טל וליאור – שמות ומגדר

טל וליאור – שמות ומגדר

"אנחנו מזמינים אתכם לחתונתם של טל וליאור" – כך היה כתוב בהזמנה שקבלנו. ולמטה, אחרי כל הפרטים, היו רשומים שני זוגות ההורים. אחד הזוגות הם קרובי משפחה וידעתי שהם משיאים בת, אבל לא ידעתי את שמה. הסתכלתי בהזמנה. על פי השמות אי אפשר היה לדעת. אולי טל היא הכלה וליאור החתן, ואולי ליאור הכלה וטל החתן. (אחרי בירור קל התבהר – הכלה היא טל).

במשך דורות רבים, כאשר יהודים נתנו לילדיהם שמות הם שמרו (בין שאר הכללים) על הכלל הבא: יש שמות של בנות (שמות נקביים) ויש שמות של בנים (שמות זכריים); ולא מערבבים. ואיך מבחינים בין שמות נקביים לשמות זכריים? קריטריון אחד הוא מקראי: שמות של נשים מקראיות – למשל  אסנת, רות, רחל, שרה, תמר-  הם שמות נקביים; ושמות מקראיים של גברים – למשל  אברהם, יצחק, מרדכי – הם שמות זכריים. קריטריון אחר, שנוגע לשמות לא מקראיים שלקוחים מעולם העצמים, הוא מינו של שם העצם; למשל:  רקפת או  גאולה הם שמות עצם נקביים, ולכן משמשים כשמות של בנות; ומאותו טעם  אילן או  צור משמשים כשמות של בנים.  ויש גם קריטריונים שנשענים על מתכונות דקדוקיות; לדוגמה: שם שהוא נטייה נקבית של תואר או של פועל (למשל  טובה או  תָאיר) הוא נקבי; ושם שהוא נטייה זכרית (כמו  תמיר או  יפרח) הוא זכרי. ובדומה לכך, הסיומות  ת או  ָה מסמנות שהשם הוא נקבי (למשל  דורית, ירדנה).

זאת הייתה התמונה עד לא מזמן, והנה בדורות האחרונים נפרצו גדרות המגדר ושמות רבים משמשים גם לבנים וגם לבנות. הפריצה היא בעיקר מכיוון אחד: שמות שמתוייגים כזכריים (למשל כאלה שניתנו על פי שם עצם זכרי) ניתנים גם לבנות; לדוגמה:  זהר, חן, טל, נועם, נטע, ניצן.

האם רק בדורות האחרונים נפרצו הגדרות? בדיקה קלה מראה שהתופעה הזאת הייתה קיימת כבר בתקופות קדומות, אם כי לא בהיקף רחב. הנה כמה דוגמאות.

 תמר. תמר הוא שם עץ והוא מופיע במקרא כזכרי: אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז ט). סנסניו ולא סנסניה. אבל כידוע, כבר במקרא  תמר הוא שם של נשים:  הייתה תמר אשת ער, כלתו של יהודה; הייתה תמר בת דויד (אחותו של אבשלום); והייתה גם תמר בת אבשלום בן דויד.

איה. איה  הוא שמו עוף טורף, והוא מתויג כנקבה: וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ (רברים יד יג). אבל  איה מופיע במקרא גם כשם של בני אדם זכרים. האחד הוא איה בן צבעון (וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן, וְאַיָּה וַעֲנָה; בראשית לו כד). והשני הוא איה אבי רצפה (וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה; שמואל ב' ג ז). אבי רצפה ולא אם רצפה, כפי שמצוין במילון העברית המקראית.

 יונה. יונה כבעל חיים היא נקבה (וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ; בראשית ח ט). עם זאת  יונה הוא שמו של יונה הנביא.

