מֹשֶׁ"ה וכָּלֵ"ב – אותיות השימוש

מֹשֶׁ"ה וכָּלֵ"ב – אותיות השימוש

האם יש אותיות מיוחסות, כאלה ששוות יותר מחברותיהן ה"רגילות"? נראה שלפחות מבחינה אחת אמנם יש. אני מתכוון לשבע אותיות השימוש – בי"ת, ה"א, ו"ו, כ"ף, למ"ד, מ"ם, שי"ן; וכדי לזכור אותן נתנו להן סימן של ראשי תיבות: מש"ה וכל"ב (כשמות מנהיגי המסע במדבר). כל אחת מהאותיות האלה כשהיא חוברת כתחילית למילה זו או אחרת, יש לה משמעות מסוימת, כאילו הייתה מילה בפני עצמה. תכונה זו של אותיות השימוש היא הגורם העיקרי המאפשר ללשון העברית להיות חסכונית במילים לעומת שפות אחרות (למשל אנגלית).

ואלה המשמעויות העיקריות והשכיחות של מש"ה וכל"ב:

מ – מן, מתוך. לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ (בראשית יב א).

ש – (1) זיקה, קישור, אשר. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים (קהלת א ז). (2) כי. "ידעתי שתבואי". (3) מפני, יען. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א ו). (4) משאלה. "שתהיה לנו שנה טובה".

ה –  (1) יידוע. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵתה הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א א). (2) שאלה, האם. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי (בראשית ד ט).

ו (1) חיבור, גם, עוד. זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה (בראשית ח כב).  (2) אבל, אולם. מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית טו ב). (3) אם כך אז. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת (בראשית כד ח).

כּ –  (1) כמו. טוב בעיניכם". (2) בערך. "חיכיתי לו כעשרים דקות".

ל –  (1) אֶל. וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נט כ). (2) בשביל, כדי. לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח כ). (3) שייכות. אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (שיר השירים ו ג).

בּ –  על פי מילון אבן שושן לאות בּ (כשהיא אות שימוש) יש 11 משמעויות שונות, לדוגמה: (1) בתוך, בפנים. "מחר אני בבית". (2) על ידֵי. "עשה זאת בעצמך". וכך עוד ועוד משמעויות.

תכונה חשובה של מש"ה וכל"ב היא יכולתן להצטרף אחת לשנייה; לדוגמה:

מש  ("משהתחילו הנאומים הסתלקתי"); מל (מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ; תהילים קיד ז);  שב (שבכל הלילות); כב ("כבכל יום"); לש (לשעבר). ויש גם צירופים בני שלוש או ארבע אותיות. לדוגמה: המל ("המלמעלה ירד עלינו הדבר הזה?");  ולכש ("ולכשתרצה אמזוג לך תה"). וכך עוד הרבה צירופים כאלה.

שתיים מאותיות השימוש מיוחסות במיוחד – בי"ת ו-למ"ד. שתי ה אלה זכו לנטיות כאילו היו שמות עצם: בי, בך, בנו, בכן וכן היתר; וכך גם לי, לך, לנו, להם וכד'. ובחלק מהנטיות זכתה גם כ"ף: כָּכֶם (חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'; במדבר טו טו), כָּהם, כהנה.

מקרה מיוחד הוא הצירוף שֶלְ  ויחסיו עם המילה  של. המילה  של על נטיותיה (שלי, שלך, שלנו) היא בוודאי מילה חשובה בלשון וקשה לדמיין איך אפשר להסתדר בלעדיה. בכל זאת  של לא מופיעה במקרא כמילה בפני עצמה – היא נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. במקרא, במקום המילה  של מופיע הצירוף  שֶלְ כתחילית של שם עצם, לדוגמה: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג ז). וגם בהיגד כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א ו) – השי"ן היא אות שימוש ולא אות שורשית.

מודעות פרסומת

יוצאים מן הכלל

יוצאים מן הכלל

בכל לשון יש כללים. למשל (בלשון העברית) כללי הכתיב המלא או כללי הנטיות השונות. האם כללים אלה או אחרים של לשון טבעית כלשהי הם מרכיבים מהותיים של אותה לשון, והבלשנים חושפים ומגדירים אותם כמו שהמתמטיקאים מגלים ומגדירים חוקים מתמטיים? או אולי הכללים האלה הם בסך הכול דרכי התנהגות, כמו קודים של לבוש או נימוסי שולחן? האם יש כללים שאין להם "יוצאים מן הכלל"? וכאשר יש יוצאים מן הכלל, האם הם לא מרוקנים את הכלל ממשמעותו? כמה יוצאים מן הכלל דרושים כדי לבטל את יכולתו של הכלל להסביר את תופעות הלשון ולהנחות את המשתמשים בה? עד כמה רווחים בלשון שרירות ואי סדר? השאלות האלה הן רחבות ועמוקות ואני לא מנסה לענות עליהן;  אני רק שואל. לפעמים דווקא השאלות הן עצם העניין.

