חומרי גלם במקרא

חומרי גלם במקרא

אוצר המילים של שפה משקף את המציאות כפי שהיא נחווית ונתפסת על ידי דוברי אותה שפה. כך גם אוצר המילים המקראי יכול לתת לנו תמונה נאמנה של החיים בתקופת המקרא. בדברים שלהלן אנחנו מנסים לסקור עניין אחד ספציפי: חומרי הגלם לבניין ולכלים שעמדו לרשות בני האדם בתקופת המקרא בארץ ישראל. המידע שהמקרא מספק על חומרים כאלה נמצא בעיקר בתיאוריהם של כמה פרויקטים גדולים של בנייה: מגדל בבל, תיבת נוח, ערי מצרים, המשכן, בית המקדש, חומת ירושלים. ככלל, פירוש המילים המקראיות הוא על פי מילון העברית המקראית, של מ.צ. קדרי.

נפרט את החומרים לפי סוגיהם:

אבן

אבן (רגילה). שימשה לבניין. בסיפור על בניית המגדל בבבל נאמר: וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר (בראשית יא ג). כלומר, האבן הייתה החומר הרגיל, ובוני המגדל השתמשו במקומה בלבנים. ובסיפורו של נחמיה על בניית חומת ירושלים נאמר: וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ; וַיֹּאמֶר: גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים, אִם ַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם (נחמיה ג לה).

אבן גזית – אבנים מסותתות גדולות. בסיפור בניית בית המקדש על ידי שלמה נאמר: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית (מלכים א' ה לא).

שיש, שנקראת גם שֵש – אבן לבנה קשה. שימשה בעיקר לריצוף: וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב (דברי הימים א' כט ב).

בהט. אבן יקרה ששימשה כנראה לריצוף, כמו בארמונו של אחשוורוש: עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ (אסתר א ו).

 

עץ

ארז. עץ משובח לבנייה.: וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ (מל' א'  ה כד).

ברוש. שימש לבנייה ולנגרות בנייה; למשל בבית המקדש הראשון: וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים (מל' א' ו  לד).

עצי שמן. שימשו לנגרות בנייה, כמו בבית המקדש: וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵישֶׁמֶן (מלכים א' ו לב).

עצי שטים. שימשו כנראה בעיקר לעשיית רהיטים; למשל עבור המשכן: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כה י). וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כה כג).

גופר. מופיע במקרא פעם אחת בלבד, בסיפור המבול:  עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר (בראשית ו יד).

 

 

 

 

מתכות

ברזל. שימש כנראה בעיקר לכלים, למשל גרזנים או כלי עיבוד שונים: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ (מל' א' ו ז).

נחושת. שימשה בעיקר להכנת כלים שונים – כלי מלחמה, בישול, נגינה, כלים למשכן: וְעָשִׂיתָ  סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת (שמות כז ג). וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו (שמואל א' יז ו). וגם עמודים: וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת  (מל' א' ז  טו).

זהב. שימש בעיקר לכלים, לציפוי ולקישוטים: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר (שמות כה לא). וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב (שמות כה יא).

כסף. שימש לכלים ולאביזרים שונים, בפרט לכאלה ששימשו לעבודות הקודש במשכן: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה (שמות כו יט).

עופרת. שימשה כנראה להכנת כלים שונים: בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד, בַּצּוּר יֵחָצְבוּן  (איוב יט כד).

פלדות – ברזל: מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים, בְּאֵש פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ (נחום ב ד).

בדיל: וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל  (זכריה ד י).

 

חומרים לכלים וללבנים

חומר – אדמה ליצירת כלי חרס: הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל (ירמיהו יח ו). וגם לחיבור בין לבנים: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א יד).

טיט –חומר מעורב במים; בוץ. שמש כחומר ליצירת כלים. וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט (ישעיהו מא כה).

חֵמר: וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר (בראשית יא ג).

תבן – קש קצוץ. שימש כמאכל לבהמות, וגם כחומר גלם לעשיית לבנים: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים (שמות ה ז).