אהבה.  אהבה היה שם אביו של האמורא הרב אדא. (ראו תלמוד ירושלמי או בבלי; למשל: "א"ל רב אדא בר אהבה…")

שמחה. במאה ה-11 חי איש יהודי ושמו שמחה בן שמואל ויטרי.  הוא היה תלמידו של רש"י וחיבר את "מחזור ויטרי" – מחזור סידור תפילה עם פירושים ומנהגים והוראות בשם רש"י וחכמים אחרים. וכידוע  שמחה הוא שם יהודי זכרי נפוץ.

מודעות פרסומת

שקרים ומילים דומות – משמעות ורכיבי משמעות

שקרים ומילים דומות – משמעות ורכיבי משמעות

על פי הגדרות מילוניות שקר הוא דבר שאינו אמת, שנאמר או נכתב בידיעה שאינו אמת. בעיון הזה אנחנו עוסקים במילים שהשקר מהווה רכיב מרכזי במשמעותן. למילים האלה אנחנו קוראים כאן "מילות שקר", ולסיטואציות שהן מייצגות אנחנו קוראים "מעשי שקר" (לפעמים במקום לומר "מעשה שקר" אנחנו מקצרים ואומרים  שקר). ואלה מילות השקר שקיבצנו: בדיה; בלוף; גוזמה; הונאה; כזב;  כחש; מרמה;  סילוף;  עלילה; שקר. אולי קיימות עוד מילות שקר בלשון העברית, אבל די לנו באלה. יש בלשון גם צירופי מילים שמשמעותם כוללת שקר, למשל  "הולכת שולל", "הסתרת האמת", "גניבת דעת", "מצג שווא"; אבל אנחנו מתייחסים כאן רק למילים יחידות שעומדות בפני עצמן. גם לא כללנו בעיון מילים שעיקרן מעשי שקר לא מילוליים, כמו  זיוף,  התחזות, העלמה, טשטוש, הטעייה.

הנחת הבסיס שלנו היא שאין שתי מילים הנמצאות בשימוש באותה תקופה (למשל זמננו אנו), שיש להן אותה משמעות בדיוק; ולכן כשעומדות לפנינו מילים דומות משמעות ("מילים נרדפות") מתבקש לברר מהי משמעותה המדויקת של כל אחת מהן, ומהם הבדלי המשמעות ביניהן. כדי לבדוק את הבדלי המשמעות שבין מילות השקר שהבאנו לעיל, איתרנו ארבעה רכיבים הנמצאים במעשי שקר; להלן נקרא להם "רכיבי השקר". אם האיתור הזה מוצלח (מבחינת ענייננו), אזי נוכל לאבחן את הבדלי המשמעות בין מילות השקר השונות על פי התייחסותן לכל אחד מרכיבי השקר; ואין שתי מילים שמתייחסות בדיוק באותו אופן לכל ארבעת הרכיבים. ואלה רכיבי השקר שאיתרנו:

אי-אמת. אמנם כל מילות השקר כוללות רכיב של אי-אמת (שהרי לפי זה הגדרנו אותן מלכתחילה), אבל עשויים להיות הבדלים במידת אי האמת בין מילות שקר שונות.

אופן הפצת השקר, רוחב היעד. לכל מעשה שקר יש מקור ויש יעד. המקור הוא יוצר השקר, והיעד הוא מי שהשקר מיועד לפעול עליו. היעד יכול להיות אדם יחיד, או קבוצה של אנשים, או אפילו עם שלם. מעשה השקר יכול להגיע אל היעד ישירות מהמקור, או באמצעות סוכני הפצה כמו אנשים כלשהם ("מפה לאוזן") או כלי תקשורת למיניהם.

מטרה, כוונה. מאחורי כל מעשה שקר יש מטרה או כוונה, שהרי שקר הוא פעולה מודעת ורצונית. ברוב המקרים מטרת השקר היא תועלת אישית כלשהי (רווח חומרי, התחמקות ממצב לא רצוי וכד'), ובנוסף לכך מעשה שקר עשוי להיות גם זדוני, כלומר להיעשות מתוך ידיעה שהוא גורם רעה למישהו. אבל לפעמם מטרת השקר היא רק שעשוע שאינו מזיק לאף אחד.