דוגמה אחת הממחישה את עניין הפרת הכללים היא צורת המספר הזוגי: נעליים, עיניים, אופניים וכדומה. לכאורה יש לפנינו כלל ברור: צורת הזוגי מוענקת לשם עצם כלשהו כאשר, ורק כאשר, העצם (במציאות) מופיע בזוג-שהוא-אחד; כלומר כאשר שתי יחידות של העצם באות ביחד כמהות אחת. לפיכך יש לנו  שעתיים (שתי שעות רצופות) או  נחיריים (שני נחירים באף אחד); ואין לנו (לא במציאות ולא בלשון) יָמַיִים או ידידוּתַיים, או שִמשַיים.

הכלל הזה אמנם נשמר ברוב המקרים, אבל יש לו לא מעט יוצאים-מן-הכלל. מצד אחד יש עצמים שמטבעם באים בזוג ובכל זאת לא מקבלים את צורת הזוגי; לדוגמה: גבות (ולא גבותיים), אשכִים (ולא אשכַיִם) , מרפקים, עקבים. ומצד שני יש מילים שבאות בצורת הזוגי למרות שהן לא מייצגות זוגות של עצמים; לדוגמה: שמיים, אפַּיים, מטבחיים, ערבַּיים, צהריים. בשני צדי ההפרות האלה למילים (או לעצמים) המפרות את הכללים אין מאפיין משותף שיכול להסביר מדוע הן הרשו לעצמן לחרוג מהכלל.

דוגמה שנייה להפרות שרירותיות של כללים היא צורת הרבים של עצמים זכריים או נקביים. הצורה הרגילה של רבים-זכר היא (כידוע) Xים (בנים, שערים); והצורה הרגילה של רבים-נקבה היא Xות (בנות, דלתות). והנה אנחנו מוצאים יוצאים מן הכלל ללא סוף: מצד אחד יש עצמים זכריים שצורת הרבים שלהם נקבית (אבות, חלונות, רחובות); ומצד שני יש עצמים נקביים שצורת הרבים שלהם זכרית (אבנים, אִתים, לבנים).

יש בוודאי קשר בין תכונותיו של אדם לבין לשונו. למשל, אדם שמקפיד על סדר ודיוק, סביר שגם לשונו תהיה מדויקת ומסודרת. האם באופן דומה יש קשר גם בין תכונות של עם לבין לשונו? ובפרט, האם יש קשר בין נטייתם של בני עם מסוים להמרות חוקים והוראות, לבין סירובה של שפתם להיכנע באופן מוחלט לכללים ולתבניות? האם לעם בלגניסטי תהיה גם שפה בלגניסטית? האם אפשר בכלל למדוד מדידה אובייקטיבית את מידת אי הסדר של שפה? ואם כן, האם הלשון העברית צייתנית פחות (או אולי יותר) משפות אחרות, למשל אנגלית או גרמנית?

אני חושש שבעניינים האלה יש הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

 

(Andy Warhol, Marilyn Monroe print)

כי האדם עץ השדה

כי האדם עץ השדה

 

כבר בתקופת המקרא הלשון העברית כללה אוצר מושגים עשיר לייצוג עולם העצים: שמות של מיני עצים, אברי העץ, פעולות והתרחשויות הקשורות לעצים, וכדומה. יחד עם זאת החלה הלשון להשתמש במושגים "עציים" גם לייצוג משמעויות מתחומים אחרים, ובפרט משמעויות אנושיות. דוגמה בולטת לכך היא המשלת בני אדם לעצים, כפי שאפשר לראות בדוגמאות שלהלן. יותם בן ירובעל משתמש בעצים כדי לייצג בני אדם: הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (שופטים ט ח). ישעיהו ממשיל את ישראל לכרם גפנים: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן; וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (ישעיהו ה א-ב). ספר תהילים מדמה את הצדיק לעץ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל (תהילים א ג). נתן זך, בשיר "עץ השדה", כותב: "כי האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע".

להלן מושגים מעולם העצים שמשמשים, בדרך של השאלה, גם לייצוג מושגים שאינם מעולם העצים. ויש אפילו מושגים כאלה שמשמעותם המקורית כבר אינה רווחת, ונשארה רק, או בעיקר, משמעותם ה"לא-עצית".

גדיעה, לגדוע. גם במשמעותה הלא-עצית  גדיעה היא הפסקת קיום בטרם עת, באופן חד ואלים. דוגמאות: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ (תהילים עה יא); "יש לגדוע את הפעולה ההרסנית הזאת באיבה".

