פרשת "שמות" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק א' פסוק 1 עד פרק ו' פסוק 1.

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים כז כח כט; או ירמיהו פרקים א ב; או יחזקאל פרק טז. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם הכינויים השונים של ארץ ישראל או עם ישראל.

כינוייה המקראיים של ארץ ישראל

פרשת "שמות" מספרת על מות יוסף, על מלך חדש שקם במצרים שלא ידע את יוסף והתעמר בבני ישראל, ועל ה' המטיל על משה שליחות: להוציא את בני ישראל ממצרים ולהעלותם "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי … " (שמות ג 8).

הפסוק שלעיל כולל שלושה כינויים לארץ ישראל: "ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש", "מקום הכנעני". יש במקרא שלל כינויים ותארים לארץ הזאת, רובם נמנים עם אחד מארבעה  סוגים עיקריים: כינויים המציינים את שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל; כינויים המציינים את שייכותה של הארץ לה'; כינויים על פי אלו שישבו בארץ לפני עם ישראל; כינויי שבח. להלן לקט של כינויים כאלה, מקובצים לפי ארבעת הסוגים שמצוינים לעיל. ליד כל כינוי מובא מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע אותו כינוי.   

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל: אדמת יהודה (ישעיהו יט 17); אדמת ישראל (יחזקאל יא 17); אדמת עמי (ישעיהו לב  13); אחוזת בני ישראל (יהושע כא 39); אחוזת עולם (בראשית מח 4); ארץ אבותיך (בראשית לא 3); ארץ אחוזתכם (ויקרא יד 34); ארץ בני ישראל (יהושע יא 22); ארץ ירושתו [ירושת עם ישראל] (דברים ב 12); ארץ ישראל (שמואל-א יג 19); ארץ מגוריך (בראשית יז 8); ארץ מושבותיכם (במדבר טו 2); ארץ העברים (בראשית מ 15); נחלת יעקב (ישעיהו נח 14); נחלת ישראל (שופטים כ 6); נחלת עבדי ה' (ישעיהו נד 17).

 ארץ ישראל שייכת לה': אדמת ה' (ישעיהו יד 2); אדמת הקודש (זכריה ב 16); ארץ אחוזת ה' (יהושע כב 19); ארץ ה' (הושע ט 3); מקום שֵם ה' צבאות (ישעיהו יח 7 ); נחלת ה' (יואל ב 17).

כינויים המאזכרים עמים שישבו בארץ לפני עם ישראל: ארץ כנען (בראשית יז 8); מקום הכנעני (שמות ג 8); ארץ האמורי (עמוס ב 10).

 כינויי שבח : ארץ דגן ותירוש (דברים לג 28); ארץ הרים ובקעות (דברים יא 11); ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג 8);  ארץ זית שמן (דברים ח 8); ארץ חיטה ושעורה (דברים ח 8); ארץ חמדה (ירמיהו ג 19); ארץ טובה ורחבה (שמות ג 8); ארץ הכרמל  (ירמיהו ב 7); ארץ נחלי מים  (דברים ח 7); ארץ תפארת ישראל (איכה ב 1); נחלת צבי (ירמיהו ג 19); ציון (ישעיהו י כד).

כינויָו המקראיים של עם ישראל

על פי מנהג האשכנזים, ההפטרה לפרשת "שמות" היא מישעיהו, מפרקים כז, כח, כט. כמו נבואות רבות אחרות של ישעיהו (ושל נביאים אחרים), גם הפרקים האלה עוסקים בעם ישראל, באויבי ישראל, ובמעשי ה'; אבל אנחנו מעלים מההפטרה עניין לשוני: כינויָו המקראיים של עם ישראל, והקשרים שבין כינויים אלה לכינוייה (המקראיים) של ארץ ישראל.

ארבעה כינויים שונים לעם ישראל נמצאים בהפטרה שלנו: "יעקב" (ישעיהו כז 6), "ישראל" (שם), "בני ישראל" (שם, כז 12), ו"בית יעקב" (שם כט 22). ארבעה אלה הם רק קומץ מתוך הכינויים הרבים שיש במקרא לעם ישראל. אנחנו עצמנו ליקטנו למעלה מחמישים כינויים שונים, והם מובאים בהמשך הדברים.

 רוב כינויי עם ישראל הם סמיכויות שהמילה הראשונה שלהן – הנסמך – משמעה "עַם". הנסמכים השכיחים הם "בית" (כמו "בית יעקב"); "בנֵי" (כמו "בני ישראל"); "גוי" (כמו "גוי חוטא"); "זרע" (כמו "זרע אברהם"); "עדה" (כמו "עדת ישראל"); "עם" (כמו "עם סגולה"); "קהל" (כמו "קהל ה"). ויש בעניין הזה הקבלה בין כינויי העם וכינויי הארץ: גם רוב כינויי הארץ הם סמיכויות, והנסמך שלהן משמעו "ארץ".  