מורכבוּת, תכנון. שקר עשוי להיות פשוט ובוטה ("שקר גס"), או מורכב, מתוכנן ומתוחכם.

 

עתה נבחן, באמצעות רכיבי השקר, מהי משמעותה הספציפית של כל אחת ממילות השקר שהצגנו לעיל, ומתוך כך גם מהם הבדלי המשמעות בין המילים השונות.

בדיה. בדיה היא סיפור שלא היה ולא נברא; סיפור שמסופר לא בהכרח כדי להשיג תועלת חומרית או כדי לגרום נזק למישהו. דוגמה: "כל הסיפורים שלו על הקרבות שהשתתף בהם הם בדיות".

בלוף (בלשון הדיבור). בלוף הוא שקר קליל בעניין לא כל כך חשוב. בדרך כלל בלוף אינו  מתוחכם, והוא נאמר לא מתוך זדון ולא למען רווח חומרי, אלא כדי להרשים, כדי להתחמק מאי נעימות, וכדומה. דוגמה: "אל תאמין לזה, זה סתם בלוף שהוא המציא כדי לעשות רושם".

הגזמה, גוזמה. גוזמה היא אמירה שיש בה יסוד אמיתי אבל היא מופרזת. בדרך כלל הגזמה אינה באה כדי להשיג תועלת מוחשית וגם אין בה בדרך כלל זדון. דוגמה: "כל הדיבורים על כך שהחברה הזאת עומדת לפשוט את הרגל הם הגזמה".

הונאה. הונאה היא מעשה מתוכנן ומורכב ולעתים גם עקבי וממושך. בדרך כלל הונאה נעשית בענייני כספים, אבל יש גם הונאות בעניינים אחרים, למשל פוליטיים או מדיניים. היעד שלה עשוי להיות רחב.  דוגמה:

"בית העסק הזה הונה את לקוחותיו; במשך תקופה ארוכה הוא מכר מוצרים פגומים כאילו הם תקינים".

כָּזָב. בימינו כזב הוא בעיקר דבר שקר שמופץ ברבים באמצעות מתווכים. יוצר הכזב יודע כמובן שהכזב הוא אי אמת, אבל האנשים שמפיצים את הכזב לא בהכרח יודעים זאת. פעמים רבות הכזב אינו מעשה זדוני, אלא התפארות, נוסטלגיה או הומור. דוגמאות:

"הוא מפיח כזבים שהוא עומד להתמנות למנהל החברה".

בהקדמה לספר "ילקוט הכזבים", של דן בן אמוץ וחיים חפר, בן אמוץ אומר: "שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו; מתיחה היא כשכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה; וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב".

כחש. בדרך כלל כחש הוא מצב כללי ומתמשך של שקרים או העלמת אמת. דוגמאות:

הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ (נחום ג א).

"במשך שנים רבות השותף שלו סובב אותו בכחש והסתיר ממנו דברים רבים".

מִרמה, רמיה. מרמה היא שקר זדוני שמטרתו הפקת תועלת, בדרך כלל חומרית, על חשבון המרוּמה. מרמה עשויה להיות מורכבת ומתוחכמת; היעד שלה עשוי להיות אדם יחיד אבל גם ציבור רחב. דוגמאות:

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (בראשית כט כה).

"מנהל הסניף מואשם במרמה; על פי ממצאי החקירה הוא זייף ספרי חשבונות ולקח לכיסו כספי לקוחות".

סילוף. סילוף הוא עיוות מכוון של דברים שנאמרו או התרחשו; וזאת כדי לקדם אינטרס כלשהו של המסלף. דוגמאות:

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים (שמות כג ח).

"הדברים לא היו כך; אתה מסלף את העובדות בכוונה".

עלילה. עלילה (במשמעותה הנוגעת לענייננו) היא האשמה בדבר שאין לו יסוד. היא זדונית בעליל ומופצת בדרך כלל ליעד רחב. דוגמאות:

וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים (דברים כבי ז).

