אור הוא חיובי; חושך – שלילי

מאות אלפי שנים של מאבקי הישרדות הטביעו בנפשו של האדם – נפשו האינסטינקטיבית והקוגניטיבית גם יחד – רגישות ומודעות לתופעות הטבע השונות. תופעות מסוימות תויגו אצלו כחיוביות, כמסייעות להישרדותו ולרווחתו; ואחרות סומנו כשליליות, כמאיימות על תקינות חייו או אף מסכנות אותם.

ההבחנות האלה מוצאות ביטוי בלשון: תופעות הטבע החיוביות מייצגות מצבים אנושיים חיוביים; ותופעות שאינן נוחות לאדם מייצגות מצבים שליליים. להלן כמה תופעות טבע כאלה; לכל תופעה צרפנו כמה דוגמאות המדגימות את האופן שבו אותה תופעה מייצגת בלשון מצבים חיוביים או שליליים.

אור, נוגה, שמש מייצגים מצבים חיוביים; חושך, לילה מייצגים מצבים שליליים. אור הוא תנאי הכרחי להתקיימותו ולתפקודו של האדם ושל החיים בכלל, והוא מייצג בלשון את המצבים והערכים החיוביים –  חיים, גאולה, צדק, אמונה, נאורוּת, שמחה ועוד. והחושך מייצג רֶשע, אסון, מוות, בערות. הנה דוגמאות:

– הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל; יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם (ישעיהו ט א).

– וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג כ)

– בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת (איוב י יא).

– ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר [אסתר ח טז]; אמר רב יהודה: אורה זו תורה (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, טז ב).

ובלשון ימינו: "נהיה לי חושך בעיניים"; "באנו חושך לגרש בידינו אור ואש"; "פניו אורו"; "משטרים חשוכים".

Turner’s The Fifth Plague of Egypt
Turner, The Fifth Plague of Egypt

מים, גשם, נחל, מעין – הם חיוביים; יובש, מדבר – הם שליליים. דוגמאות:

– וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה (ישעיהו יב ג).

– וְנָתַתִּי יְאֹרִים חָרָבָה וּמָכַרְתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיַד רָעִים (יחזקאל ל יב).

– במשנה, במסכת אבות, כתוב: חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי; ואלו הן […] אלעזר בן ערך, מעיין המתגבר (פרק ב, ח)

– ובלשון ימינו: "הבנקים ייבשו אותו"; "רווינו נחת"; "על מי מנוחות"; "גשם של נדבות".

גבוה, רם, נישא –  מסמלים מצבים חיוביים; שֵפֶל, תחתיות מייצגים מצבים שליליים. ככלל גובה הוא תכונה חיובית ומועדפת על ידי האדם. מקום גבוה עדיף על מקום נמוך (תצפית, התגוננות); קומה גבוהה (של אדם) עדיפה על נמוכה (חוזק, הרתעה, יכולת לחימה); מבנה גבוה עדיף על מבנה נמוך (שליטה, יוקרה); וכן עוד. לכן גובה מסמל עוצמה וחשיבות, ונמיכות מסמלת חולשה, השפלה, ואי חשיבות. דוגמאות:

– וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א' ט ב).

– ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל, וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים (תהילים צט ב).

– מאיגרא רם לבירא עמיקתא (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה, ב).

ובימינו: "דרגה גבוהה"; "ועידת פסגה"; "עדיפות עליונה"; "איש שפל"; "הכנסה נמוכה"; "תחתית הסולם".

צמיחה, פריחה, מתן פרי –  הם מושגים חיוביים; קמילה, עקירה – הם מושגים שליליים. דוגמאות:

– יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו).

– הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן (הושע ט טז).

ובלשון ימינו: "מאמצינו נשאו פרי"; "הכלכלה צמחה השנה ב-3%"; "את התופעה הזו צריך לעקור מהשורש".

