סרפד וסילון, חוחים וחרולים

סרפד וסילון, חוחים וחרולים

כאשר בתנו רותי סיימה את לימודיה ב-M.I.T  (בוסטון, ארה"ב) נסענו לטקס הענקת התארים. הטקס נערך באחד הבקרים של חודש יוני, באחת החצרות של הקמפוס, תחת כיפת השמים. נכחו בו כ-3000 איש ואשה – בוגרים, מורים, חברים ובעיקר הורים. במשך כל שלוש השעות של הטקס (למעשה במשך כל אותו יום) ירד עלינו גשם. לא גשם זלעפות אלא גשם מתון, מן זרזוף כזה. אמנם המארגנים חילקו לבאי הטקס מעילי גשם חד פעמיים שהוכנו מראש למקרה (צפוי לגמרי) שירד גשם, וגם היו לנו מטריות, אבל בכל זאת הזרזוף הזה הטריד. באחת האתנחתות שבמהלך הטקס גברת אחת אחזה במיקרופון ודיברה אל הקהל כדי לעודד אותו וכדי להעביר את הזמן עד הפרק הבא. ובין שאר דבריה היא אמרה (בערך) כך: "גבירות ואדונים נכבדים; אתם אולי חושבים שמה שיורד עליכם עכשיו זה rain; אבל אני מאנגליה, ואצלנו באנגליה יש 18 מילים שונות לגשם, כל מילה מייצגת סוג גשם מסוים שונה מהאחרים; ואצלנו מה שיורד כאן עכשיו לא נקרא rain אלא drizzle".

לאנגלים יש הרבה שמות לגשם; ללָפִּים יש הרבה שמות לשלג; לסינים יש אולי הרבה מילים לאורז. האם גם ללשון העברית, למשל ללשון המקרא, יש התמחויות לשוניות מהסוג הזה, התמחויות שנוצרו מתוך הטבע והמציאות של ארץ ישראל? ובכן, אני מביא לפניכם התמחות אחת כזאת – קוצים. מתברר שבמקרא יש לפחות עשרים שמות שונים של קוצים, ומיד נביא אותם. אבל לפני כן, כמה הערות: א. רשימת הקוצים כוללת רק צמחים שהמילון לעברית מקראית מציין אותם כצמחים קוצניים. ב. יש שמות שמופיעים כאן בלשון רבים ויש שמופיעים בלשון יחיד–  וזאת על פי ההופעה השכיחה במקרא. ג. חלק מהשמות הם קיבוציים, כלומר מציינים צמחים קוצניים באופן כללי, למשל  קוץ או  דרדר. ד. ייתכן, כך אומרים המלומדים, שספרים שונים של המקרא נוקבים בשמות שונים לאותו צמח, ומכאן שמספר הצמחים הקוצניים שהמקרא מכיר אולי קטן ממספר השמות. ואלה הקוצים המקראיים: באשה; ברקן; דרדר; חֵדֶק; חוח; חרול; נעצוץ; סילון; סיר; סנה; סָרָבים; סרפד; צנים; צנינים; קוץ; קימוש; קמשון; שכים; שית; שמיר.

ככלל כותבי המקרא לא מתייחסים לקוצים כאל אובייקטים בזכות עצמם – הקוצים משמשים אותם בעיקר כסמלים וכמטפורות. קוצים הם סמל לחורבן ועזובה, כמו למשל בפסוק הבא: תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה (איוב לא מ). וקוצים הם גם מטפורה לאויבים ולגויים מציקים, לדוגמה: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם (יחזקאל כח כד).

והנה עוד כמה פסוקים (או חלקי פסוקים) שבהם נזכרים הקוצים השונים:

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ (בראשית ג יח).

וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם (במדבר לג נה).

אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים ח ז).

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת (ישעיהו ה ו).

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו נה יג).

כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ, וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב (יחזקאל ב ו).

דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (משלי טו יט).

צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ; שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם (משלי כב ה).

וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים (משלי כד לא).

מודעות פרסומת

גְשַמשָמִים ודְבַרבָרִים

גְשַמשָמִים ודְבַרבָרִים

"מתחת לעץ הירקרק מתרוצץ ילד עגלגל ומתקתק". נסתכל על המילים  ירקרק, עגלגלמתקתק. שלושתן גזורות באותו אופן ולמען אותה מטרה לשונית: לוקחים מילה בת שלושה עיצורים – נקרא לה  מילת מקור – ומוסיפים בסופה את העיצורים השני והשלישי. מתקבלת מילה שמשמעותה דומה לזו של מילת המקור, אבל מופחתת, מוחלשת. צורה כזאת – להלן אני קורא לה צורת  ירקרק – עשויה לבוא גם בלשון נקבה ובלשון רבים, למשל שמנמנה, שחרחורת, חזרזירים.