"לפי טענתו האשמה שהאשימו אותו כאילו מעל בכספים היא עלילה שהעלילו עליו מתנגדיו הפוליטיים".    

שקר. מתוך עצם משמעותה של המילה  שקר, רכיב אי האמת במילה הזאת הוא ברור וחד משמעי; עם זאת שקר אינו בהכרח זדוני. בדרך כלל המילה  שקר מייצגת מעשה שקר בולט, בוטה ולא מתוחכם; היעד של מעשה השקר יכול להיות אדם יחיד (מנהל במקום העבודה, חוקר משטרה, בת זוג) וגם קבוצת אנשים. דוגמאות:

וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר (ירמיהו ט ד).

"כשנשאל מדוע לא הגיע אתמול לעבודה הוא שיקר ואמר שהיה חולה".

 

סיבתיות וזמן

סיבתיות וזמן

סיבתיות וזמן – שני מושגי יסוד בתפיסת המציאות שלנו – קשורים בתודעתנו אחד לשני: הסיבתיות פועלת תמיד עם כיוון הזמן. ובמילים אחרות: אם ב הוא תוצאה של  א (יהיו א  ו-ב מה שיהיו), אזי ב יבוא תמיד אחרי א. כל כך חזקה אצלנו תחושת הקשר הזה, עד שאם אנחנו רואים שני אירועים שקורים אחד אחרי השני באותה זירה ובסמיכות זמנים, אנחנו מחפשים קשר סיבתי ביניהם. האם לקשר בין סיבתיות לזמן יש ביטוי בלשון? נראה שכן. מכיוון שהעניין הזה אוניברסלי, מתבקש לכאורה לבדוק אותו בכמה שפות; אבל אנחנו עוסקים כאן בלשון העברית ובה בלבד.

נִראה שהקשר (או הגשר) בין סיבתיות לזמן מתבטא בלשון (העברית) לפחות באמצעות עניין אחד: יש מילים שיש להן משמעויות הן בקשר לזמן והן בקשר לסיבתיות; ולפעמים משמעות אחת מסוימת רוקדת על שתי החתונות האלה גם יחד. להלן כמה מילים כאלה.

כאשר. נסתכל במשפט הבא: "כאשר יספרו לי, אספר אני לך." למילה  כאשר יש כאן שתי משמעויות. אחת עניינה זמן (אחרי שיספרו לי); והשנייה עניינה תנאי (אוכל לספר לך רק אם יספרו לי). ותנאי הוא סוג מסוים של סיבתיות.

אז. נסתכל על ההיגד הבא: "אם ירד גשם, אז לא נצא לטיול". המילים  אם ו אז מציינות את קשר הסיבתיות בין שני המצבים המוזכרים בהיגד (גשם; לא נצא לטיול). לעומת זאת בהיגד "והכנעני אז בארץ" המילה  אז מצינת זמן מסוים.

כי. "אני לא מעשן כי עישון מזיק לבריאות". המשמעות של המילה  כי בהיגד הזה היא  בגלל, משום ש.. . אבל ל כי יש גם משמעות של  כאשר, כלומר משמעות של זמן; כמו בפסוק וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה בָּהּ (דברים כו א).

אחרֵי. נסתכל על הביטוי "ויהי אחרי הדברים האלה", המופיע כמה פעמים במקרא. המילה  אחרי מצינת סדר זמנים, אבל היא רומזת (ואולי אפילו אומרת במפורש) שיש קשר בין הדברים שסופרו קודם ("הדברים האלה"), לבין הדברים שיסופרו להלן. כדוגמה אפשר להביא את הפסוק הבא: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִיא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ (בראשית כב כ). "הדברים האלה", שסופרו קודם לכן, הם הבטחתו של ה' לאברהם להרבות את זרעו "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". ואחרי ההבטחה הזאת הוגד לאברהם על הבנים שילדה מִלכה לנחור אחיו, ובתוכם גם בתואל, שיוליד בתורו את רבקה, שתהיה אשתו של יצחק ואֵם העם כולו. וכך גורמת ההבטחה האלוהית להשתלשלות העניינים.