צאן, בקר ושאר חיות אוכלות עשב – הם חיוביים; חיות טרף – הן שליליות. צאן ובקר הם נכסים שמעשירים את בעליהם (בתקופת המקרא) ולכן מייצגים עושר ושפע; חיות טרף מסכנות את האדם, ולכן מסמלות כליה, התאכזרות, רצח.

– וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן, וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיהו סה י).

– שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע (יחזקאל כב כז).

ובימינו: "חיה רעה"; "הם יטרפו אותו אחת-שתיים"; "אדם לאדם זאב".

מתיקות, דבש – הם חיוביים; מרירות, לענה – הם שליליים. דוגמאות:

– צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם; מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם (משלי טז כד).

– הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ (ירמיהו ט יד).

ובלשון זמננו: "אוי, כמה שהוא מתוק"; "האכילו אותו מרורים"; "סופו יהיה רע ומר"; "אנחנו לא מלקקים פה דבש".

מודעות פרסומת

הולדתה של הלשון העברית

rembrandtvanrijn_belshazzars_feast
Rembrandt Van Rijn, Belshazzars Feast

המקרא הוא גם, ואולי בעיקר, סיפור התהוותו ותולדותיו של עם ישראל. בתור שכזה אפשר היה לצפות שתהיינה בו התייחסויות ללשון העברית; שכן העברית היא בוודאי אחד המרכיבים העיקריים של היות העם, ובה נכתב המקרא עצמו. ובכן, מה נאמר במקרא על הלשון העברית?

המקרא מתייחס לעניין השפות מעט מאוד, ובדרך כלל רק כאשר השפה עצמה ממלאת תפקיד בסיפור; כמו בשלושת המקרים הבאים.

בסיפור על מגדל בבל נאמר: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ואחר כך כתוב: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. […] עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא ז-ט).

בספר אסתר מסופר: וַיִּשְׁלַח [המלך [אחשוֵרוש] סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ (אסתר א כב).

בספר דניאל מסופר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [נבוכדנאצר] לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם […] וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים (דניאל א ג-ד). ועוד בדניאל: וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית (ב ד); ואכן דבריהם מובאים בארמית.

השפה העברית, למרות שבה כתוב המקרא, נזכרת במקרא רק בשני מקומות, שניהם בישעיהו; וגם בהם לא בשמה  – עברית. ישעיהו אומר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לה' צְבָאוֹת (ישעיהו יט יח); והכתוב מתכוון לשפה העברית. ובסיפור סנחריב מסופר: וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ; וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה (ישעיהו לו יא).

במקום אחר, בסיפור על יוסף ואחיו, אין אמנם אזכור גלוי של העברית, אבל יש אזכור חבוי: אחי יוסף באים למצרים לשבור שבר; הם נקראים אל יוסף בלי שידעו שזה אחיהם, ויוסף מדבר איתם. וכך כתוב: וְהֵם [אחי יוסף] לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף [מבין את שפתם], כִּי הַמֵּלִיץ [המתרגם] בֵּינֹתָם (בראשית מב כג). כלומר: יוסף דיבר בשפת המקום (מצרית?) והאחים בשפתם שלהם (עברית?)  והמליץ תרגם.

 

