גִרגר, דִפדף, טִלטל

נסתכל על הפעלים  גִרגֵר, דִפדף, טִלטל, קִשקש, פִּרפר (להלן נקרא להם פעלי  גרגר). הפעלים האלה הם מאותה צורה: כאשר הם נקיים מאותיות לא שורשיות (למשל כשהם באים בזמן עבר, גוף שלישי יחיד), יש בהם שתי הברות זהות-עיצורים (גר-גר); ההברה הראשונה בחיריק והשנייה בצירה. חיפשתי ומצאתי שיש תשעים ושלושה פעלים מהצורה הזאת. ואם פספסתי שניים או שלושה, אז יש תשעים וחמישה או תשעים ושישה.

trumpet-baroque
.An Officer Blowing a Trumpet, Anthonie Palamedesz

האם יש לפעלים האלה גם מאפייני משמעות משותפים? בדרך כלל צורה משותפת אינה מלוּוָה במאפייני משמעות משותפים. למשל לשמות  בית, זית ו שיט אין מאפייני משמעות משותפים. גם לא לפעלים  שדד, מצץ או  חשש. לכן כאשר לקבוצת מילים יש גם אותה צורה וגם מאפייני משמעות משותפים – קבוצה כזאת מעוררות עניין.

ובכן, נראה שלפעלי  גרגר, לפחות לרובם, יש מאפייני משמעות משותפים; ויותר מכך:  יש קשר בין הצורה לבין מאפייני המשמעות. נתחיל עם מאפייני המשמעות: כל פעלי  גרגר (או לפחות רובם הגדול) מציינים פעולה שמורכבת מסדרה של תת-פעולות זהות שבאות ברציפות אחת אחרי השנייה. לדוגמה: גִרגר משמעותו השמיע גרגורים (גרר.. גרר… גרר…); דפדף – העביר דף ועוד דף ועוד דף; טלטל – עשה תנועת טלטול ועוד תנועת טלטול, ועוד. ועתה מתברר גם הקשר שבין המשמעות (כלומר הפעולה שהפועל מייצג) לבין צורת הפועל: כמו שהפעולה מורכבת מפעולות זהות החוזרות ונשנות, כך גם מילת הפועל מורכבת משתי הברות זהות (בעיצוריהן).

ויש ועוד תופעת קשר בין צורה למשמעות בקרב פעלי  גרגר – יש מילות פועל בעלות תכונת האונומטופיאה; כלומר מילות פועל שצליליהן מחקים את הקולות העולים מהפעולות המיוצגות על ידי אותן מילים. לדוגמה: גרגר, חרחר, פכפך, מלמל. וכמו שהפעולות שהמילים האלה מייצגות מורכבות מסדרה של תת-פעולות זהות רצופות, גם הקולות היוצאים מהפעולות האלה הם למעשה סדרה של צלילים זהים החוזרים על עצמם.

אם הקורא ירצה לבחון בעצמו את קבוצת הפעלים שלנו – הרי הם לפניו, לפי סדר האלף-בית.

בזבז, בלבל, במבם, בעבע, בצבץ, ברבר, גלגל, גמגם, געגע, גרגר, דגדג, דכדך, דלדל, דמדם, דפדף, דקדק, דרדר, דשדש, הבהב, הדהד, המהם, הנהן, הרהר, זגזג, זלזל, זמזם, זעזע, חלחל, חרחר, טאטא, טלטל, טמטם, טפטף, טרטר, טשטש, כחכח, כלכל, כרכר, לבלב, לגלג, לחלח, לכלך, לעלע, מזמז, מלמל, מסמס, מצמץ, משמש, נדנד, נמנם, נענע, נפנף, נצנץ, נשנש, סכסך, סלסל, סרסר, עלעל, עמעם, עפעף, ערער, פטפט, פכפך, פמפם, פספס, פעפע, פצפץ, פקפק, פרפר, פשפש, צחצח,  צלצל, צמצם, צפצף, צקצק, צרצר, קלקל, קעקע, קרקר, קשקש, רחרח, רפרף, רשרש, שגשג, שכשך, שלשל, שעשע, שפשף, שקשק, שרשר, תלתל, תעתע, תקתק.

מודעות פרסומת

יפֵי המראה והתואר

ארבעה עשר גיבורות וגיבורים זכו בתארי יופי מטעם כותבי המקרא. ואלה התארים והזוכים בהם.

