שימושים חדשים למילים ישנות

ביטויים רבים שהיו שגורים אפילו רק לפני כמה עשורים כבר אינם בשימוש, או שהם בשימוש מצומצם בלבד. זאת משום שהמציאות שאותה הם ייצגו נעלמה או נדחקה לפינה; או מפני שהוחלפו על ידי ביטויים חדשים ואופנתיים; או בגלל סיבות אחרות כלשהן. לכאורה אין יותר צורך בביטויים כאלה ואפשר לזרוק אותם לפח האשפה של הלשון, או לכל היותר לשים אותם בגנזכי המילים. לא חבל? אולי אפשר לתת להם משמעויות חדשות? אולי אפשר למחזר אותם; כמו שממחזרים פלסטיק, מתכת, או נייר? כדוגמה לאפשרויות מחזור אני מביא להלן כמה ביטויים כאלה; ולכל אחד מהם אני מציע משמעות חדשה; וגם מציג את המשמעות הישנה שלו, זו שהולכת ונשכחת.

אדמה כבדהמגרש בלב תל אביב. בבית הספר החקלאי למדנו: אדמה שחלקיקיה דקים – בדרך כלל זאת אדמה חומה או שחורה – נקראת  אדמה כבדה. ואדמה שחלקיקיה גסים, למשל אדמה חולית, נקראת  אדמה קלה.

אימון הפרטמכון כושר. בבסיס טירונים עברנו אימון הפרט. למשל: פזצטא -פול, זחל, צפה, טווח, אש.

איש הדמיםקפיטליסט חזירי. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ [את דוד]; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים (שמואל ב' טז ז).

בא בימיםימאי. על שלושה אנשים נאמר במקרא  בא בימים: על אברהם, על יהושע ועל דוד.

בית הכבודהכנסת. בית כבוד הוא כינוי לבית שימוש, ומקורו (כנראה) בביטוי "בית כיסא של כבוד" שמופיע במשנה, מסכת תמיד א א.

בית כיסאחנות רהיטים. הביטוי  בית כיסא נוסף ללשון בתקופת התלמודים כתחליף מעודן יותר למילה המקראית  מחראות, שכבר עורכי המקרא הסתייגו ממנה ושמו במקומה את המילה  מוֹצאוֹת. עד לפני כמה עשורים  בית כיסא היה עדיין בשימוש, עד שגם הוא החל להדיף ריח לא נעים והוחלף ב בית שימוש, שירותים, נוחיות וכיוצא באלה ביטויים נקיים יותר.

איש בליעל עובד שקידומו נחסם. איש בליעל הוא איש רע, נבל; לדוגמה: אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה (משלי ו יב).

חומה ומגדל – בית סוהר. בשנים 1939-1936 התחולל בארץ המרד הערבי, שנקרא בפי היהודים מאורעות 39-36. באותן שנים הוקמו עשרות יישובים יהודים בשיטה שכונתה  חומה ומגדל: מסביב לחצר היישוב הוקמה חומה, ובמרכז החצר הועמד מגדל תצפית.

כבש המטוס – ארוחה בשרית שמוגשת בטיסה.  כבש המטוס הן אותן מדרגות שבהן ירדו מהמטוס בטרם היות השרוולים.

Anti-capitalism_color
אנשי הדמים, אילוסטרציה משנת 1911.

מושב זקנים – ספסל בשדרה. פעם היו אומרים  מושב זקנים; אחר כך אמרו  בית אבות; היום אומרים  דיור מוגן או  כפר גמלאים.

מחזור זרעים – טיפולי פוריות. בחקלאות הבעל (חקלאות ללא השקייה) היו נהוגים מחזורי גידולים דו שנתיים, תלת שנתיים או ארבע שנתיים. לדוגמה: שנה ראשונה – חיטה; שנה שנייה – דגן קיצי (למשל סורגום או תירס); שנה שלישית – שחת (גידול שנקצר בעודו ירוק; מתייבש בשדה ונכבש לחבילות המאוחסנות במתבן; משמש כמזון לבהמות).

משחק לילה הרפתקת אהבים לילית. בתנועה היינו משחקים משחקי לילה. משחקים כאלה התקיימו (כמובן) בשעות החשכה, בשטח פתוח רחב. החניכים חולקו לשתיים או שלוש קבוצות שהתחרו ביניהן בצורה כלשהי שחייבה תנועה בשטח. למעשה משחקי הלילה תרגלו התנהלות שקטה, הקשבה לרחשי הלילה, התמצאות בשטח בחושך, ניווט, התגברות על פחד.

עט נובע – סופר פורה. עט נובע הוא עט שיש בו מכל קטן של דיו. מדי פעם ממלאים אותו בדיו, ומתוך כך אין צורך לטבול אותו שוב ושוב בקסת הדיו כמו שטובלים עט רגיל. בילדותנו עדיין לא היו קיימים העטים הכדוריים למיניהם, ועט נובע היה ניתן לראשונה רק בכיתה ו' או ז' (בערך באותו זמן שבו קיבלנו את שעון היד הראשון). עד אז כתבנו בעט רגיל. העט הרגיל היה למעשה יוֹרשה המתועש של נוצת הכתיבה. הייתה לו ציפורן מתכת (שהתקלקלה לפרקים והיו מחליפים אותה) ונלוו לו שני אביזרי עזר: קסת דיו ונייר סופג. היו מטבילים את הציפורן בקסת הדיו, כותבים כמה מילים ומספיגים בנייר סופג. וכך שוב ושוב –  מטבילים, כותבים ומספיגים.