פרופ' רחל אליאור, במאמרה "לשון הקודש ולשון החול – השפה העברית והזהות הישראלית – פרקים בהיסטוריה המיסטית של הלשון" (כיוונים חדשים, גיליון 31 תשע"ד), מציינת שהמקום הראשון שבו נזכרת הלשון העברית בשמה  עברית הוא  ספר היוֹבְלים, שנכתב (בעברית) במאה השנייה לפני הספירה. ספר זה הוא אחד מהספרים החיצוניים, אלה שלא נכללו במקרא, ולכן הנוסח העברי המלא שלו לא נשמר. מה שנשמר הוא תרגום לניב אתיופי; ומתרגום זה הוא תורגם, בסוף המאה ה-19, חזרה לעברית. עם זאת קטעים מהנוסח העברי המקורי התגלו במדבר יהודה עם כלל הכתבים שהתגלו שם בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. ספר היובלים מספר את תולדות אבות העם העברי כפי שמלאך הפָּנים סיפר אותן למשה על הר סיני. ובתוך כך הספר מספר שמלאך הפנים לימד את אברהם לדבר לקרוא ולכתוב בשפה העברית. וכך כתוב שם: "ויאמר ה' אלהים אלי [אל מלאך הפנים]: פתח פיו ושפתיו [של אברהם] ופקח אזניו. ואחל [ויחל] לדבר עברית כלשון עמו. ויקח [אברהם] את ספרי אבותיו הכתובים עברית ויעתיקם, אז החל ללמוד בהם; ואבאר לו את כל דבר הקשה" (פרק יב, לא-לב).

מבין הספרים הקנוניים, הראשון שמזכיר את השפה העברית בשמה הוא המשנה. בסדר נשים מסכת גטין פרק ה' כתוב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית, יוונית ועדיו עברית, עד אחד עברי ועד אחד יווני, עד אחד יווני ועד אחד עברי – כשר".

המילה  עברית גזורה כמובן מהמילה  עברי. האדם הראשון שנקרא במקרא  עברי הוא אברהם: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית יד יג). ואכן אברהם הוא אבי האומה העברית, כפי שספר בראשית מספר בהרחבה. מאין באה המילה עברי? רש"י אומר: עברי – שבא מעבר הנהר; ואילו על פי מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי)  עברי הוא מי שהינו מצאצאי עֵבֶר, נינו של שֵם. [השושלת היא: שֵׁם, אַרְפַּכְשָׁד, שָׁלַח, עֵבֶר, פָּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר, תָּרַח, אַבְרָם (אברהם)]. ויש עוד פירושים בדבר מקורה של המילה עברי.

ספר היובלים אמנם יודע לספר שהאדם הראשון שדיבר קרא וכתב עברית היה אברהם, אבל המקרא עצמו אינו מציין מי ומתי החל לדבר עברית. לעניין הזה אני מציע להלן פרשנות שלפיה המקרא כן אומר משהו על העניין הזה; ומה שהוא אומר מתלכד במידה מסוימת עם הדברים המסופרים בספר היובלים. הפרשנות הזאת אינה מתיימרת לענות על השאלה הבלשנית-היסטורית מתי "באמת" התחילו לדבר בעברית; אלא מנסה להבין דברים שהמקרא עצמו אומר ולהסביר אותם על פי שיטתו של המקרא עצמו.

פרק יז של ספר בראשית מדווח על כמה הצהרות ואירועים מכוננים שאלוהים מוריד על אברהם: הוא חוזר ומבטיח שזרעו של אברהם יהיה לעם גדול; שארץ כנען תהיה לאברהם ולזרעו; שהוא – ה' – כורת ברית עם אברהם וזרעו, באמצעות המילה. באותו פרק יז אלוהים גם מעַברֵת את שמותיהם של אברם ושרי, והם נקראים מאז  אברהם ו שרה. האירועים המתוארים בפרק יז הם למעשה פעולות של ייסוד עם. כי מה נדרש כדי שיקום עם? דרושים בני העם – והם זרעו של אברהם; דרושה טריטוריה – והיא ארץ כנען; ודרושה שפה ייחודית לאותו עם – והיא השפה העברית. ומכאן מתבקש להסיק שהחלפת שמותיהם של אברם ושרי, שהיא מעשה לשוני מובהק, מסמלת ומסמנת את תחילת השימוש בשפה העברית.

מחשבות מקראיות

כאשר בוחנים את מופעיה של המילה  מחשבה (על נטיותיה השונות) במקרא, רואים שיש שוני בין משמעותה והקשריה המקראיים לבין משמעותה המשתמעת בימינו. ונראה שאפשר להבחין בשלושה רכיבי שוני עיקריים.