גזע, חוטר, נצר. במשמעויותיהם העציות  חוטר הוא ענף היוצא מהגזע ו נצר הוא ענף צעיר היוצא מהשורש; ובמשמעויותיהם הלא עצית גם  חוטר וגם  נצר הם צאצאים; כמו בפסוק וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (ישעיהו יא א). ואולי הפסוק הזה הוא המקור לשימוש במילה  גזע לציון קבוצה של בני אדם (או בעלי חיים) ממוצא אחד. ויש גם  גזעית (בלשון הדיבור, בעיקר לגבי צעירות), שמשמעה משובחת, אצילית, קוּלית, מעוררת השתאות.

כריתהכריתה היא (גם) השמדה: תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ (מיכה ה ח).

נבילה. נבילה היא תהליך של הצטמקות, של מוות. דוגמאות: אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל (ישעיהו כד ד). "ליוזמה הזאת אין סיכוי והיא תיבול מהר מאוד".

נֶטע, לנטוע. במשמעות המושאלת, לנטוע משהו (או מישהו) משמעו לקבוע אותו במקום מסוים. לדוגמה: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו, וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד (שמואל ב' ז י). ואומרים גם "נטע זר", כלומר תקוע במקום לא לו.

ניצן. ניצנים (בהשאלה) הם התחלות. דוגמה: "לאחרונה נראים ניצנים של יציאה מהמשבר".

סעיף. במקרא  סעיף הוא (גם) ענף של עץ; לדוגמה: שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיהו יז ו). אבל כבר בימי הביניים המילה  סעיף באה גם (ואולי בעיקר) במשמעות של חלק. בימינו המילה  סעיף משמעה בעיקר פיסקה מסופררת במסמך כתוב, כמו חוק, הסכם, דו"ח וכדומה.

עלים. בעת החדשה  עלים הם גם דפי ספר. אני מכיר חברה אחת שעוסקת בהפצת ספרים שנקראת "בית עלים".

ענף. השימוש במילה  ענף במשמעות של חלק, מחלקה וכדומה החל רק בימי הביניים. בימינו יש ל ענף שימושים רבים, לדוגמה: "מרכז ענף גידולי שדה הוא יוסי"; "ענף היסטוריה בצה"ל יוציא ספר על המלחמה האחרונה"; "ענף אחד של המשפחה נמצא בארגנטינה".

עץ. כאמור, עצים משמשים כמשל לבני אדם. וגם: על אדם יבש, לא גמיש, שאינו מתַקשר בקלות אומרים שהוא עֵצי. ועוד: מבנה הירארכי של הסתעפויות נקרא עץ; לדוגמה: עץ משפחה; עץ מוצר; עץ החלטות.

עקר, עקירה. כבר במקרא הפועל  עקר משמש לא רק לתלישת עצים; לדוגמה: כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה …. וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר (צפניה ב ד). ויש גם "מחנות עקורים"; "אתמול עקרו לי שן"; "את המנהג הזה צריך לעקור מן השורש".

פרח, פריחה. פריחה מייצגת שגשוג, חיוניות, הצלחה. דוגמאות: יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו); "העסקים בעיר הזאת ממש פורחים"; "הילדה הזאת היא פרח נדיר".

פרי. המילה  פרי מושאלת לפחות לשתי משמעויות שאינן פרי עץ. האחת היא צאצאים (פרי בטן); לדוגמה: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ (דברים ז יג). השנייה היא תוצאות; לדוגמה: "מאמצינו נשאו פרי".

צמיחה. השורש צמ"ח הצמיח גם מילים ומשמעויות לא בוטניות. לדוגמה: וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ (שופטים טז בכ); אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (תהילים פה יב); "לא תצמח לנו שום תועלת מהעניין הזה"; "הצמיחה של המשק בשנה שעברה הייתה שלושה אחוזים".

צמרת.  צמרת היא חלקו העליון של העץ; ומכאן הושאלה המילה לתחומים אחרים, לדוגמה: "בכנס השתתפה כל צמרת האוצר".

שורש. בשימוש המושאל, שורש של דבר הוא המקור שלו, המקום שממנו הוא יצא. דוגמאות: "השורשים שלו הם במזרח אירופה"; "הוא אדם שורשי"; "שורש הבעיה הוא מחסור במורים טובים"; "השורש של  שורש הוא שר"ש". ויש גם פעלים:  להשריש – להכות שורש, להיקלט;; לדוגמה: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו). לשרֵש – לעקור מן השורש; לדוגמה: "את השיטה הנפסדת הזאת צריך לשרש".

שתילה, השתלה, שתול. בנוסף למשמעות הרגילה, לשתול משהו או מישהו משמעו לשים אותו במקום שאינו מקומו הטבעי. למשל: "בשבוע הבא הוא עובר השתלת כליה"; "יש להם שתול בחברה המתחרה".