חוצות את גבולות חלקי הדיבור

מילון אבן שושן (מהדורת 2003), בנספח "תקציר הדקדוק העברי" (בסוף הכרך השישי), בסעיף העוסק בחלקי הדיבור, מגדיר מעין חוק לשוני: "אוצר המילים של הלשון מתחלק לפי תוכנן ומשמען של המילים לעשר קבוצות עיקריות הנקראות  חלקי הדיבור". הכוונה היא לקבוצות כמו שמות עצם, פעלים, תארי השם, תארי הפועל וכדומה. ואכן מילונים מציינים ליד כל ערך מילוני את חלק הדיבור שהערך משתייך אליו.

מתוך הדברים האלה אפשר אולי להסיק שכל מילה בלשון משתייכת לחלק דיבור זה או אחר ולו בלבד; וכך יש גם חוק וגם סדר. אבל הדברים אינם כך. שלא כמו חוקים מתמטיים או משפטיים, חוקים לשוניים הם פעמים רבות רק הכללות או תיאורי מצב שנוסחו על ידי דקדוקאים, הכללות שלא מחייבות את הלשון עצמה. ומתברר שבמקרים רבים מילים ששייכות לחלק דיבור אחד רוקדות גם על חלק דיבור אחר. המתבונן בתופעה הזאת יכול להבחין בכמה דגמים כלליים, כמו אלה המובאים להלן (ויש בוודאי דגמים נוספים).

שם כללי משמש כתואר. ביטוי שבו שם משמש כתואר הוא בדרך כלל מטפורה.  

דוגמאות: חמור ("הוא ממש חמור");  זבל ("מניות זבל"); פצצה ("יש לי רעיון פצצה"); צונאמי("הפרשה הזאת היא צונאמי").

שם עצם כללי משמש כשם פרטי של אדם. שימוש כזה שכיח אצל שמות פרטיים חדשים, כלומר  אצל שמות שהחלו לקרוא בהם רק בעת החדשה. דוגמאות: גיא; ענבל; נועם, רקפת.

שם פרטי משמש כתואר. דוגמאות: המן (צורר ישראל);  דון ז'ואן (רודף נשים); תרח (זקן טיפש וטרחן). הדגם הזה הוא למעשה מטונימיה – במקום מילה מסוימת (למשל  צורר) באה מילה שקרובה במשמעותה למילה המסוימת (למשל  המן).

שם מספר משמש כתואר. דוגמאות: אפס – לא שווה כלום ("הוא אפס גמור");  עשר – מצוין ("הרעיון הזה הוא עשר"); מיליון – הרבה מאוד ("יש לי מיליון סיבות למה לא להסכים").

פועל משמש כשם. דוגמאות: שומר; פועל; מעביד; מפעיל. בדגם הזה הפועל הוא בדרך כלל בבניין פָּעל או הפעיל, בזמן הווה, והשם הוא בדרך כלל שמו של עיסוק שנובע מהפועל.

פועל משמש כתואר. דוגמאות: מדהים; מכובד; שמוּר. הדגם הזה מתקיים עבור פעלים בבניינים שונים בזמן הווה.

תואר משמש כשם. דוגמאות: זקן; חכם; עליז (במובן של הומוסקסואל). בפרט הדגם הזה  מתקיים כאשר התואר מתאר תכונה מובנית וקבועה. ויש גם מקרים שבהם קשה לומר האם המילה עצמה (בכל שימושיה) היא שם או תואר. לדוגמה: בירה (עיר); אלוף (במובן קצין); מנהיג.

תואר משמש כשם פרטי. דוגמאות: נאווה;  טובה;  חביבה;  איתן. שמות מהסוג הזה נהוגים בעיקר אצל בנות, וכמובן התארים מחמיאים.

מילת שאלה משמשת כמילת חיבור. דוגמאות:  מתי ש.. ("תבוא מתי שאתה רוצה"); איפה ש.. (נפגש איפה שתגידי"). הדגם הזה קיים בעיקר בשפת הדיבור.

מילת יחס משמשת כתואר. דוגמה:  על (מחשב על); עם (ללכת עם ולהרגיש בלי).