על פי משמעם, אפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של כינויים לעם ישראל: סוג אחד הוא כינויים המציינים את אבות העם – אברהם, יעקב-ישראל, יהודה; למשל "זרע אברהם", "בני ישראל", "בית יעקב", "בני יהודה". סוג שני הוא כינויי קדושה והשתייכות לה'; למשל "עם ה' " או "גוי קדוש". והסוג השלישי הוא כינויים ותארים המצביעים על תכונותיו – החיוביות או השליליות  – של העם; למשל "גוי צדיק", "עם קשה עורף", "עם לבדד ישכון". וגם בעניין הזה יש הקבלה בין העם והארץ: סוגי הכינויים הקיימים לעם ישראל מקבילים כמעט לגמרי לסוגי כינוייה של לארץ ישראל.

הביטוי הברור ביותר להקבלה בין כינויי העם לכינויי הארץ, הוא אולי אותם זוגות של כינויים – כינוי לעם וכינוי לארץ – שיש להם אותו סומך; לדוגמה: בני ישראל – ארץ ישראל; עם ה'  – נחלת ה'; בני יעקב – נחלת יעקב; בני יהודה –  אדמת יהודה; עם עולם – אחוזת עולם.

 להלן כינויים לעם ישראל מקובצים על פי נסמכיהם. ליד כל כינוי מצוין מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע הכינוי.

בית: בית יעקב  (ישעיהו ב 5); בית ישראל (יחזקאל ג 5).

בני: בני יהודה (ירמיהו ז 30); בני יעקב (מלאכי ג 6); בני ישראל (בראשית לב 32);

בני ציון (תהילים קמט 2).

גוי: גוי גדול (דברים ד 7); גוי ה' (ישעיהו כו 15); גוי חוטא (ישעיהו א 4); גוי חנף (ישעיהו  י 6); גוי צדיק (ישעיהו כו 2); גוי קדוש (שמות יט 6).

זרע: זרע אברהם (תהילים קה 6); זרע יעקב (תהילים כב 24); זרע ישראל (מלכים-ב יז 20).

עדה: עדת בני ישראל (שמות טז 2); עדת ה' (במדבר כז 17); עדת ישראל (שמות יב 3).

עם: עם האלוהים (שופטים כ 2); עם הארץ (יחזקאל יב 19); עם לבדד ישכון (במדבר כג 19); עם בזוז ושסוי (ישעיהו מב 22); עם בני ישראל (שמות א 9); עם ה' (במדבר יא 29); עם יהודה (ירמיהו כו 18); עם ישראל (עזרא ב 2); עם כבד עוון (ישעיהו א 4); עם כלביא יקום (במדבר כג 24); עם מרדכי (אסתר ג ); עם מרי (ישעיהו ל 9); עם מרעיתו (תהילים צה 7); עם נבל ולא חכם (דברים לט 6); עם נחלה (דברים ד 20); עם סגולה (דברים ז 6); עם סורר (ישעיהו סה 2); עם סכל אין לב (ירמיהו ה 21); עם עברתי (ישעיהו י 6); עם עולם (ישעיהו מד 7); עם עז (ישעיהו כה 3); עם עני (צפניה ג 12); עם הקהל (ויקרא טז 33); עם קדוש (דברים כו 19); עם הקודש (ישעיהו סב 12); עם קשה עורף (דברים ט 6); עם תועי לבב  (תהילים צה 10); עם תורתי בליבם (ישעיהו נא 7).

קהל: קהל האלוהים (נחמיה יג 1); קהל ה' (במדבר טז 3); קהל ישראל (ויקרא טז 17); קהל עדת ישראל (שמות יב 6); קהל עם האלוהים (שופטים כ 2).

ויש עוד כינויים, כמו: גאולי ה' (ישעיהו סב 12); יעקב (במדבר כד 5); ישורון (דברים לב 15); ישראל (תהילים קמט 2); היהודים (אסתר ח 5); העברים (שמות ט 1); יושבי הארץ (הושע ד 1); ממלכת כוהנים (שמות יט 6).

פרשת "ויחי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית מפרק מז פסוק כח עד וכולל פרק נ.

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרק ב.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביאור מילים נדירות (במקרא).