זכוכית – חומר מותך ששימש לתכשיטים וכלים: לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית (איוב כח יז).

חומרי איטום

חֵמָר – אספלט. כמו בסיפור על משה: וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת  (שמות ב ג).

זפת – חומר שמופרש מעצים ושימש כנראה לאיטום (שמות ב ג).

 כופר. כנראה חומר איטום, כמו בסיפור המבול: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (בראשית ו יד).

 

ספר דברי הימים מביא את דבריו של דוד לעם כאשר הוא מודיע ששלמה הוא שימלוך תחתיו והוא שיבנה את בית המקדש. ודוד אומר לעם על החומרים שהוא (דוד) קיבץ לבניית בית המקדש: וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי: הַזָּהָב לַזָּהָב, וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים לָעֵצִים; אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב (דברי הימים א' כט ב).

קשרי הזמן והמרחב

קשרי הזמן והמרחב

תורת היחסות של אלברט איינשטיין הראתה שזמן ומרחב הם רכיבים במערכת פיזיקלית משולבת אחת. אבל עוד לפני איינשטיין, הלשון העברית (כמו אולי גם לשונות אחרות) קישרה בין שני המושגים האלה בצורות שונות; למשל באמצעות מילים שיש להן משמעות גם בשדה המרחב וגם בשדה הזמן, או על ידי ביטויים לשוניים שמשלבים מרחב וזמן. הנה כמה דוגמאות.

עולם. המושג  עולם מייצג משמעויות קוסמיות הן משדה הזמן והן משדה המרחב. בשדה הזמן, המשמעות של  עולם היא נצח, זמן אינסופי  – גם מכיוון העבר וגם לכיוון העתיד. לדוגמה, מכיוון העבר: אצל ירמיהו (ו טז) נאמר עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ. נתיבות עולם = נתיבות שקיימות מאז ומעולם. ובלשון ימינו אומרים: "מעולם לא ראינו דבר כזה". ולכיוון העתיד: בספר שמות (יד יג) נאמר כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. בשדה המרחב משמעותו של המושג  עולם היא תבל כולה, כל היקום. לדוגמה: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם (קהלת ג יא). בברכות אומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם…". ובשפת יום-יום אומרים "מלחמת עולם", "אלוף העולם במאה מטר".

דקות ו שניות. העיגול, שהוא עצם מרחבי, מחולק ל-360 מעלות. כל מעלה מחולקת ל-60 דקות, וכל דקה ל-60 שניות. וגם השעה – שהיא עצם זמני – מחולקת ל-60 דקות, והדקה ל-60 שניות (כך לא רק בעברית).

עבר. הפועל  עבר משמש גם לציון חלוף הזמן, לדוגמה: "עברו כבר שלושה חודשים"; וגם לציון תזוזה במרחב, לדוגמה: "בסוף הקיץ נעבור לבאר שבע".

קצר (או  ארוך). במרחב"החבל הזה קצר מדי"; בזמן – "היום קצר והמלאכה מרובה".

הרבה (או מעט): במרחב "יש פה הרבה מקום"; בזמן – "אין הרבה זמן".

לפני (או  אחרי): במרחב – "לפני הבית יש עץ"; בזמן –"אבוא לפני הצהרים".

אמצע (או  התחלה, או  סוף): "אמצע החדר"; "אמצע החודש".

ביטויים לשוניים. יש ביטויים שקושרים  זמן ומרחב; לדוגמה: "כאן ועכשיו", "זה לא הזמן ולא המקום", "נקודת ההתחלה", "ציר הזמן".

אפשרוּת ופשר, פשרה ופתרון

אפשרוּת ופשר, פשרה ופתרון

המילה  התלמודית  אֶפשר גזורה כנראה מהמילה המקראית  פֵּשֶר, שפירושה הסבר, פירוש, או משמעות. ומהתואר  אפשר נגזר המושג  אפשרוּת, שמשמעו היכולת להיות.  אפשרוּת ו פשר הם מושגים מעולמות שונים.  אפשרוּת היא מושג מרכזי בעולם היֵש, ובפרט בעולם הטבע.  פשר הוא מושג מרכזי בעולם ההכרה והידיעה. האם יש קשר של משמעות בין  פשר ל אפשרִוּת? נראה שאכן יש קשר כזה גם בעולם היש וגם בעולם ההכרה.

