפש וטרחן). הדגם הזה הוא למעשה מטונימיה – במקום מילה מסוימת (למשל  צורר) באה מילה שקרובה במשמעותה למילה המסוימת (למשל  המן).

שם מספר משמש כתואר. דוגמאות: אפס – לא שווה כלום ("הוא אפס גמור");  עשר – מצוין ("הרעיון הזה הוא עשר"); מיליון – הרבה מאוד ("יש לי מיליון סיבות למה לא להסכים").

פועל משמש כשם. דוגמאות: שומר; פועל; מעביד; מפעיל. בדגם הזה הפועל הוא בדרך כלל בבניין פָּעל או הפעיל, בזמן הווה, והשם הוא בדרך כלל שמו של עיסוק שנובע מהפועל.

פועל משמש כתואר. דוגמאות: מדהים; מכובד; שמוּר. הדגם הזה מתקיים עבור פעלים בבניינים שונים בזמן הווה.

תואר משמש כשם. דוגמאות: זקן; חכם; עליז (במובן של הומו). בפרט הדגם הזה  מתקיים כאשר התואר מתאר תכונה מובנית וקבועה. ויש גם מקרים שבהם קשה לומר האם המילה עצמה (בכל שימושיה) היא שם או תואר. לדוגמה: בירה (עיר); אלוף (במובן קצין); מנהיג.

תואר משמש כשם פרטי. דוגמאות: נאווה;  טובה;  חביבה;  איתן. שמות מהסוג הזה נהוגים בעיקר אצל בנות, וכמובן התארים מחמיאים.

מילת שאלה משמשת כמילת חיבור. דוגמאות:  מתי ש.. ("תבוא מתי שאתה רוצה"); איפה ש.. (נפגש איפה שתגידי"). הדגם הזה קיים בעיקר בשפת הדיבור.

מילת יחס משמשת כתואר. דוגמה:  על (מחשב על); עם (ללכת עם ולהרגיש בלי).