ביאור למילה שִׂכֵּל

פרשת "ויחי" מספרת על יעקב המתכונן למותו, ובתוך כך מברך את בניו ואת אפרים ומנשה בני יוסף. וכך מסופר: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה; שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (בראשית מח 14). מה משמעו של הפועל שִׂכֵּל? על פי המשתמע מהסיפור המקראי שִׂכּוּל הוא שינוי הסדר הרגיל, ובפרט החלפת ימין ושמאל. כך מבאר מילון העברית המקראית את המילה הזאת וכך גם משמעותה בימינו. אבל אולי יש לפועל שִׂכֵּל עוד גוונים של משמעות.

שִׂכֵּל היא מילה יחידאית  – היא מופיעה במקרא (בבניין פִּעֵל) רק במקום הזה. וכיוון שכך, היא מאפשרת פרשנויות שונות. למשל, רש"י קושר בין שִׂכֵּל ל שֵׂׂכֶל; וכך הוא אומר: "שִׂכל את ידיו – בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור ואף על פי כן לא שת ימינו עליו".

קשר אחר שאולי קיים הוא בין שִׂכֵּל ל סִכֵּל. כידוע  שׂי"ן (שמאלית) וסמ"ך מתחלפות לפעמים ביניהן. לדוגמה: שׂכין (משלי כג 2) – סכין;  שִׂכלוּת (קהלת א 17) – סִכלוּת (קהלת ב 13); תפש – תפס. אם כך, ייתכן שגם במקרה הזה חלו חילופי עיצורים ולמעשה  שִׂכל בא מ סִכֵּל. ואכן יש לשתי המילים האלה רכיב משמעות משותף: שיבוש, הפרעה של הסדר המקובל.

ואולי יש עוד משהו. אולי יש קשר משמעות גם בין  שִׂכל ל שׂכלוּת (טיפשות); אולי הכתוב רומז לנו שמעשהו של יעקב (שִּכול ידיו) הוא שכלות, כמו שסבר כנראה יוסף: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו ׁ(בראשית מח 17).

ביאור למילה נמרצת

ההפטרה לפרשת "ויחי" מספרת על דוד המלך שימיו קרבים למות, והוא מצווה על שלמה בנו ללכת בדרכי ה', וגם לחסל כמה חשבונות לא גמורים. אחד החשבונות האלה הוא עם שמעי בן גרא שקילל את דוד בברחו מפני אבשלום. וכך כתוב על שמעי: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל; הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו (שמואל-ב טז 8-7). ודוד אומר לשלמה: וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים; וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם … (מלכים-א ב 9-8).

מה משמעה של המילה נמרצת? לכאורה התשובה ברורה: משמעה (בפי דוד וגם בלשון ימינו) – חזקה, מלאת מרץ. ואכן מילון אבן שושן אומר: נמרץ = עז, תקיף; והוא גם מביא כדוגמה את דברי דוד ומפרש: קללה נמרצת = קללה חמורה.

הפועל מר"צ מופיע במקרא רק ארבע פעמים; שלוש פעמים בבניין נפעל (מלכים-א ב 8, איוב ו 28, מיכה ב 10), ופעם אחת בהפעיל (איוב טז 3). וכנראה שאין די במופעים האלה כדי לקבוע פרשנות מוסכמת. ואכן יש עוד ביאורים; להלן כמה מהם.

– מ.צ. קדרי אומר, ב"מילון העברית המקראית", ש נמרץ פירושו נחלש; ו"קללה נמרצת" היא קללה המביאה חולשה.

– רש"י, בבארו את הביטוי "קללה נמרצת", מפנה את הקורא לאיוב ו 28; שם כתוב: מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר. ועל הכתוב הזה רש"י אומר: "מה נמרצו – כמו קללה נמרצת, לשון 'דבר דבור על אופניו' (משלי כה); וכן 'נמלצו לחכי' (תהלים קיט) – כולן לשון מליצה הם. ולמ"ד מתחלפת ברי"ש". במילים אחרות, רש"י בעצם אומר כך: "קללה נמרצת" היא למעשה "קללה נמלצת" (למ"ד התחלפה ברי"ש), כלומר קללה רהוטה, אמורה היטב (דבר דבור על אופניו).

– רד"ק אומר: נמרצת = חזקה. והוא מוסיף שיש דרש המפרש את המילה נמרצת כראשי תיבות.

– ואכן ילקוט שמעוני מביא דרש המציג את המילה  נמרצת כראשי תיבות; וכך כתוב שם (ילקוט שמעוני, מלכים א' ב, סימן קע): "והוא קללני קללה נמרצת. אמר רבי אחא בר יעקב: נואף הוא; מואבי הוא; רוצח הוא; צורר הוא; תועבה הוא".   

פרשת "ויגש" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק מד פסוק 18 עד פרק מז פסוק 27

הפטרה: מתוך ספר יחזקאל פרק לז

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מתייחסים לתפוצתם של שמות פרטיים אלה או אחרים.