צורת  ירקרק נמצאת כבר במקרא. לדוגמה:

וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם (ויקרא יג מט).

וְהֹלְכֵי  נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת (שופטים ה ו).

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א ו).

יש בלשון כמה וכמה מילים בצורת  ירקרק. אני עצמי מצאתי קרוב לארבעים, והן מובאות בסוף העיון. רוב המילים מהצורה הזאת מרוכזות בתחומי תוכן מסוימים, לא רבים. התחום שמונה הכי הרבה מילים כאלה  הוא הצבעים. למעשה מכל מילת צבע שיש בה שלושה עיצורים (וכך הן כמעט כל מילות הצבע) מתקבלת גם צורת  ירקרק. אבחנה נוספת: רוב מילות המקור המקבלות את הצורה הזאת הן תארים שיש בהם מדרג; למשל  שמן (שיכול להיות שמן מאוד או רק קצת שמן), או מתוק (יותר מתוק, פחות מתוק), או אדום, וכדומה. אבל יש גם שמות עצם; למשל זקנקן, בצלצלים.

הלשון העברית אוהבת קיצורים; וכשאפשר, היא מעדיפה לומר דבר במילה אחת במקום בשתיים. גם צורת  ירקרק מקצרת. למשל, במקום לומר "בצלים קטנים" אומרים  בצלצלים; במקום  "קצת שמנה" – שמנמנה. אולם לא רק קיצור יש בצורה הזאת. במקרים מסוימים היא גם מוסיפה נופך של משמעות שאינו קיים במילת המקור; בדרך כלל נופך של לגלוג קל או ביקורת. למשל: חלשלוש, הפכפך, גברבר, מתקתק.

כפי שראינו לעיל, צורת ירקרק מאפשרת להוסיף לשפה, בדרך פשוטה, מילים בעלות גווני משמעות שאין להם עדיין מילים שמייצגות אותם. לפיכך אני מציע, לתועלת משתמשי השפה העברית, "להרשות" שימוש חופשי בצורת  ירקרק – ללא צורך באישור האקדמיה ללשון בכל מקרה שמתקיימים בו התנאים הבאים:

א.  יש מילת מקור – תואר או שם – בת שלושה עיצורים שאפשר לגזור ממנה מילה בצורת  ירקרק.

ב. משמעותה של המילה שנגזרה (בצורת  ירקרק) נתפסת, מתוך עצם צורתה, כהקטנה או הפחתה של משמעות מילת המקור.

ג. למשמעות שנוצרה (על ידי הצורה  ירקרק) אין עדיין מילה אחרת שמייצגת אותה.

ד. האוזן אינה דוחה את הצורה הגזורה.

כדוגמה אני מציע לצרף ללשון את המילים הבאות:

גשמשם – גשם קל. "אתמול ירדו גשמשמים ברוב אזורי הארץ".

דברבר –  דבר קטן. "יש עוד לגמור כמה דברברים".

חצלציל – חציל קטן. "כמה עלו החצלצילים הכבושים"?

וגם: בגדגדים, כבשביש, סדקדק, פנסנס, פרחרחים, צדפדף, נחלחל.

וכל אחד מוזמן להוסיף כאוות לשונו.

 

להלן המילים מצורת  ירקרק שמצאתי, מסודרות על פי תחומי תוכן.

צבעים:  אדמדם, אפרפר, ורדרד, זהבהב, ירקרק, כחלחל, לבנבן, סגלגל , צהבהב, שחמחם, שחרחר, תכלכל.

צורות, תכונות (פיזיות) ומידות: זערער, חלקלק, עגלגל, עקלקל, קטנטן, קצרצר, שמנמן.

תכונות אופי: גברבר, הפכפך, חלשלוש, חמקמק, פתלתל.

בעלי חיים: חזרזיר, חתלתול , כלבלב, שפנפן.

אברי גוף: זנבנב, זקנקן, כנפנף, שפמפם.

טעמים: מתקתק, חמצמץ.

תחומים אחרים: אהבהבים, בצלצלים, יפהפה.

לקוני

לקוני

בני לקוניה  – חבל ארץ ביוון שבירתו ספרטה – נודעו בדיבורם הקצר, התמציתי והמדויק; ועל שמם דיבור כזה נקרא לקוני. אבל נראה שאפילו בני לקוניה היו יכולים ללמוד מאופן דיבורם של בני חרן (ולמעשה, של המקרא עצמו). וכך מסופר:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם; וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט ד-ו).