יפה: תמר אחות אבשלום בן דויד (שמואל ב' יג א); אבשלום ("יפה להלל") (שמואל ב' יד כה); אבישג השונמית (מלכים א' א ד).

יפה עיניים: דויד בן ישי (שמואל א' טז יב).

יפה/יפת תואר: רחל אשת יעקב (בראשית כט יז); יוסף בן יעקב (בראשית לט ו); אביגיל אשת נבל ודויד (שמואל א' כה ג); אסתר (אסתר ב ז).

יפה/יפת מראה: שרה אשת אברהם (בראשית יב יא); רחל (בראשית כט יז); יוסף (בראשית לט ו); דויד (שמואל א' יז מב), תמר בת אבשלום (שמואל ב' יד כז).

טוב תואר: אדוניה בן דויד (מלכים א' א ו).

טוב/טובת מראה: רבקה אשת יצחק (בראשית כד טז); דויד (שמואל א' טז יב); בת שבע אשת אוריה ודויד (שמואל ב' יא ב); ושתי המלכה (אסתר א יא); אסתר (אסתר ב ז).

איש תואר: דויד (שמואל א' ט זיח).

מלבד בעלי התארים המופיעים בשמותיהם, יש גם ששמם לא מפורש. למשל בנות איוב, שנאמר עליהן וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ (איוב מב טו); או גיבורת שיר השירים, שאהובה אומר לה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שיר השירים א טו).

david-face-760x985
Michelangelo's David

המקרא אינו מסביר את משמעותו המדויקת של כל תואר או את ההבדלים שבין תואר אחד לאחר. לדוגמה: על רחל כתוב  וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט יז); וגם על יוסף (בנה של רחל!) כתוב וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט ו). הדעת נותנת שאם כתוב באותו משפט גם "יפת תואר" וגם "יפת מראה", אזי יש הבדל משמעות כלשהו בין שני הביטויים האלה. אבל המקרא לא מבהיר מהו ההבדל הזה, וגם לא המילונים והפרשנים שחיפשתי אצלם.

כפי שאפשר לראות ברשימת התארים והזוכים, דויד המלך זכה בארבעה תארים; רחל, יוסף ואסתר זכו, כל אחד ואחת, בשני תארים; ויתר היפים זכו בתואר אחד בלבד. אם מספר התארים שגיבור זכה בהם משמש כמדד לעוצמת היופי שלו (כפי שאני מציע), הרי שארבעת המנצחים במצעד היופי המקראי הם דויד, רחל, יוסף ואסתר. את כל הארבעה האלה אפשר לכנות "יפים מקצועיים", שכן יופיים השפיע לא רק על חייהם ועל סביבתם, אלא גם על עם ישראל כולו: רחל, שבגלל היותה יפת תואר ויפת מראה יעקב התאהב בה. יוסף, שבגלל יופיו אשת פוטיפר הציקה והתנכלה לו והוא נשלח לבית האסורים, ומשם הובא אל פרעה. דויד, שיופיו הוא התכונה היחידה שהמקרא מציין כאשר שמואל מושח אותו להיות מיועד למלכות. ואסתר, שיופיה נשא אותה אל המלכות (ואל מיטתו של אחשוורוש), וממעמד זה הצילה את עמה.

כמו בימינו, גם במקרא תכונת היופי מיוחסת יותר לנשים מאשר לגברים: בין הזוכים בתארי היופי יש עשר נשים וארבעה גברים. וכל אחד או אחת מהזוכים בתארי היופי נמנה עם אחת משלוש משפחות: משפחת האבות והאימהות (שרה, רבקה, רחל ויוסף); משפחת דויד על נשותיו וצאצאיו (שמונה יפים ויפות); ומשפחת המלך אחשוורוש על נשותיו.

שביעי ושבת, מים ושמים

המילים  שביעי ו שבת, למרות שהגייתן דומה אין ביניהן קשר לשוני.  שביעי באה מהמספר  שבע, ו שבת גזורה מהשורש שב"ת (במשמעות של לשבות ממלאכה); וכל אחת מהן כשלעצמה מייצגת עניין אחר. בכל זאת יש ביניהן קשר ענייני: שתיהן מצביעות על היום השביעי בשבוע. ואכן המקרא מסמיך אותן זו לזו בכמה מקומות שבהם יש התייחסות ליום השביעי; למשל בדיבר הרביעי (שמות כ ז-ט): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ. כפי שנראה בהמשך הדברים, התופעה הזאת אינה ייחודית למילים  שביעי ו- שבת, ואפשר להכליל אותה כך: בין שתי מילים (או יותר) שמופיעות באותו משפט או באותו קטע יש גם דמיון פונטי וגם קשר ענייני, וזאת למרות שאין ביניהן קשר לשוני (כלומר הן לא גזורות מאותו שורש).