עיפרון קופי – גנב ספרותי. היה פעם מין עיפרון שקראו לו  עיפרון קופי (או  עיפרון כימי) שסגולתו הייתה אי מחיקוּתו – שאי אפשר היה למחוק את מה שרשם בו.

עמל כפיים – מסג'. משמעותו של הביטוי  עמל כפיים היא עבודה פיזית. העלייה החלוצית שהתחילה לבוא לארץ בתחילת המאה העשרים העלתה את עמל הכפיים  הנבדלת מ"פרנסות אוויר" (לוּפט געשעפטן) למדרגה של ערך לאומי וחברתי.

קשר שטוח – יחסים זמניים. בתנועת הצופים למדנו לקשור כל מיני קשרים; כמו קשר מוט, קשר הצלה, קשר שטוח.

ריח הזבל – שחיתות באגף התברואה. כנראה שלאפו של המשורר לוי בן אמיתי ריח הזבל הכפרי היה נעים, כפי שמשתמע משירו "שדות שבעמק": "שדות שבעמק קדמוני הלילה בריח הזבל ניחוח חציר". אבל בדרך כלל לזבל, כמו גם לשחיתות, אין ריח טוב.

שביל הנחש – מסלול ההתקדמות של פוליטיקאי. היום אפשר לעלות על צוק המצדה ברכבל, אבל פעם עלו רק ברגל – או בשביל המערבי או בשביל המזרחי שנקרא  שביל הנחש על שום פיתוליו הרבים.

תנועת המושבים – בחירות לכנסת. תנועת המושבים היא התנועה ההתיישבותית המאגדת את מושבי העובדים. מושב העובדים הראשון היה נהלל, והוא נוסד ב-1919; ותנועת המושבים, כארגון התיישבותי, הוקמה ב-1933.

מודעות פרסומת

מילים שנדחו

בעשור הראשון של המאה ה-20 במקומות שונים בארץ מורים החלו ללמד את מקצועותיהם בעברית. המורים האלה נתקלו בבעיה קשה: למשמעויות רבות, ובפרט לכאלה הקשורות להוראת מקצועות אלה או אחרים, לא היו מילים בעברית. למשל, עדיין לא היו אז המילים  סיפרה, כלנית, תבליט, מבחנה, ידית ועוד הרבה מאוד מילים אחרות. כדי לספק למורים מילים שחסרות, וגם כדי לקבוע נורמות וכללים שונים של הלשון, החל לפעול, במסגרת הסתדרות המורים, גוף שנקרא ועד הלשון העברית. (למעשה הוועד הוקם עוד בסוף המאה ה-19, על ידי אליעזר בן יהודה, אבל פעילותו נפסקה; ואחרי כמה שנים הוועד הוקם מחדש, הפעם במסגרת הסתדרות המורים). עם קום המדינה הוקמה, במקומו של ועד הלשון, האקדמיה ללשון העברית. ועד הלשון, ואחריו האקדמיה, המציאו והציעו לדוברי העברית אלפי מילים שהיו חסרות בלשון. רוב המילים המומצאות אכן נקלטו, והיום קשה לדמיין את הלשון העברית ללא המילים האלה. אבל לשון היא כנראה יצור מורכב. יש לה רצונות וגחמות משלה, ולא תמיד ברור איך היא תתנהג כאשר מילה חדשה מבקשת להיכנס אליה; האם היא תקבל אותה בברכה, האם תערֹם קשיים, או האם חלילה תדחה אותה כליל ותגזור עליה חידלון ושכחה.

%d7%90%d7%a0%d7%95-%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%9b%d7%94%d7%9f

כדי להדגים את גחמותיה של העברית, אני מביא להלן, מתוך אתר האקדמיה, מבחר של מילים שהלשון דחתה אותן (אם כי כמה מהן מופיעות במילונים אלה או אחרים). בדרך כלל הן נוצחו על ידי המילים הלועזיות שאותן הן היו אמורות להחליף, אבל לפעמים גם על ידי מילים עבריות שלא הוצעו על ידי האקדמיה. ליד המילה שנדחתה רשמתי (בסוגריים) את השנה שבה הוצעה המילה, ואת המילה הנהוגה היום.

מְלוּחית (1913) – סלט.

מַגלוּל (1929)   – מטר (סרט מדידה).

מַסְכרת (1938) – כלי לסוכר.

כַּתיש (1938) – פטיש עם ראש מחורץ לכתישת סטייק או שניצל.

אפיפית (1938) – ופל.

מַקֶשֶת (1946) – לוח מקשים.