א. אם נשפוט על פי מופעיה של המילה  מחשבה במקרא, האדם המקראי הרגיל אינו חושב מחשבות. חושבי המחשבות המקראיים הם ישויות מופשטות או נישאות; ובפרט: אלוהים; כלל בני ישראל; גויים שונים; אנשים רמי מעלה (למשל מלכים). והמחשבות של הישויות האלה אינן עוסקות במציאות היום-יומית, אלא בעניינים יסודיים של כלל העם, או כלל בני האדם, או אף כלל הבריאה. אולי משום כך כמעט תמיד המקרא מדבר על מחשבות (לשון רבים) ולא על מחשבה. הנה שתי דוגמאות:

וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ (מיכה ד יב).

ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם; הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים (תהילים לג י).

ב. מחשבות במקרא הן למעשה כוונות, תכניות פעולה, דרכי התנהגות. כדוגמה לכך אפשר להביא שוב את שני הפסוקים המוזכרים למעלה. בשניהם המחשבות מוקבלות לעצה; ועצה (בפסוקים האלה ובעוד מופעים במקרא) היא כוונה, תכנית פעולה. דוגמה נוספת: לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל, וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים (ירמיהו נ מה).

ג. כאשר המקרא מדבר על מחשבות של בני אדם, כמעט תמיד אלה מחשבות רעות, כוונות זדון. דוגמאות:

סיפור המבול מתחיל כך: וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם (בראשית ו ה).

ישעיהו אומר על עם ישראל: מַחְשְׁבֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם (ישעיהו נט ז).

במגילת אסתר כתוב: וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ […] לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי  וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים (אסתר ח ג).

2sun.b4.nat-solomon-prophet0010
שלמה המלך, ענק המחשבה.

האם באמת צריך להסיק מהמקרא שהאדם המקראי לא חשב מחשבות רגילות? בוודאי שלא. אמנם המקרא אינו מרבה לתאר את מה שמתרחש בתודעתם של גיבוריו,  בכל זאת יש בו דיווחים רבים על חשיבה ומחשבות. אלא שהוא משתמש לכך במושגים ספציפיים שמייצגים את פעולות החשיבה הספציפיות שעליהן מדובר. הנה כמה מושגים כאלה, ולכל אחד גם דוגמה:

בחינה. הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן (איוב יב יא).

דמיון. אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים (אסתר ד יג).

הבנה. לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב כט).

 הֲגִייָה. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם (משלי כד ב/

הקשבה. וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב (ישעיהו כא ז).

זיכרון. וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ (שמואל א' א יא).

חקירה.  וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דברים יג טו).

ידיעה. שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים (משלי ל יח).

תימהון. וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (בראשית מג לג).

תשומת לב. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' (שמות ט כא).

שקרים בשירות הלשון

"במסגרתם של ענייני החיים הרגילים יכולים אנו לשמור על כל ביטוי – גם אם  הוא שקרי כאשר נפרש אותו בצורה נוקשה ותיאורטית – כל עוד מעורר הוא בנו את הרגשות הנכונים או את הנטיות לפעול באופן הנחוץ לשימור רווחתנו".

את הדברים האלה אמר הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי (1753-1685) בחיבורו "מסה על עקרונות דעת האדם". ברקלי בוודאי לא התכוון לשקרים שמטרתם הבאת רווח כלשהו לדובר אותם על חשבון אנשים אחרים, אלא לביטויים שקריים שהשימוש בהם מביא תועלת לדוברים ולשומעים אותם גם יחד. הבה נלך קצת בעקבות ברקלי.