ישנן בנות

ישנן בנות

למילה  בת או  בנות יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא "ילדה או ילדות ביחס להוריהן"; כמו "מיכל בת שאול", או "בנות לוט". משמעות שנייה היא השתייכות; כמו "בת ציון" או "בנות הכיתה". משמעות אחרת היא גיל, כמו "בת שלוש עשרה". ויש עוד כמה משמעויות, פחות שכיחות. אנחנו נעסוק כאן במשמעות אחת מסוימת – שונה מאלו שצוינו לעיל – ובמופעים שונים שלה.

הבה נסתכל על הפסוק הבא: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (שיר השירים ב ב). מהי המשמעות של המילה  בנות בפסוק הזה? בוודאי לא "בנות להורים", ולא "השתייכות" וגם לא "גיל". אם כן, מהי? לשאלה הזאת אני מציע את התשובה הבאה:  בנות, בפסוק המובא לעיל (ובדומים לו), הן נערות המועמדות לאהבה, לרומנטיקה; מועמדות לא רק מטעמם של גברים כלשהם אלא גם מטעם עצמן ומיוזמתן. המרכיב הרומנטי הזה מתקיים בעיקר בצורת הרבים – בנות – ולא בצורת היחיד – בת. נרחיב וניתן דוגמאות.

המילה  בנות, כשהיא כוללת גוון רומנטי, מופיעה הרבה בשירים עבריים שנכתבו בארץ ישראל בעת החדשה. למשל, יש שירים כאלה שמתכתבים עם הרומנים הגדולים של ספר בראשית (יצחק ורבקה, יעקב ורחל), ומתוך כך הם גם כוללים מילים שקשורות לרומנים האלה, כמו  באר; עין; עדרים; כד; רועָה. דוגמה אחת היא מתוך שירם של יוסף לובן וברכה נאור: בֹּאנָה בֹּאנָה הַבָּנוֹת / מַהֵרְנָה לִשְׁאֹב מַיִם / בַּמִּשְׁעוֹל בֵּין הַגְּבָעוֹת / חִישׁ רֵדְנָה אֶל הָעַיִן. והשנייה היא מתוך שיר של עמנואל זמיר: ערב כבר ירד / בנות תבואנה / שיר פוצחות עם כד / בצחוק תרונָּה.

אבל ההקשר המקראי הוא רק אחד משלל ההקשרים הרומנטיים שהמילה  בנות מופיעה בהם בשירים בני זמננו. הדוברת בשיר "אני מצפת" של נתן אלתרמן אומרת: אֲבָל אֲנִי לַכֹּל, לַכֹּל / עוֹנָה בִּצְחוֹק גָּדוֹל: / אִם גַּם בָּנוֹת יֶשְׁנָן לָרֹב / אוֹתִי אֵין לַעֲזֹב!  ועוד של  אלתרמן, בשיר "אלימלך": יָא אֲנִי גֵּאָה / בֵּין בָּנוֹת מֵאָה / בִּי בָּחַר לוֹ לְרֵעָה.

בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר העניינים הקיומיים-ביטחוניים (מלחמת העולם השנייה, המרי נגד השלטון הבריטי, הפלמ"ח, מלחמת השחרור) עמדו במרכז עולמו של היישוב, המושג  בנות קיבל גוון רומנטי נוסף: בנות הן חלק מההוויה ומההווי של היישוב הלוחם, והן הנערות של הבחורים הגיבורים. הרקע לציטוט הבא הוא מלחמת העולם השנייה, כאשר בחורים מארץ ישראל משרתים כחיילים בצבא הבריטי במלחמה נגד הנאצים. יחיאל חגיז כותב (בשיר שהולחן על ידי יששכר מירון והפך ללהיט עולמי): צֶאנָה! צֶאנָה / הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה: / חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה / הֵנָּה! הֵנָּה! / אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה / מִבֶּן חַיִל אִישׁ צָבָא!