אמנם לא כל המילים הקשורות למושג הזמן קשורות גם למושג הסיבתיות, וכך גם להיפך; אבל ראינו שיש מילים שקשורות לשני המושגים האלה גם יחד, ובכך הן מסמנות את הקשר שבין שניהם.

עניין של טעם

עניין של טעם

למילה  טעם, כאשר היא כשם עצם, יש כמה מובנים. מילון העברית המקראית מונה לה שלושה מובנים (רק כאלה הנמצאים במקרא); "המילון השלם" מונה שישה מובנים; ומילון אבן שושן – שבעה. יש אי אלו הבדלים בין המילונים, אבל אפשר לפשר ביניהם; והמובנים הבאים  – כל אחד מהם נמצא לפחות במילון אחד – הם פשרה הוגנת:

  1. התחושה הנוצרת בפה על ידי מאכל או משקה. לדוגמה: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז לא).
  2. אחד מהחושים שיש לאדם ולבעלי חיים אחרים. למשל: "יש לו חוש טעם מפותח".
  3. הרגשה, תחושה, התנסות. "כל חייו הוא חי לבד ולא ידע טעמה של אהבה".
  4. יכולת בחירה, למשל בין יפה ולא יפה. "הוא לבוש יפה; יש לו טעם טוב בבגדים".
  5. שכל, היגיון. דוגמה: מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח (איוב יב כ).
  6. סיבה, נימוק. דוגמה: "מטעמים רבים אני לא מסכים לצעד הזה".
  7. פקודה. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו (יונה ג ז).
  8. הטעמה, הדגשה, נגינה של דיבור. "לקראת הבר מצווה הוא למד את טעמי המקרא".

הבה נבחן האם יש קשרי משמעות בין המובנים האלה. כצעד ראשון נחלק אותם (להוציא מובן 8) לשתי קבוצות (לפי חלוקה זו הם גם מסודרים). הקבוצה הראשונה כוללת את המובנים 1 עד 4, שעניינם חישות ותחושות. המקור הוא כנראה תחושת הטעם שבפה (מובנים 1,ו-2); וממובנים אלה נוצרו (בהשאלה) המובנים 3 ו-4. הקבוצה השנייה כוללת את המובנים  5, 6 ו-7, שעניינם שכל, היגיון וסיבתיות. המובן "פקודה" (מובן 7) שייך לקבוצה הזאת, כי במקום "מטעם המלך" אפשר היה לומר "בגלל המלך", או "מסיבת המלך".

מובן 8 (טעמי הדיבור)  אולי קשור לקבוצה הראשונה, שכן עניינו הבדלים (של עוצמה ושל טונים) בין צלילים של דיבור, בדומה להבדלים בין טעמים של מאכלים.

עכשיו נַראה שיש קשר של משמעות בין שתי הקבוצות (חישה וחוכמה). לשם כך ניעזר במילים תָּפֵל ו תִפלות. תָּפֵל משמעותה מחוּסר טעם –  על מאכל שאין לו טעם אומרים שהוא תפל. מתוך כך המילה הזאת קשורה לקבוצת המובנים הראשונה (חישה ותחושות).  תִפלות משמעותה מעשה תפל, הבל, שטות; כלומר ההיפך ממעשה של חכמה, של שכל. ומתוך כך  תִפלות מתקשרת לקבוצת המובנים השנייה (שכל, היגיון). אבל  תפלות באה מהמילה  תפל, וקשר המשמעות ביניהן ברור –  דבר שהוא תפלות (אין בו חוכמה) הוא תפל (אין בו טעם).

האם אחד משני המובנים העיקריים של  טעם – טעם של חישה וטעם של חכמה– קדום יותר מהשני? ואם כן, האם השני נוצר מהראשון, למשל על ידי הַשאלה? מכיוון ששני המובנים מופיעים כבר במקרא, קשה אולי לקבוע האם אחד קדם לשני. אבל אפשר לגייס מבחן אחר.