 

(בתמונה: One version of Marcel Duchamp's LHOOQ)

דמיון פונטי ויחסי משמעות

הבה נסתכל על המילים  זעף ו זעם, בין ששתיהן פעלים ובין ששתיהן שמות. למרות שהן לא מאותו שורש, יש ביניהן גם דמיון פונטי (שני עיצורים משותפים) וגם קרבת משמעות. האם רק במקרה שתי המילים האלה מקיימות קרבה כפולה כזאת, או אולי בדרך כלשהי אחת נוצרה או הושפעה מחברתה? מילון אבן שושן אמנם מציין ששתי המילים האלה קרובות זו לזו, אבל הוא לא מציין באיזה אופן הן קרובות או איך נוצרה הקרבה הזאת. על כל פנים סיור בלשון מגלה שיש לא מעט זוגות מילים שאינן מאותו שורש ובכל זאת מקיימות את הקשר הכפול – הגִיה ומשמעות. ואולי ריבוי המקרים האלה מסמן שאין כאן מקריות. הנה כמה דוגמאות.

נפתר-נפטר. הבעיה נפתרה ונפטרנו ממנה.

שָצף-קָצף. כל אותו לילה הים שצף וקצף.

צְבת-צָבט. תפקידה של הצבת הוא לצבוט.

תעה-טעה. הוא טעה ביציאה מהכביש הראשי ותעה בתוך הרחובות הצרים.

וגם:  איחל-יחל; אץ-רץ; בחר-ברר; דרך-דרס; חָרת-חָרט-חָרץ; נצר-נטר; פרם-פרע; אבה-אִווה; סכר-סגר.

קשר כפול דומה קיים כאשר הדמיון הפונטי הוא של שיכול עיצורים – בשתי המילים מופיעים אותם עיצורים אבל בסדר שונה. למשל סכל-כסיל. תופעה זו נפוצה פחות מהקודמת; בכל זאת מצאנו את הדוגמאות הבאות:

פֵּרוּש-פֶּשר. המשמעות של שתי המילים האלה זהה למעשה – באור, הסבר, מובן.

סקר-סרק. לסקור משהו זה לסרוק אותו בעיניים.

סיקל-סילק, סיקול שדה הוא סילוק האבנים ממנו.

גמז-גזם. את הפועל גמז המציא (אם אינני טועה) אפרים קישון על פי שמו של חיים גמזו, מבקר האמנות המחמיר. כדי שמילה תתאזרח בשפה לא מספיק להמציא אותה – היא צריכה להיקלט על ידי דוברי השפה. ודרך טובה להיקלט היא לתקשר באופן כלשהו, ובעיקר באופן פונטי, עם מילים קרובות משמעות. ונראה שהפועל גמז מזכיר את הפועל  גזם, ואולי גם את הפעלים  גמר (גמר עליו) ו גנז.

ויש גם: מחל-חמל; קהל-להק.

מתכונת אחרת של קשר כפול היא כאשר בין שתי מילים שמקיימות דמיון פונטי יש ניגוד משמעויות. דוגמאות: נָשק-נָשך; אֵפר-פְּאר; עמד-מעד; צמח-צנח; קילל-הילל; קמור-קעור; שֶׂכל-סָכָל.

ולקינוח: מה ההבדל בין שלומיאל ל שלימזל? שלומיאל הוא מי ששופך מרק (בלי להתכוון לכך) על מישהו אחר; שלימזל הוא מי שהמרק נשפך עליו.

האם השורשים התלת-עיצוריים צמחו (ככלל) משורשים דו-עיצוריים?

במסגרת הארות לשוניות שונות שלח לי יעקב שרת מאמר ששמו "מפתח חדש לפֹּעל העברי (עיקרו של מחקר)". את המאמר הזה כתב דן פינס והוא התפרסם ב-1952. לפני שניגע במאמר עצמו, הנה כמה פרטים על פינס. הוא נולד בווארשה, פולין, ב-1900, עלה לארץ ב-1930, ומת ב-1961. הוא היה עיתונאי, פובליציסט, ומרצה לספרות עברית. לפני שעלה לארץ היה פעיל בתנועת החלוץ ברוסיה, ואחרי שעלה היה חבר מערכת העיתון "דבר" ופעיל במפא"י. נוסף לכל זאת פינס היה גם לשונאי וחיבר כמה מילונים: "מילון לועזי-עברי מורחב – מילים, שמות וניבים זרים בעברית" (יחד עם קפאי פינס, בנו); "מילון כיס – 6000 מילים בחמש שפות" (יחד עם משה ארדלי ודניאל לייבל); ו"מילון  עממי לועזי עברי".