בנות הפלמ"ח לא היו כנראה ביישניות כמו בנות המושבה. על פי השירים של אותה תקופה הן היו שובבות ואקטיביות, כמו שמתברר מהשיר "מוטי" של חיים חפר. השיר הזה מספר על מוטי הפלמחניק האמיץ שמפגין אדישות כלפי הבנות המחזרות אחריו; והבנות מטכסות עצה איך לחדור אל ליבו: "בָּנוֹת, צָרִיךְ לִמְצֹא עֵצָה! / נוּ, נוּ, נַקְשִׁיבָה! / וּבְכֵן צָרִיךְ לִמְצֹא מוֹצָא מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ / אוּלַי נִפְתַּח עָלָיו פִּתְאֹם בְּאוֹפֶנְסִיבָה? / אַתְּ רַק שָׁכַחַתְּ שֶׁמּוֹטִי זֶה הוּא בַּפַּלְמָ"ח". דוגמה אחרת לאחוות בנות היא  השיר "נשים רוקדות" של יורם טהרלב: "באנה באנה באנה הבנות / בשמחה וגם בעצב / כך נרקוד לפי הקצב / אם נרצה או לא נרצה". בין הבנות יש לא רק אחווה אלא גם תחרות, כמו בשיר "ישנן בנות", גם הוא של טהרלב: "ישנן בנות, ישנן בנות  / אשר הולכות עם כל אחד / אם הן רואות בחור נחמד / הן מוכנות לטוס מייד / איתו אפילו עד אילת".

ויש גם אחוות בנים מול "הבנות", כמו זאת שמבוטאת בפזמון (שמחברו לא ידוע, אולי לא במקרה) שמושר כביכול מפי בחורים, במנגינתו של מרש האבל הידוע של שופן: "כל הבנות הן יצור של השטן / חוץ מאף אחת אני שונא את כולן / הן מקור הרשע / הן מקור הפשע / כל הבנות הן יצור של השטן". (בנות, אל תיקחו את זה ברצינות, הם סתם משתחצים).

כלי עבודה חקלאיים במקרא

כלי עבודה חקלאיים במקרא

אילו כלי עבודה חקלאיים מוזכרים במקרא? מה אפשר ללמוד מתוך המקרא עצמו על הכלים האלה (ממה היו עשויים, למה שימשו)? מה אפשר ללמוד מהם על דרכי עבודת האדמה בתקופת המקרא?

למרות שהחקלאות הייתה העיסוק העיקרי בתקופת המקרא, המקרא אינו מזכיר הרבה כלי עבודה חקלאיים; אולי מפני שהיו רק מעטים כאלה. ואת הכלים שהוא מזכיר, הוא מזכיר מעט פעמים. זאת לעומת כלי מלחמה כמו חרב, קשת,  או חנית, שכל אחד מהם מוזכר במקרא עשרות פעמים.

הכלי העיקרי בתקופת המקרא (כמו גם בזמננו) להכנת הקרקע לזריעה היה בוודאי המחרשה. פעולת החריש מוזכרת במקרא כמה פעמים, בדרך כלל יחד עם הקציר. לדוגמה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא). עם כל חשיבותו החקלאית של החריש, המחרשה עצמה מוזכרת במקרא רק במקום אחד, וגם שם בגלל היותה עשויה מברזל ולא במסגרת תיאור של פעולת חריש: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ (שמואל א' יג יט-כ).

מה אפשר ללמוד מהמקרא על המחרשה והחריש? ראשית שהמחרשה הייתה עשויה מברזל, כפי שזה  ברור מהסיפור שלעיל. דבר שני: חריש היה פעולה "כבדה" שדרשה מאמץ רב, ולכן המחרשה נגררה על ידי בהמות עבודה – שוורים או חמורים. עדות לכך היא האיסור "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב י). ומי שמכיר את האדמות הכבדות של פנים הארץ יודע עד כמה קשה עלול להיות החריש בהן.

כלי תחליפי למחרשה – למקומות ולסיטואציות שבהם אי אפשר להשתמש במחרשה –  הוא המעדר. המעדר והעידור מוזכרים במקרא כנראה רק פעמיים, שתיהן בישעיהו. פעם אחת: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר (ישעיהו ה ו); ומכאן שהעידור הוא פעולה חקלאית. ופעם שנייה: וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה (ישעיהו ז כה). את הפסוק האחרון פירש המלבי"ם ׁׁ(רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, 1879-1809 ) כך: "ואם תשאל אם כן איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית? משיב, ההרים הגבוהים אשר אי אפשר לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם [תלילותם], רק במעדר וכלי חפירה יעדרון".

כלי אחר הוא האת. מהו  את בימינו אנחנו יודעים; אבל האם האת המקראי הוא אותו את של ימינו? לא ברור. אמנם האת המקראי גם הוא כלי עבודה חקלאי – דבר זה מובן למשל מהפסוק וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְְאִתִּים ַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת (ישעיהו ב ד), אבל מה היה שימושו? מילון העברית המקראית מסתפק בקביעה שאת הוא "כלי ברזל חד בעבודת האיכר". הגדרה עמומה למדי. אבל בעקבות סיפור המסופר במלכים ב' אפשר להציע משמעות מדויקת יותר. במלכים ב' פרק ו מסופר על בני הנביאים שירדו לירדן לכרות קורות, והנביא אלישע עמם. ואִתו של אחד האנשים האלה נשמט ונפל למים: וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם (מלכים ב' ו ה). ר' דוד אלטשולר (המאה ה-17; כתב פירוש למקרא שנקרא "מצודות") מפרש כך: "הקורה נפלה אל המים ועם הברזל, הוא הגרזן." כלומר על פי אלטשולר  את היא גרזן שכרתו בו את הקורות.