שמות חוזרים ושמות יחידאיים

פרשת"ויגש" מספרת על התוודעותו של יוסף לאֶחיו ועל רדתם של יעקב ובני ביתו למצרים. בין שאר ענייניה, הפרשה מונה את צאצאי יעקב שירדו מצריימה, ובין הנמנים נמצא גם אחד ששמו שאול: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן [בן יעקב] יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מו 10). ומתברר שמלבד שאול המלך יש במקרא עוד שלושה אנשים ששמם שאול, שכמעט לא מסופר עליהם דבר. אחד הוא שאול בן שמעון בן יעקב שכבר הזכרנו; השני הוא אחד ממלכי אדום הקדומים (בראשית לו 37); והשלישי הוא מצאצאי קהת בן לוי בן יעקב (דברי הימים א' ו 9).

עד כמה ובאלו נסיבות התופעה הזאת – מספר אנשים שנושאים אותו שם – נפוצה במקרא ולאיזה עניינים אחרים היא קשורה? כדי להתייחס לשאלה הזאת, ולו באופן חלקי, אני מעלה שתי הבחנות.

הבחנה אחת היא בין שמות חוזרים לשמות יחידאיים. לפי הגדרתנו כאן שם חוזר הוא שם שכמה אנשים במקרא נושאים אותו. לדוגמה: יונתן (ישנם במקרא תשעה אנשים ששמם יונתן); יהושע (ישנם שלושה ששמם יהושע); יהודה (חמישה); תמר (שלוש); מרים (שתיים).ושם יחידאי הוא שם שרק אדם אחד במקרא נושא אותו; לדוגמה: אברהם, משה, קהת, פרץ, בגתן.

 הבחנה שנייה היא בין אנשים ידועים לאנשים מוצנעים. האנשים והנשים הידועים הם אלה הממלאים תפקיד בלפחות עלילה מקראית אחת, אם לא בעלילות רבות או אף רבות מאוד; ומתוך כך שמם מוזכר במקרא כמה פעמים – או אף הרבה פעמים – בכמה פסוקים או פרקים או אף ספרים. כאלה הם כמובן עשרות גיבוריו הראשיים של המקרא, כמו אברהם, יצחק, יעקב, שמואל, דוד, ישעיהו, איוב ודומיהם; אבל גם מאות דמויות משניות כמו נוח, ישמעאל, יתרו,  בלעם, רחב, יפתח, מנוח, ירבעם. לעומת הידועים, יש במקרא מאות, ואולי אלפי, אנשים מוצנעים שמוזכרים במקרא רק פעם אחת, בדרך כלל בפסוק אחד בלבד; והמקרא אינו מספר עליהם דבר, מלבד אולי שהם צאצאים או אבות שלאחרים, או שהם נמנים עם רשימה כלשהי, למשל רשימת צאצאי יפת, או רשימת צאצאי יעקב שירדו איתו למצרים, או רשימת האנשים ששבו מהגולה עם זרובבל.

מתוך בחינת התפלגותם של השמות המקראיים לפי ההבחנות המצוינות לעיל ומתוך בירור הקשרים שבין שתי ההבחנות האלה, עולים הממצאים הבאים:

1.  רוב השמות המופיעים במקרא הם יחידאיים, כלומר משמשים רק אדם מקראי אחד.

2. רוב האנשים המופיעים במקרא נושאים שמות יחידאיים. [הממצא הזה עומד בפני עצמו ואינו נובע בהכרח מהממצא הראשון, שכן ייתכן לכאורה מצב שבו רוב השמות הם יחידאיים, אבל רוב האנשים נושאים שמות חוזרים].

3. רוב האנשים המוזכרים במקרא הם מוצנעים. יש במקרא מאות או אלפי אבות של, בנים של, מלכים, שרי צבא, משרתים וסתם אנשים, שבאו לפסוק אחד בלבד וחזרו אל חביונם.

4. בניגוד למצב הכללי שלפיו רוב האנשים המופיעים במקרא נושאים שמות יחידאיים (ממצא  2), רוב האנשים הידועים נושאים שמות חוזרים. לדוגמה: מתוך שנים עשר בני יעקב, שבעה נושאים שמות חוזרים; מתוך חמישה עשר הנביאים שיש בגינם ספר במקרא, תשעה נושאים שמות חוזרים; מתוך עשרים מלכי יהודה, שישה עשר נושאים שמות חוזרים.

5. הממצא החמישי עומד לכאורה בסתירה לממצא הרביעי. מתברר שלרוב אבות האומה יש דווקא שמות יחידאיים. למשל, לשישה מתוך שבעת האושפיזין – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ודוד – יש שם יחידאי; ורק ליוסף יש שם חוזר. וגם ארבע האימהות נושאות שמות יחידאיים.