Pieter_Bruegel_the_Elder_-_The_Tower_of_Babel_(Vienna)_-_Google_Art_Project_-_edited (1)
 The Tower of Babel by Pieter Bruegel the Elder 

מהו שקר? אפשר להגדיר שקר כאי אמת. אם כך מהי אמת? יש כמה הגדרות למושג  אמת – כל הגדרה והתורה הפילוסופית התומכת בה – ולא נפרט אותן. אנחנו  מתייחסים כאן להגדרה אחת, שלפיה היגד אמיתי הוא כזה שתואם את המציאות; ולפי כך שקר הוא היגד שאינו תואם את המציאות. יש לשים לב שעל פי הגדרה זו שקר אינו כרוך בהכרח ברוע או באי מוסריות. למשל ההיגד "סכום הזוויות במשולש הוא מאתיים מעלות" הוא שקרי (אינו תואם את המציאות), ועם זאת אינו קשור לאי מוסריות. אבל יותר מכך: יש שקרים שדווקא מסייעים לתאר ולהסביר את המציאות. לכאלה אפשר לקרוא שקרים בשירות הלשון, או שקרים לשוניים. אנחנו מצאנו ארבעה סוגי שקרים כאלה, ואולי יש עוד.

שקרים מטפוריים. נסתכל  על המבעים הבאים:

"רתחתי מזעם".

"ראש הממשלה טיפס על עץ גבוה".

"פחד איום תפס אותי".

שלושת המבעים האלה הם מטפוריים, ואם נבין אותם באופן מילולי הם שקריים. מעולם לא רתחתי, ואם הייתי רותח כבר לא הייתי יכול לדווח על כך; ראש הממשלה כבר מזמן לא מטפס על עצים; ופחד הוא לא בעל חיים והוא לא יכול לתפוס. אבל מטפורות, דווקא מפני שהן משוחררות מכבלי הדיוק המילולי, יכולות לסייע לתיאור ולהבנת המציאות; ולמעשה זוהי בדרך כלל מטרתן.

שקרים מוסכמים. נסתכל על המבעים הבאים:

"אני מעדיף לחם שחור".

"ירושלים היא בירת ישראל לנצח נצחים".

"עץ הרימון נתן ריחו".

שלושת המבעים האלה כוללים אמירות שקריות. הלחם ה"שחור" אינו שחור אלא חום; ירושלים לא תהיה בירת ישראל לנצח, ולו רק מפני שכדור הארץ עצמו לא  ישרוד לעד; ולעץ הרימון אין בכלל ריח. עם זאת המבעים האלה אינם נתפסים כסילוף המציאות אלא כמוסכמות לשוניות.

הגזמות. הגזמה (מילולית) היא אמירה שקרית שבאה (בדרך כלל) להמחיש ולהדגיש עניין כלשהו על ידי הפרזה. כמו בדוגמאות הבאות:

"האיש הזה חזק כמו שור"

"הוא לא רואה אותך ממטר"

"יש לי מיליון סיבות לא ללכת לשם".

שקרים לשם יעילות לשונית. נסתכל על ההיגד "הירח האיר לנו את הדרך". ההיגד הזה אינו תואם את המציאות האסטרונומית, שכן הירח כשלעצמו אינו מאיר אלא רק מחזיר את אור השמש המגיע אליו. אבל הדיוק הזה מיותר ומפריע לתיאור הסיטואציה. דוגמה נוספת: "פתחתי את המים בגינה". ההיגד הזה, אם מפרשים אותו בצורה נוקשה ותיאורטית, הוא שקרי. שכן מים אינם דלת או קופסה ואי אפשר לפתוח אותם. לכאורה הייתי צריך לומר "הפעלתי את מערכת ההשקיה של הגינה". אבל הביטוי "לפתוח את המים" קצר יותר ומובן לגמרי, ולכן יעיל.

ואם נלך עוד בכיוון הזה – גם ספרות (בידיון) היא שקר בשירותה של האמת. שקר שפעמים רבות מיטיב לתאר ולהסביר את המציאות יותר משעושים זאת סקרים דוחות או מחקרים למיניהם.