לפני שנַראה מופעים נוספים של התופעה הזאת יש להבהיר שהיא אינה כלולה במושג  לשון נופל על לשון, אם כי יש לשתי התופעות האלה קווים דומים. על פי ויקיפדיה  לשון נופל על לשון הוא צירוף לשוני שיש בו שתי מילים (או יותר) בעלות הגייה דומה (או אותיות שורש דומות) אך משמעותן שונה ולעתים אף סותרת. כדוגמה, ויקיפדיה מביאה את המשפט "אִשָּׁה נַעֲלָה נַעֲלָה נַעֲלָהּ ,נַעֲלָה אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ". המילה  נעלה מופיעה במשפט הזה בשלוש משמעויות שונות; ולבסוף מופיעה, בהגיה דומה, גם המילה  בעלה. לעומת זאת, כפי שנאמר כבר לעיל, בתופעה שאנו עוסקים, למרות שאין בין המילים קשר לשוני, יש ביניהן גם דמיון פונטי וגם קשר ענייני. להלן ארבע דוגמאות נוספות, שלוש מהמקרא ואחת מלשון ימינו.

dali-at-the-age-of-six
Salvador Dali, Dali at the Age of Six

שבע, שבועה. למילים  שבע (המספר שבע) ו שבועה יש אמנם אותן אותיות שורש (שב"ע), ולכן הגייתן דומה, אבל השורשים שלהן נבדלים ואין לכאורה קשר של משמעות לא בין שתי המילים האלה ולא בין שני שורשיהן. עם זאת המקרא מזמן אותן יחד וגם יוצר ביניהן קשר – בסיפור על באר שבע. וכך כתוב בספר בראשית (פרק כא פסוקים כה-לא): וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה  כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע, כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם.

מים, שמים, ימים. לכל אחת מהמילים האלה יש שורש משלה ואין ביניהן קשרי לשון. בכל זאת הגייתן דומה, והן גם קשורות בקשר ענייני ומזומנות יחד בסיפור הבריאה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם […] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים… (בראשית א ו-י).

בוקה, מבוקה, מבולקה. בספר נחום (ב יא) כתוב: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה; וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם.  בוקה ו מבוקה גזורות מהשורש בק"ק; ו מבולקה – מהשורש בל"ק. ולמרות שאינן כולן מאותו שורש, יש קשר של משמעות ביניהן – שלושתן עניינן אי סדר, הרס, קטסטרופה.

פתע, פתאום. בספר במדבר (ו ט) כתוב: וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ. ובמשלי (ו טו) כתוב: עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ; פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא. ושוב: למרות שהשורשים שונים יש דמיון פונטי ויש קשר של משמעות.

חרות, אחריות. שתי המילים האלה גזורות משורשים שונים ואין ביניהן קשר לשוני.  חרות גזורה מהשורש חר"ר (כמו גם המילה  חורין), ו אחריות מהשורש אח"ר.  עם זאת מרבים לקשור ביניהן. למשל באמרה "אין חרות ללא אחריות"; או "חירות פירושה אחריות".

קליטה ואזרוח של מילים לועזיות

article-2112024-12144f65000005dc-226_470x320
מהגרים ממתינים בתור לעלות על מעבורת לניו יורק, סביבות 1900.

לאורך שנות חייה הרבות הלשון העברית קלטה לתוכה מילים רבות משפות אחרות. בזמנים קודמים היא קלטה מארמית, מיוונית, מערבית ומעוד שפות שחלקן כבר לא חיות; בזמננו היא קולטת בעיקר מאנגלית – שהיא השפה הבינלאומית למדע, טכנולוגיה. תקשורת ותרבות – אבל גם משפות אחרות כמו ערבית, רוסית.