בן אדם, בן בוזי

ההפטרה לפרשת "ויגש" מתחילה כך: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד… (יחזקאל לז 16-15) ".

לאורך כל ספר יחזקאל, כאשר ה' מדבר אל הנביא הוא לא מסתפק בשם הגוף (אתה), והוא מוסיף את הכינוי "בן אדם"; והכינוי הזה חוזר בספר יחזקאל 92 פעמים. מדוע ה' מכנה את יחזקאל "בן אדם"? הביאור "מצודת דוד", שנכתב עלידי רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17, אומר כך: "קְרָאוֹ 'בן אדם' כדי שלא יתגאה ויחשוב עצמו כאחד מן המלאכים לפי שראה המראה הגדולה הזאת" [כלומר ראה את מעשה המרכבה]. וגם רש"י אומר דברים דומים.

סממן אחר של הנמכה הוא שם אביו של יחזקאל – בוזי. רד"ק, בפירוש שלו לספר יחזקאל, מביא מהכתוב ב"תרגום ירושלמי": "יחזקאל נביא בר ירמיהו נביא; ונקרא ירמיהו בוזי על שהיו מבזין אותו". כלומר: על פי רד"ק, שלקח מ"תרגום ירושלמי", יחזקאל היה בנו של ירמיהו הנביא, וירמיהו נקרא בוזי כי היו מבזים אותו.

וב"ילקוט שמעוני" (ספר ירמיהו, פרק א', סימן רנ"ז) כתוב: "ויחזקאל, היו ישראל מזלזלים אחריו ואומרים 'לא מבני בניה של רחב הזונה הוא'; הוצרך הכתוב ליחסו [לציין את ייחוסו]: 'היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן'. ירמיהו, היו מזלזלים אחריו ואומרים 'לא מבני בניה של רחב הזונה הוא'; וצריך הכתוב ליחסו: 'דברי ירמיהו בן חלקיהו'". מהדברים האלה שב"ילקוט שמעוני" משתמע שלהיות מצאצאיה של רחב הזונה נחשב לכבוד גדול. ואכן התלמוד ומדרשים שונים ייחסו לרחב סגולות יקרות, למשל: רחב התגיירה והתחתנה עם יהושע; ויצאו ממנה שמונה נביאים ושמונה כוהנים (ראו הערך 'רחב' בויקיפדיה).

סימן אחר לצניעותו (או הצנעתו) של יחזקאל הוא מיעוט אזכור שמו. כאשר רוצים להאדיר מישהו חוזרים ומזכירים את שמו; אבל אצל יחזקאל, בכל ארבעים ושמונה פרקי הספר השם יחזקאל מוזכר רק פעמיים (בפרק א פסוק 3; ובפרק כד פסוק 24). זאת לעומת שפע האזכורים אצל הקולגות שלו: השם ירמיהו מופיע בספר ירמיהו 122 פעמים; והשם  ישעיהו מופיע בספר ישעיהו 33 פעמים.

פרשת "מִקץ" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית מפרק מא פסוק 1 עד פרק מד פסוק 17

ההפטרה:  מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת "מקץ" בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה: מתוך פרקים ב עד ד של ספר זכריה.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למספר 7.

שלוש שביעיות כפולות

פרשת "מקץ" ממשיכה לספר על יוסף במצרים – על מינויו לתפקיד המשנה למלך האחראי לכלכלת המדינה, ועל מפגשיו הדרמטיים עם אֶחיו ואביו. הפרשה נפתחת בחלומותיו של פרעה מלך מצרים. בחלום אחד שבע פרות רעות מראה אוכלות שבע פרות בריאות בשר; ובשני – שבע שיבולים שדופות בולעות שבע שיבולים בריאות ומלאות. יוסף פותר את החלומות: שני החלומות הם למעשה חלום אחד: בתחילה יהיו שבע שנות שובע, ואחריהן תבאנה שבע שנות רעב. וכמסופר הלאה, החלום אכן התממש.

המספר 7 תופס מקום חשוב בתרבות היהודית בכלל ובמקרא בפרט (וגם בתרבויות אחרות). להוציא המספר 2, הוא כנראה גם המספר השכיח ביותר במקרא.

בפרשה שלנו 7 מופיע בצורה מודגשת ומורכבת במיוחד: שלוש שביעיות כפולות. שביעייה כפולה אחת היא של פרות (שבע דקות ושבע בריאות); שביעייה כפולה שנייה היא של שיבולים (שבע שדופות ושבע מלאות); ושביעייה כפולה שלישית היא של שנים (שנות שובע ושנות רעב).