הקרדום הגרזן והמעצד המקראיים הם כלים לכריתת עצים או ענפים, כפי שברור מהפסוקים הבאים: כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים (ירמיהו מו כב).

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (דברים כ יט). כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד (ירמיהו י ג). הגרזן שימש גם לחציבה: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ (ישעיהו י טו).

הזורע המקראי נזקק כנראה רק לכלי אחד – משך הזרע, שהוא תרמיל הזרעים. הזורע הולך בשדה החרוש, נושא עליו את המשך, ותוך הליכתו, על פי קצב הליכתו, הוא לוקח חופן זרעים מתוך המשך ומפזר אותם בהינף יד לרוחב מסלולו. חופן אחרי חופן, הלוך וזָרוע. הפעולה הזאת מתוארת היטב, אם כי בחסכנות רבה, בפסוק "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" (תהילים קכו ו). אופן הזריעה הזה התקיים אלפי שנים, עד שהגיעו לפני כמאה שנים הטרקטורים ומכונות הזריעה. אבל גם אחרי שאלה הגיעו עוד זרעו כך בחלקות קטנות ומבודדות שהיה קשה להגיע אליהן עם טרקטור. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהמלאכה הזאת דורשת מיומנות רבה: ללכת הלוך וחזור בקווים ישרים ומקבילים; לזרוע את כמות הזרעים הנכונה; ולפזר את הכמות הזאת באופן אחיד על פני השטח.

כשהחיטה (או השעורה) הבשילה קצרו אותה, אִלמו את הקציר לאלומות, והביאו את האלומות לגורן; כמו שכתוב: בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהילים קכו ו). בגורן דשו את התבואה – הפרידו בין הגרעינים לבין הקש התבן והמוץ. המקרא מציין שני כלי קציר: חרמש ומגל. אבל הוא לא מתאר את צורת הכלים האלה (כמו שאינו מתאר את הכלים האחרים) ולא מסביר מה ההבדל ביניהם מבחינת השימוש בהם. בכל זאת יש במקרא סימנים שלפיהם אולי אפשר להציע הסבר.

החרמש מוזכר במקרא שתי פעמים, בשתיהן מצוין שהוא משמש לקציר הקמה. פעם אחת: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר (דברים טז ט). ופעם שנייה: וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ (דברים כג כו). קמה (מהשורש קוּם) היא התבואה העומדת זקופה. ככלל החיטה (כמו גם השעורה) עומדת זקופה עד הבשלתה המלאה; אבל לפעמים, בגלל סערה או גשם חזק באביב, החיטה רובצת – משתטחת על האדמה. אם נניח שהחרמש המקראי דומה לחרמש של זמננו, הרי שהיו אוחזים אותו בשתי הידיים ומניפים אותו מימין לשמאל הלוך וקצוֹר את החיטה העומדת. לעומת זאת את המגל תופסים ביד אחת, יד ימין; וביד שמאל אוחזים בתבואה הנקצרת: וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִירֹ (ירמיהו נ טז). כפי שאפשר להבין גם מהתיאורים שלעיל, קציר בחרמש יותר יעיל מקציר במגל; לכן כאשר היה אפשר לקצור בחרמש, כלומר כאשר התבואה עמדה זקופה, קצרו בחרמש. וכאשר החיטה רבצה קצרו (בלית ברירה) במגל.

המזמרה המקראית מוזכרת יחד עם כלים חקלאיים אחרים, למשל: כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים (יואל ד י). וגם כתוב וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת (ישעיהו יח ה). ואולי על בסיס האזכורים האלה באה  הגדרת המזמרה במילון לעברית מקראית: "כלי מעין סכין לזמור בו את הגפנים".

והיה גם קלשון, שמוזכר פעם אחת בלבד במסגרת הסיפור על ישראל שירדו ללטוש את הכלים החקלאיים שלהם אצל הפלישתים: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים (שמואל א' יג כא). אבל מהדברים האלה בלבד אי אפשר לדעת מה הייתה צורתו ומה היו שימושיו של הקלשון המקראי.

על כלי הדייש לא נפרט כאן, רק נזכיר אותם: מורג, נפה, כברה, מזרה, רחת.