לפי דעתו של פינס, המוצגת במאמר הנ"ל באריכות ובפירוט בלוויית דוגמאות רבות, השורש העברי הקדום הוא ברוב המקרים בן שני עיצורים. עם התפתחות השפה נוספו לשורשים האלה עיצור שלישי – כתחילית או כסיומת – וכך נוצרו השורשים התלת עיצוריים, שכבר במקרא הם רוב מניינם של שרשי הפעלים. אחת הדוגמאות שפינס נותן היא קבוצת המילים  אמר, גמר, זמר, חמר, טמר, כמר, נמר, סמר, עמר,  קמר, שמר, תמר, מרא, מרה, מרח, מרר, מוּר. על פי פינס "אין ספק כי השורש המשותף לכל הפעלים בשרשרת זו הוא מ"ר, שהוראתו הקדומה הייתה "טיפה, ציץ, מה שמצוי בתוך איזה גוף, נוטף-צומח ויוצא". [המילה  מר במשמעות של טיפה מופיעה במקרא פעם אחת: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ (ישעיהו מ טו); ואני חייב לומר שלא היה לי קל (אם בכלל יכולתי), לראות שיש מכנה משמעות משותף לכל המילים שבשרשרת הזו, ושמכנה משותף זה קשור ל מר במשמעות של טיפה; אבל מי אני שאפקפק בקביעותיו של מחבר המאמר]. פינס מרחיב ומפתח את התיאוריה שלו הלאה: עיצור מסוים, כאשר הוא מצטרף לשורשים דו-עיצוריים שונים (כתחילית או כסיומת), "צובע" את השורשים האלה בגוון אחד מסוים. אחת הדוגמאות שפינס נותן היא סדרה של פעלים המתחילים באות ג': גבה, גבר, גדד, גדל, גדש, גזם, גזר, גלב, גלש, גמד, גמר, גרש; וכך עוד. ועל פי פינס האות ג' בפעלים האלה מוסיפה להם גוון של גבול , מידה, קיצוב.

טענותיו של פינס במאמר הזה מרחיקות לכת, וספק אם כל חוקרי העברית, או אפילו רובם, מסכימים עם כולן; אם כי יש כנראה הסכמה בין אנשי הלשון שיש לא מעט פעלים (אבל לא רוב הפעלים) שאכן צמחו משורשים דו עיצוריים. כך או כך, להלן כמה שורשים דו עיצוריים, ולכל אחד מהם נתונה קבוצה של שורשים תלת עיצוריים שנוצרו מהשורש הדו עיצורי על ידי תוספת של עיצור שלישי. ואפשר לראות שלכל קבוצה כזאת יש מכנה משותף סמנטי שנובע מהשורש הדו-עיצורי.

פ"ר. פרד (נפרד, הפריד), פרך (פריך, הפריך), פרם, פרס, פרע, פרץ, פרק, פרר (פורֵר, הֵפר). המכנה המשותף הסמנטי לכל הפעלים האלה הוא פירוק, הפרדה.

ר"ע: רעב (הרעיב), רעד, רעל (הרעיל), רעם, רעץ (יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. שמות טו ו), רעש (לרעוש, להרעיש). המכנה המשותף הסמנטי: אלימות, הטרדה קשה.

ק"ץ: קצב (הקצבה, קיצוב); קצה (וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר; ויקרא יד מא); קצץ (לקצוץ, לקַצץ).ׂ; קצר (לקצור, לקַצר). המכנה המשותף: קיצוץ, גזירה.

ג"ז: גזז, גזל, גזם, גזר. המכנה המשותף: חיתוך, גריעה.

ח"ר: חרב (חַרב, להחריב), חרג, חרד, חרט, חרך, חרם (החרים), חרץ, חרק, חרש. המכנה המשותף: פגיעה בשלם.