תבנית השביעיות הכפולות מופיעה במקרא בעוד מקומות, ומתוך כך אפשר לראותה גם כתבנית לשונית כללית; כצורה סגנונית שחוזרת ומופיעה בלשון פעם ועוד פעם. הנה שלוש דוגמאות:

דוגמה אחת: בסיפור המבול, ה' מורה לנוח להביא לתיבה בעלי חיים: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז 2).

כלומר שביעיה כפולה: שבעה זכרים ושבע נקבות.

דוגמה שנייה: בסיפור על יעקב העובד אצל לבן, מסופר על שתי תקופות עוקבות בנות שבע שנים כל אחת, שבהן יעקב עובד עבור שתי בנותיו של לבן: שבע שנים ראשונות, שבהן יעקב עובד עבור רחל, אבל במקום רחל הוא מקבל את לאה; ושבע שנים שניות, שבסופן הוא מקבל סוף סוף את רחל.

דוגמה שלישית: בסיפור על בלעם שנשלח על ידי בלק בן ציפור מלך מואב לקלל את ישראל כתוב: יֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (במדבר כג 1). במקום הזה יש לנו אפילו שביעייה משולשת (מזבחות, פרים, אילים).

שביעייה מושגית – שבעה עצמים שונים המאוגדים תחת גג מושגי אחד

המספר 7, המככב בפרשת "מקץ", לא עוזב אותנו גם בהפטרתה והוא מופיע בה פעמיים, בשני עניינים שונים. פעם אחת הוא מופיע בכתוב "כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם" (זכריה ג 9). יהושע שעליו מדובר כאן היה הכהן הגדול בימי זכריה; האבן שבה מדובר היא האבן הראשה של בית ה'; ושבע העיניים הן (על פי פרשנים) עיני ה' המשגיחות (ומכאן אולי הביטוי "להשגיח בשבע עיניים"). ופעם נוספת מופיע המספר 7 בהפטרה שלנו בכתוב: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ" (זכריה ד 2).

לכאורה, בשני הפסוקים שלעיל המספר 7 ממלא תפקיד פרטני – ציון כמות של עצם מסוים אחד ושל עצם מסוים שני. עם זאת, עצם השימוש במספר 7 – שימוש שחוזר במקרא במאות מקומות – הוא תבנית לשונית כללית.

למעשה יש בלשון העברית ובתרבות היהודית, וגם בתרבויות אחרות, צרור של תבניות הנסמכות על המספר 7. תבנית אחת כזאת היא התבנית השכיחה והפשוטה לכאורה שבה הכתוב מונה שבעה עצמים מאותו מין; למשל שבע שנים, שבע עיניים וכדומה. רוב המופעים של המספר 7 במקרא הם בתבנית הזאת. תבנית אחרת היא השביעייה הכפולה. בפרשת "מקץ" מופיעות שלוש שביעיות כאלו (פרות, שיבולים, שנים), וכבר דיברנו על כך לעיל. תבנית שלישית, שעליה אנחנו מרחיבים כאן, היא זו שבה שבעה עצמים – מוחשיים או מופשטים – מהווים ביחד תחום מושגי אחד מסוים. וכדי לחדד: לא מדובר בתבנית השכיחה של שבעה פרטים מאותו מין נעדרי זהות עצמית, אלא בשבעה עצמים שכל אחד מהם הוא מין או פרט שיש לו שם ושעומד גם בפני עצמו (אם כי יש להם מכנה משותף). ואפשר לקרוא לתבנית הזאת שביעייה מושגית. לדוגמה, הנה כמה שביעיות כאלה:

שבעת המינים. שבעת המינים הם שבעה מיני גידולים שארץ ישראל התברכה בהם, כפי שכתוב בספר דברים (ח 8-7): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה,  … אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.". הדבש המוזכר בפסוק משמעו תמר, שממנו מפיקים דבש תמרים.

שבעה אושפיזין. שבעת האושפיזין (האורחים) הם שבעה מאבות העם היהודי, שעל פי הקבלה באים להתארח בסוכותיהם של בני ישראל בשבעת ימי חג הסוכות. על פי המסורת, בכל יום מגיע לסוכה אחד מן השבעה – הוא מגיע בראש ואליו נלווים יתר האורחים. ואלה השבעה: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד.

שבע ברכות. "שבע ברכות" הן מקבץ של ברכות הנאמרות בטקס הנישואים היהודי.