נָחֵת – בֶּמוׂל; נָסֵק – דְיֶאז (1955). [מונחים במוזיקה; במול הוא חצי טון למטה, דיאז הוא חצי טון למעלה];

מַרתוׂק (1971)– מתקן להקשה על הדלת (door knocker).

מֵיתד (1971) – דיבֶּל.

מְעונוע (1981) – קרוון, קרון נייד.

הִדוּדי (1985) – אינטראקטיבי.

מִטענית (1990) – טנדר.

חִשָּכון (1995) – איבוד זיכרון רגעי (blackout).

אֶקדם (2009) – אפריטיף, משקה ששותים לפני הסעודה.

מדוע  משאית (1955) נקלטה יפה ו מטענית לא נקלטה? מדוע  אלתור התקבלה בברכה ו אפיפית לא? האם יש לקבוצת המילים שלא הצליחו להיכנס ללשון מאפיין משותף כלשהו? האם אפשר לשער מראש איזו מילה תצליח להיקלט בלשון ואיזו לא? נראה שהתשובה לשאלות  האלה היא "אנחנו לא יודעים". לא רק משתמשי הלשון הרגילים – גם חכמי הלשון לא יודעים. אם היו יודעים, לא היו נדחות כל כך הרבה מילים שהציעה האקדמיה ללשון.

בין יתר תכונותיה, השפה היא רשת סבוכה של מילים המקיימות ביניהן זיקות וקשרים סמנטיים, פונטיים, תחביריים, היסטוריים ועוד. והתקבלותה (או דחייתה) של מילה אינה תלויה רק במילה עצמה; היא תלויה גם במערכת היחסים שלה עם מילים רבות אחרות ועם כלל השפה. ומערכת יחסים זו לא תמיד גלויה ונהירה.

נינא -נר יי נשמת אדם

ראשי תיבות בדרך כלל אינם עומדים בפני עצמם, אלא מייצגים את המילים העומדות אחריהם. עו"ד הוא עורך דין, בי"ס הוא בית ספר וכך ברוב המקרים. אבל לפעמים ראשי תיבות נעשים מילה בפני עצמה, שמתנתקת לכאורה מהמילים שיסדו אותה. למשל דוח (אומרים "הדוח", ולא "הדין והחשבון"), מגד (אמרים "הייתה ישיבת מגדים", ולא "הייתה ישיבת מפקדי גדודים"); נחל (מפקד הנחל) ועוד.
בדומה לכך יש גם ראשי תיבות שהם שמות של אנשים. ראשי תיבות המשמשים כשם משפחה הם תופעה נפוצה. אני לא מתכוון לראשי תיבות שהם קיצור שמו של אדם ספציפי, כמו רש"י (רבי שלמה יצחקי), או אצ"ג (אורי צבי גרינברג); אלא לראשי תיבות שנעשו שמות כשלעצמם. למשל: כץ – כהן צדק; שץ – שליח ציבור; שוב – שוחט ובודק; הלבץ – הכוהנים לבית צדוק; מזאה – מזרע אהרן הכהן; ראבד – ראש אב בית דין.

a-market-scene-by-candlelight
A Market Scene By Candlelight, Petrus Van Schendel 

הרבה פחות נפוץ – ממש נדיר – הוא השימוש בראשי תיבות לשמות פרטיים. למעשה ידועים לי רק ארבעה שמות כאלה, אם כי אולי יש עוד. שם אחד הוא בילו. בילו הוא ראשי תיבות של ההיגד המקראי "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיה ב ה). זה היה שמה של תנועת ביל"ו שקמה באוקראינה בשנת 1882 ושמה לעצמה מטרה להתיישב בארץ ישראל. השם בילו נפוץ יותר כשם משפחה, אבל יש גם אנשים (בודדים) ששמם הפרטי הוא בילו. אחד מהם הוא בילו וירחובסקי, יליד 1930, בוגר ביה"ס כדורי ולוחם בפלמ"ח, שנהרג בקרב במלחמת השחרור באוקטובר 1948. שם פרטי שני שהוא ראשי תיבות הוא פלמח, ר"ת של פלוגות מחץ – היחידה המובחרת של ההגנה, ואחר כך של צה"ל, לפני ובזמן מלחמת השחרור. ועל שם הפלמ"ח, רחבעם זאבי (גנדי), איש הפלמ"ח, קרא לבנו פלמח.
שם פרטי נוסף שהוא ראשי תיבות הוא נילי, על שם ארגון המחתרת היהודי בזמן מלחמת העולם הראשונה שנקרא ניל"י – נצח ישראל לא ישקר (שמואל א' טו כט).
השם הפרטי הרביעי של ראשי תיבות הידוע לי הוא נינא. לא נינה, עם ה"א בסוף, שהוא שם נפוץ למדי, בעיקר בקרב יוצאי ברית המועצות, אלא עם אל"ף בסוף. השם הזה הוא ראשי תיבות של ההיגד נֵר יי נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ כז). ואני מכיר בחורה, יפה חכמה ונעימה, שזהו שמה. והיא כנראה היחידה הנושאת את השם הזה.