מהם התנאים המאפשרים למילה שמקורה לועזי להתאזרח בלשון העברית, כך שאין צורך להחליפה במילה משורש עברי? אני מזהה חמישה תנאים כאלה ומיד אפרטם. התנאי הראשון שבהם הכרחי. האחרים אינם הכרחיים, אבל נראה שכדי שהמילה המדוברת תחשב כעברית לפחות אחד מהם צריך להתמלא (בנוסף לתנאי ההכרחי). ואלה התנאים:

  1. תנאי הכרחי: לא קיימת מילה עברית שוות משמעות. מילה ממקור לועזי לא יכולה להיחשב כמילה בלשון העברית אם קיימת מילה עברית כלשהי שוות משמעות לאותה מילה לועזית. למשל המילה פרטנזיה לא יכולה להיחשב כמילה עברית מפני שבעברית קיימת המילה יומרה. ואכן, הדרך להוציא מילה לועזית מן מהדיבור העברי היא למצוא או להמציא מילה עברית שוות משמעות. עם זאת, פעמים רבות מילים שהומצאו כדי להחליף מילים לועזיות לא הצליחו להשתרש, והמילה הלועזית נשארה ואף התקבעה כמילה לגיטימית בעברית. כמו  שח-רחוק שנועדה להחליף את המילה  טלפון והדבר לא צלח.
  2. מילה בינלאומית. מילה בינלאומית לענייננו כאן היא מילה שאומצה על ידי שפות רבות, אולי רוב השפות. כאלה הן למשל מילים רבות מתחומי המדע, הטכנולוגיה, או התרבות, ובפרט מילים שנוצרו במאות השנים האחרונות. לדוגמה: גיאולוגיה; אלומיניום (שפטריוטים של הלשון העברית ניסו, ללא הצלחה, להחליף אותה ב חמרן); סוציאליזם; פרלמנט; טורנדוסימפוניהויטמין; ועוד אלפי מילים כאלה.
  3. זמן תושבוּת. מילה שמקורה בשפה זרה אבל דוברי עברית רבים משתמשים בה במשך זמן מספיק ממושך, זרותה מתעמעמת או אף נשכחת והיא מקבלת אזרחות עברית. כך קרה בוודאי בעבר למילים כמו חתול (מארמית), דרדק (ארמית), דוגמה (יוונית), פרוזדור (יוונית) ועוד הרבה מילים שהתאזרחו בלשון העברית עוד בתקופת התלמודים. דברים כאלה קורים גם בימינו; לדוגמה: טחינה (ערבית), בלגן (רוסית), קוניאק (צרפתית), פקיר (ערבית או הודית), ואדי, חמסין, מוזיקה, מנדט, אוטובוס, בירה. יש הרבה מילים כאלה עד שלפעמים נראה כאילו אנחנו נמצאים בנמל תעופה בינלאומי.
  4. גיור כהלכה. מילים לועזיות רבות התקבלו לשפה העברית לאחר שעברו 'גיור'; כלומר קיבלו על עצמן הלכות שמקובלות בלשון העברית. גיור כזה עשוי להתרחש בכמה מישורים. מישור אחד הוא עיצורים. עיצורים שלא קיימים בעברית מוחלפים בעיצורים שכן קיימים. למשל television נעשתה טלוויזיה; March נעשה  מרץWashington  נעשתה  וושינגטון. מישור שני הוא הצורה. פעמים רבות מילה לועזית, כדי להיכנס ללשון העברית, משנה את צורתה לצורה שמקובלות בעברית. כך למשל רוב שמות המדעים קיבלו בעברית את הסיומות  יָה, או  קָה (כמו  פסיכולוגיה, מתמטיקה), שמחקות סיומות עבריות מובהקות כמו מטריה, פטריה, מזרקה, מועקה. מישור שלישי הוא מגדרי. מכיוון שבעברית כל שם עצם חייב להיות או זכרי או נקבי, גם כל שם עצם לועזי שמשתמשים בו בלשון העברית מקבל באופן אוטומטי מין זכר או מין נקבה. הקביעה – זכר או נקבה – נעשית בדרך כלל על פי כללי השפה העברית בעניין זה, ולא נפרט אותם כאן.
  5. נגזרות. סימן מובהק להתאזרחות של מילה בלשון העברית הוא היווצרות של נגזרות במתכונות עבריות מאותה מילה. למשל לשון רבים: כמעט כל שם עצם בעברית בא גם בלשון רבים, וכך גם שמות עצם לועזיים הנקלטים בעברית מקבלים על עצמם את צורת הרבים המקובלת בעברית. כמו אקלימים, טלוויזיות, פיתות, ויטמינים. נגזרות אחרות הן פעלים. לא כל שם עצם מצמיח פעלים, אבל שמות עצם לועזיים שמצמיחים פעלים על פי בניינים עבריים מעידים על היקלטותם בלשון. למשל: לקטלג, לטלפן, לבַלְגֶן. צורות אחרות המעידות על היקלטות הן סמיכויות וצירופים. למשל: פילוסופיית חיים, קפיטליזם חזירי, גֶנום האדם, עיצוב גרפי.

כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע; כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ (איוב ח ט).

הפסוק  הזה, שכותבו של ספר איוב שם בפי בִּלדד השׁוּחי, אחד משלושת רעיו של איוב, הוא לטעמי אחד הפסוקים הנפלאים במקרא, גם מבחינת תוכנו (התקף גם היום) וגם מבחינת לשונו.

דבריו של בלדד מתייחסים לשני עניינים שמגמדים את האדם מול הנצח והיקום. עניין אחד הוא קוצר הזמן שבו נמצא האדם על הארץ. לא רק קוצר חייו של כל אדם כשלעצמו, אלא גם קוצר זמן קיומו של כלל המין האנושי לעומת זמנו של היקום. לשון הרבים שהדובר נוקט (אנחנו, ימינו) היא שמעידה, או לפחות רומזת, שהכוונה היא לכלל בני האדם. קוצר הזמן (הפרטי והכללי) מבוטא פעמיים: "כי תמול אנחנו", ו"כי צל ימינו". דימוי הצל – הצל כדבר חולף, תלוש חסר ממשות – מחזק את מצג קוצר הזמן. [דימוי ימיו של האדם לצל מופיע בעוד מקומות במקרא. דוגמאות: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה; יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר (תהילים קמד ד); כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל (קהלת ו יב)].

העניין השני שדברי בלדד מתייחסים אליו הוא אי ידיעתו של האדם את היקום וגם את עצמו. לא רק כל אדם כפרט נמצא באפלת אי הידיעה – גם כלל בני האדם וכלל הידע שלהם. המין האנושי, ברוב תאוותו לדעת ולהבין את הסובב אותו, חקר ומצא, בעיקר בשלוש מאות השנים האחרונות, דברים רבים על הטבע והיקום. אבל אחרי כל זאת האם הוא באמת יודע ומבין את היקום? האם הוא יודע מהו חומר ומהו זמן? איך ומדוע אירע המפץ הגדול ומה היה לפניו? האם יש תודעה ואם כן מהי? איך נקבעו חוקי הטבע השוררים ביקום ומדוע שוררים דווקא החוקים האלה? "ולא נדע", אומר בלדד.

4_seghers_job
איוב ורעיו דנים בשאלת הצדק, ג'רארד סגרהרס 1651.

גם לשון הדברים מופלאה. לפנינו תקבולת בת שתי צלעות שהסימטריה ביניהן מפתיעה:

– כל צלע  נפתחת במילה "כי" ויש בה חמש מילים.

– לא רק מספר המילים, גם מספר ההברות שווה בשתי הצלעות – תשע הברות.

– בשתי הצלעות ההברות מתחלקות בין המילים באותו אופן: המילה הראשונה בכל צלע היא בת הברה אחת (כי);  המילה השנייה גם היא בת הברה אחת (תמול, צל); המילה השלישית היא בת שלוש הברות (אנחנו, ימינו); והסימטריה מתקיימת גם במילה הרביעית והחמישית.

– בכל אחת מהצלעות יש מילה מרכזית שצורתה גוף ראשון רבים (אנחנו, ימינו). המרכזיוּת שלהן היא מכמה בחינות: מבחינת תפקידן במשפט (נושא); מבחינת מיקומן בצלע (מילה מרכזית); וגם על פי משקלן, שהוא בן שלוש הברות (לעומת המילים האחרות בפסוק שהן בנות הברה אחת או שתיים בלבד).

– בכל אחת משתי הצלעות המילים שלפני ואחרי המילה המרכזית (כלומר המילה השנייה והמילה הרביעית) כוללות את העיצור "ל".

– ההטעמות והקצב של שתי הצלעות זהה (להוציא ההטעמה של המילה האחרונה).