שבעת החטאים. "שבעת החטאים" הוא מושג נוצרי שמתכונתו הנוכחית נקבעה במאה ה-13 על ידי תומאס אקווינס. ואלה החטאים: גרגרנות; חמדנות; כעס; עצלות; גאווה; קנאה; תאוות בשרים. גם ספר משלי (פרק ו פסוקים 19-16) מונה שבעה חטאים: "עֵינַיִם רָמוֹת; לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי; לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן;  רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה; יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים."

שבעת פלאי עולם. "שבעת פלאי עולם" הוא כינוי שניתן ביוון העתיקה ובאימפריה הרומית לשבעה מבנים, מיוחדים ומפורסמים שבנה האדם: הגנים התלויים בבבל; מקדש ארטמיס באפסוס; פסל זאוס באולימפיה; המאוזוליאום בהאליקרנאסוס; הקולוסוס מרודוס (פסל ענק של אל השמש הליוס); המגדלור באלכסנדריה; הפירמידה הגדולה של גיזה.

שבע החוכמות. בימי הביניים היה מקובל שיש שבע חוכמות. על פי אחת הגירסות שבע החוכמות הן: אריתמטיקה; גיאומטריה; מוזיקה; אסטרונומיה; טבע; תיאולוגיה; פילוסופיה. המקור לקביעת מספר החוכמות הוא אולי ספר משלי, שבו כתוב: חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט 1).

ויש גם שבע מצוות בני נוח; שבעה ימי חג בשנה; שבע נביאות שהתנבאו לישראל (על פי התלמוד, מסכת מגילה י"ד ע"ב, שבע הנביאות הן שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר). ויש בוודאי עוד.

תבנית השביעיות המושגיות אינה יחידה בסוגה. הנה עוד שתי תבניות דומות:

רביעיות מושגיות; למשל ארבע רוחות השמיים, ארבע עונות השנה, ארבע אימהות, ארבעה בנים, ארבע מיתות בית דין.

עשיריות מושגיות; למשל  עשרת הדיברות, עשרה בני המן, עשר המכות.

 

 

פרשת "וישב" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק לז עד (כולל) פרק מ

ההפטרה: מתוך עמוס פרקים ב-ג

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העניינים: שניהם נוגעים לשמות פרטיים (של בני אדם) שמייצגים משמעויות.

שמות פרטיים ומשמעויות מאוחרות

פרשת "וישב" כוללת שני סיפורים. האחד על יהודה ותמר (אשת בנו ער); והשני על יוסף – החל מימי נעוריו ועד כליאתו בבית סוהר במצרים. הסיפור על יוסף מתחיל בתיאור היחסים העכורים בינו לבין אֶחיו: אביו אוהב אותו מכל בניו, ואֵחיו שונאים אותו על כך. פעמיים יוסף חולם חלום שבו אחיו משתחווים לו, והוא גם מספר להם את חלומותיו. ופעמיים אומר המקרא וַיּוֹסִפוּ [אחי יוסף] עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ (בראשית לז 5, לז 8). החזרה הכפולה על ויוסיפו בוודאי אינה מקרית. אמנם עם היוולדו של יוסף המקרא מביא פירוש "רשמי" לשמו (וַתִּקְרָא [רחל] אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר, בראשית ל 24), אבל הביטוי "ויוסיפו שנוא" מעניקלשם "יוסף" משמעות נוספת.

את המקרה הלשוני המובא לעיל ניתן להכליל כך: נולד ילד והוריו נותנים לו שם (למשל "יוסף"). בהמשך הדברים, עקב אירוע או מצב שמתקשרים באופן לשוני לשמו של האיש (למשל "ויוסיפו שנוא"),שמו מקבל משמעות נוספת, מאוחרת.

 יש במקרא מקרים לא מעטים כאלה; הנה כמה מהם. 

יצחק. כאשר יצחק נולד, אברהם קרא לו יצחק. והמקרא מספר: וַתֹּאמֶר שָׂרָה [בעקבות הולדת יצחק] צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי (בראשית כא 6). ואפשר להבין מכך שמקורו של השם "יצחק"הוא אותו צחוק שעשה ה' לשרה. הרבה שנים אחר כך יצחק ורבקה שהו אצל מלך פלישתים. ויצחק, שחשש פן יהרגו אותו הפלישתים כדי לקחת את רבקה טובת המראה, לא אמר למארחיו שרבקה היא אשתו, אלא הציג אותה כאחותו. אולם: וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כו 8). הפועל לצַחֵק מופיע במקרא כמה פעמים, וככלל מובנו לבדר, לשעשע. אבל כאן (ורק כאן) משמעו "לשחֵק מִשחקי אהבה". וכך מקנה הפועל לצַחק משמעות מאוחרת לשם"יצחק".