בעולם היש פשר (כלומר משמעות) של מושג כלשהו הוא האובייקט שאותו מושג מייצג; ולכן דבר שאינו אפשרי אין לו פשר. לדוגמה: למושג "גמל מעופף" אין פשר בעולם היש כי אין ולא יכול להיות אובייקט כזה. לעומת זאת, בעולם ההכרה והידיעה דבר שאין לו פשר אינו אפשרי. לדוגמה: לצירוף האותיות אאבג אין פשר בלשון העברית, לכן הוא אינו אפשרי (ווֹרד מסמן לי אותו כשגיאה).

ומה עם המילה  פְּשָרָה, איך היא מתקשרת לקודמותיה? נראה שפִּשרה העיקרי של הפשרה הוא אפשרותה. במקום מצב שבו שתי עמדות לא מאפשרות אחת את השהייה,  הפשרה מציעה מצב אפשרי; היא מציעה פתרון. וגם המילה  פתרון קשורה לענייננו, שכן שורשה הוא פת"ר; וכידוע האות תי"ו מחליפה לעיתים את האות שי"ן (למשל תלת אופן במקום שלש אופן), ומכאן ש פתרון ו פשר באים מאותו מקום; וכדוגמה: פתרון של חלום הוא פִּשרו.

וגם המילה פושר (פושרין) שייכת כנראה לענייננו, שכן מצב פושר הוא פשרה בין שני מצבים מנוגדים – חם וקר.

קימה, קיום, מקום

קימה, קיום, מקום

את הרעיון לעיון הזה הציעה לי שרה שוב, ואני מודה לה.

 

קבוצת המילים הגזורות מהשורש קו"מ (או קי"מ) כוללת שלוש משפחות שכל אחת מהן מהווה תחום משמעות נפרד, שונה מתחומי המשמעות של המשפחות האחרות.

משפחה אחת כוללת מילים שעניינן קימה, הזדקפות, התרוממות, גובה. לדוגמה: קם, הקים, התקומם, קומה, תקומה. משפחה שנייה עניינה קיום; לדוגמה: קַיֵָּם, קִיֵּם,  התקיים. משפחה שלישית עניינה מקום, לדוגמה: מקום, מִקם, התמקם.

בין שלושת המשפחות האלה יש מרחק משמעות ניכר. כי מה קשר המשמעות בין  מקום לבין  לקוּם? או בין  קומה לבין  התקיימות? אולם, כמו במקרים רבים אחרים של מילים שלכאורה אין ביניהן קשרי משמעות, גם במקרה שלפנינו מתברר שאפשר לזהות נתיב של משמעות המוביל ממשפחה אחת לאחרת.

אז מה הקשר בין  לקום (ששייכת למשפחה הראשונה) לבין  להתקיים (ששייכת לשנייה)? ובכן, אחת המשמעויות של  לקום היא להיות, להתקיים. ישעיהו אומר: עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם (ח י). לא יקום = לא יתקיים. ועל משה נאמר: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד י). לא קם = לא היה; לא לפני משה ולא אחריו. וגם ידוע הביטוי "לא יקום ולא יהיה".

ומה הקשר בין  מקום (השייכת למשפחה השלישית) לבין  קיום? מילון העברית המקראית מונה שש משמעויות שונות (אם כי קרובות) למילה  מקום. לא נציין את כולן, אבל הראשונה היא: "תחום הקיום והנוכחות". המילון מביא כמה דוגמאות; למשל: וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ (בראשית כט ג). או: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (קהלת א ה). ובמילים אחרות: מקום הוא שטח או נפח שמתקיים בו משהו.

והנה הצבענו על נתיב המשמעות: מ-קם אל  קַיָּם, ומ-קיום אל  מקום. והכל שריר וקים, והכל קם אל מקומו בשלום.