קבוצת המובנים הראשונה מקורה בחישה, וחישה היא עניין  בעולם המוחשי; ואילו קבוצת המובנים השנייה עניינה דברים מופשטים. אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהלשון התפתחה מהמוחשי אל המופשט ושמושגים מופשטים רבים באו ממושגים מוחשיים, למשל בדרך של השאלה [בהנחה הזאת אנחנו עוסקים בכמה וכמה עיונים ולא נרחיב עליה כאן], אפשר גם להניח שכל המובנים של המילה  טעם מוצאם ממובן אחד ראשוני ומוחשי – התחושה בפה שמעוררים מאכלים ומשקאות.

שבט ומטה

שבט ומטה

 למילה  שֵבֶט יש כמה משמעויות; אנחנו נעסוק כאן בשתיים עיקריות, שתיהן קיימות כבר במקרא. המשמעות האחת היא מקל להכאה, שוט; לדוגמה: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – נָקֹם יִנָּקֵם (שמות כא כ). המשמעות השנייה היא קבוצת אנשים או משפחות, חלק מעם; כמו שנים עשר שבטי ישראל. כאשר אנחנו רואים מילה שיש לה שתי משמעויות (או יותר) אנחנו מבקשים לבחון האם יש קשר בין המשמעויות. ובמקרה שלנו, האם יש קשר בין שתי המשמעויות האלה של המילה  שבט. השערה מתקבלת על הדעת היא שיש קשר, וששתי המשמעויות צמחו ממושג קודם אחד – ענף של עץ. אלא שכאשר מסתכלים על המילה  שבט כשהיא לעצמה קשה לאשש את ההשערה הזאת – המשמעות של  שבט כענף של עץ לא מופיעה במקרא. בכל זאת אפשר להראות שיש להשערה הזאת על מה לסמוך. לשם כך ונסתכל על המילה  מַטֶּה. וראו זה פלא: למילה הזאת יש אותן שתי המשמעויות שיש למילה  שבט. הראשונה היא מקל; לדוגמה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל משה] ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר: מַטֶּה (שמות ד ב). וכמו שבט, גם מטה יכול לשמש להכאה. המשמעות השנייה היא שבט משבטי ישראל; כמו "מטה בני יהודה". אבל שלא כמו אצל המילה  שבט, אצל המילה  מטה יש במקרא קשר ברור בין שתי המשמעויות, וגם קשר ישיר לענפים של עץ. את הקשר הזה רואים למשל בסיפור על המטות (המקלות) שמשה שם (במצוות ה') באהל מועד – מטה לכל אחד משנים עשר נשיאי (או שבטי) ישראל –  כדי להראות מי הוא השבט המועדף. וכך כתוב: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז כג).

עכשיו, מתוך ההקבלה בין  שבט ל מטה, יש בידנו ראיה שיש קשר בין שתי המשמעויות (הנידונות כאן) של המילה  שבט, קשר שקיים גם בין שתי המשמעויות של  מטה. וכדי להוסיף ראיה אפשר להסתכל גם על המילה  ענף. גם למילה זו יש שתי משמעויות, והן מקבילות לאלה של  שבט ו מטה: הראשונה – ענף של עץ; והשנייה – חלק מקבוצה יותר גדולה, למשל ענף של משפחה.

ואכן אצל ביאליק, בשיר "גבעולי אשתקד", מופיעה המילה  שבט במשמעות של ענף דק, כלומר במשמעות שמחברת בין שתי המשמעויות שמהן יצאנו לעיון הזה. וכך כתוב בשיר: כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי בְּכָל רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.

מצב דומה לזה שבין  שבט ל מטה קיים גם בין המילים  פעם ו-רגל. עיון בנושא זה פורסם בבלוג בעבר, מוזמנים להתעניין ולהזכר: מפעם לפעם.