עֵשו. כאשר המקרא מספר על הולדת עשו הוא לא מציין משמעות כלשהי לשמו. והנה מאוחר יותר ניתנת לשמו משמעות: עשו הוא איש המעשה (זאת לעומת יעקב יושב האוהלים). וכך אומר יצחק לעשו בנו: וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי (בראשית כז 4-3).

רחל. יעקב אומר ללבן: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ; רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי (בראשית לא 38). ארבע פעמים בלבד מופיעה במקרא המילה  רחל במובן של כבשה, שתיים מהן בספר בראשית בסיפור על יעקב ורחל (בפרקים לא לב). ואפשר לראות ששמה של רחל קשור להיותה רועת צאן; כמו שכתוב: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ (בראשית כט 6).

מרים. כתוב במקרא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו 21). הביטוי רמה בים צופן בתוכו את השם "מרים", ובכך קושר את השם הזה לסיפור יציאת מצרים.

 דבורה. בשירת דבורה כתוב: עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה 12). השם "דבורה" מקורו כנראה בשמו של בעל החיים הנקרא"דבורה", אולם המילה דברי מעניקה לשם "דבורה" משמעות מאוחרת, שנקשרת לתפקידיה ה"דיבוריים"של דבורה  – נבואה, מנהיגות, שירה.

מנוח (אבי שמשון). במקרא כתוב: וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' (שופטים יג 19).  מנחה משמעה כאן קרבן; ונראה (לפחות לי) שיש כאן רמז לכך ששמשון, העומד להיוולד למנוח, הוא עצמו, במותו הטרגי, ישמש כקרבן לה' ולעם ישראל. וכך, באמצעות המילה מנחה, השם "מנוח" מקבל משמעות הנובעת מגורלו של בנו.

עצים, דימויים ושמות פרטיים.

נסתכל על הפסוק הבא הנמצא בהפטרת "וישב": וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים (עמוס ב 9). כפי שרואים, העצים בפסוק הזה ממחישים, באמצעות תכונותיהם, את עוצמתו של האמורי. 

השימוש הלשוני בעצים לייצוג תכונות ומצבים אנושיים רווח למדי במקרא, ויש לכך דרכים לשוניות שונות; להלן העיקריות שבהן.

דימוי. הכתוב מדמה אדם מסוים, או קבוצת בני אדם (למשל עם), לעץ בעל תכונות מסוימות, ובכך ממחיש ומדגיש תכונה זו או אחרת של אותו אדם או עם; למשל  

יופי, חוסן, פוריות. הדימוי מסומן בדרך כלל על ידי אות היחס כ"ף. הנה כמה דוגמאות.

וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ (הושע יד 7).

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהילים צב 13).

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים (שיר השירים ב ג).

מטפורה. מטפורה המשתמשת בעץ כאילו מדברת על עץ, אבל למעשה העץ מייצג בני אדם. דוגמאות:

בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ, וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר (יחזקאל יז 23)

גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל (הושע י 1).

משל. יש במקרא כמה משלים שלכאורה מספרים על עצים אבל למעשה מתכוונים לבני אדם; ובדרך כלל בני האדם האלה הם בני ישראל. דוגמה מובהקת היא המשל שנשא יותם אחרי שבעלי שכם המליכו עליהם את אבימלך; וכך מתחיל המשל: הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מָלְכָה עָלֵינוּ. אחרי שהזית מסרב, העצים פונים אל התאנה ואלהגפן; אבל גם הן מסרבות. ורק האטד – צמח קוצני שלא נותן פרי מאכל – מסכים להיות מלך (שופטים ט 15-8).  דוגמה נוספת היא משל הכרם שממשיל ישעיהו: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק … וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ישעיהו ה 2-1).

סמל. עצים מסוימים חוזרים ומופיעים במקרא כסמל למצב מסוים. הגפן והתאנה הן סמל לשלום ושלוה; לדוגמה: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה (מלכים-א ה 5). שמיר ושית מסמלים חורבן ושממה; לדוגמה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה (ישעיהו ז 23). ארז ואלון הם סמלים של עוצמה וחוסן. כמו בפסוק שהבאנו בתחילת הדברים (עמוס ב 9).

שם פרטי. גם שם פרטי משמש לפעמים כדימוי של אדם לעץ. מי שנקרא "אלון" (למשל אלון בן יְדָיָה, דברי הימים א' ד 37) משול למעשה לעץ האלון החסון; ומי שנקראת "תמר" (למשל אשת ער, בראשית לח 6) משולה לעץ התמר הגבוה והפורח. ויש עוד כאלה: רִמון (שמואל-ב ד 2); אֹׂרן (דברי הימים א' ב 25); תַפֻּחַ (דברי הימים א' ב 43); אֵלה (מאלופי אדום, בראשית לו 41).