"שתיים דובים" – שגיאה?

בלשון העברית כל שם עצם מסומן כזכר או כנקבה – אין מין סתמי. כאשר העצם הוא דומם אין למעשה כל משמעות לסימונים האלה. למשל, אין שום משמעות לכך ששער מסומן כזכר ואילו דלת כנקבה; או שחֶרב מוגדרת כנקבה וכידון כזכר.

מצב דומה קיים בנוגע לצמחים. לרוב מיני הצמחים שאנחנו מכירים יש גם אברים זכריים (אבקנים) וגם נקביים (עלי); ולכן מבחינה ביולוגית הם גם זכריים וגם נקביים, ואין משמעות לסימונם בלשון כזכרים או כנקבות. רימון אינו יותר זכרי מגפן, ורקפת אינה יותר נקבית מנרקיס. לא כך אצל בעלי החיים. אצל רוב מיני בעלי החיים יש הבדלה בין זכרים לנקבות – כל פרט הוא או זכר או נקבה. ומאחר שכך, יש לכאורה התאמה בין דרישתה של הלשון שכל עצם יהיה או זכר או נקבה, לבין ההבדלה המינית הקיימת אצל בעלי החיים. אבל בחינת הדברים האלה מראה שלא תמיד קיימת התאמה כזאת.

למעשה יש בלשון כמה אופני התייחסות לזכריותם או נקביותם של בעלי חיים. על פי אופן אחד אין כלל הבחנה (בלשון) בין זכר לבין נקבה: לבעל החיים יש רק שם כללי אחד והוא משמש גם לזכרים וגם ולנקבות של אותו מין; והשם הזה עשוי להיות (בלשון) זכרי או נקבי. למשל השם  נחש, למרות שהוא מסומן (בלשון העברית) כזכר, הוא מייצג גם את נקבת הנחש; והשם  דוכיפת, למרות שהוא מסומן כנקבה, מייצג גם את זכר הדוכיפת. למעשה זה המצב אצל רוב בעלי החיים שזכו לשם בלשון העברית. על פי אופן אחר, לזכר ולנקבה יש שמות נבדלים, אם כי שם הנקבה גזור משם הזכר (או להיפך); למשל זאב וזאבה. ויש אופן שלישי שלפיו לזכר ולנקבה יש שמות שונים לגמרי (שאינם גזורים האחד מן השני); למשל חמור ואתון.

two-bears-natalie-berman
By Natalie Berman

האם אופן ההבדלה (של הלשון) בין זכר לבין נקבה אצל בעל חיים זה או אחר הוא שרירותי, או אולי קיים בעניין הזה סדר כלשהו? ובכן, נראה שיש סדר – אולי לא מלא, אבל בכל זאת ברור; ואפשר לתארו כך: ככל שכלל בני האדם מכירים בעל חיים מסוים מקרוב, ומתוך כך גם יודעים להבחין בין הזכר לנקבה של אותו בעל חיים, כן מבדילה גם הלשון (העברית) בין שם הזכר לשם הנקבה. הבה נפרט ונדגים.

האדם הרגיל (שאינו זואולוג) אינו מבחין בדרך כלל בין זכרים לנקבות של חרקים, זוחלים, או בעלי כנף. לכן הלשון אינה מבדילה בדרך כלל בין זכר לנקבה של מין זה או אחר מבעלי החיים האלה. לדוגמה:  נשר הוא גם שמה של נקבת הנשר; ו לטאה הוא גם שמו של זכר הלטאה. לעומת זאת אדם רגיל יכול להבחין בקלות יחסית בין זכרים לנקבות של יונקים; וזוהי כנראה הסיבה שאצל היונקים יש בדרך כלל שמות נבדלים לזכר ולנקבה, גם אם ברוב המקרים שם הנקבה גזור משם הזכר (או להיפך): ארנב וארנבת; עכבר ועכברה; דוב ודובה; וכדומה.

אבל כאמור יש גם בעלי חיים ששמות הזכר והנקבה שלהם שונים לגמרי. על אלה נמנים החמור והאתון, השור והפרה, הגמל והנאקה, העז והתיש, הכבשה והאיל. קל לראות שבעלי החיים האלה הם בהמות בית שהאדם מגדל ולכן מכיר מקרוב; ולא רק מבחין, אלא גם נוהג אחרת בנקבות ובזכרים. למשל, מנקבות הכבשים, העזים והפרות הוא מפיק חלב, ואילו את הזכרים הצעירים שלהן (לפחות את רובם) הוא שוחט למאכל. לבהמות הבית האלה יש בדרך כלל עוד מאפיין לשוני, שאינו נפוץ אצל בעלי חיים אחרים: הצאצאים שלהן אינם סתם  "גורים" – יש להם שמות ספציפיים: עַיִר, עגל, בֶּכֶר, גדי, טלה.

זה פחות או יותר המצב בלשון זמננו, אבל לא כך היה תמיד. בלשון המקרא אצל רוב מיני היונקים – אלה שאינם בהמות בית – אין הבדלה לשונית בין זכרים לנקבות. אנשי המקרא ודאי ידעו שיש דוב זכר ודוב נקבה, ובכל זאת שניהם כונו באותו שם – דוב. וכך גם השפן, הנמר, העכבר ורוב שאר היונקים (שאינם בהמות בית).

מתכונת השם האחד לזכר ולנקבה היא אולי המפתח להבנת ה"שגיאה" בפסוק שלהלן: וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים (מלכים ב' ב כד). על פי הצורות הדקדוקיות שבפסוק הזה – ותצאנה שתים … ותבקענה –   נראה שהמְספר אומר לנו שהדובים שיצאו מהיער היו נקבות; אם כך, מדוע כתוב "דובים" ולא "דובות"? על פי המובא לעיל התשובה ברורה: בתקופת המקרא המילה  דובה לא הייתה קיימת בלשון, ולזכר ולנקבה הדוביים היה שם אחד משותף – דוב.

מודעות פרסומת

צדק צדק תרדף

יש בלשון מתכונת – אני קורא לה כאן הכפלת מילה – שלפיה מילה חוזרת על עצמה ברצף, עם או בלי אותיות יחס או ו' החיבור. לדוגמה: "צדק צדק תרדוף"; "בכל דור ודור"; "יש לי יום יום חג"; "גבר גבר". כפי שרואים בדוגמאות, המתכונת הזאת נמצאת כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. הבה נבחן תחילה את הופעתה המקראית, ואחר כך נגיע לזמננו.

ככלל, אפשר להבחין בין שני סוגים של הכפלות מילים במקרא (ואולי בכלל). הסוג הראשון, שמופעיו שכיחים למדי, הוא הכפלות שבאות להרחיב או להכליל דבר מסוים; לכאלה אפשר לקרוא הכפלת רוחב. לדוגמה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר (אסתר ט כח). משמעויותיהן של ההכפלות האלה הן "בכל הדורות", "בכל המשפחות", וכן הלאה.

סוג שני של הכפלות מילה, שהוא עיקר ענייננו בעיון הזה, הוא הכפלות שבאות ללא ו' החיבור, ותפקידן העיקרי הוא מתן יתר תוקף למילה המוכפלת. ואפשר לקרוא להן הכפלת תוקף. לדוגמה: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ (דברים טז כ). שלא כמו בהכפלות רוחב, נסיבות השימוש בהכפלות תוקף אינן ברורות מאליהן (ולדעתי זה מה שעושה אותן למעניינות יותר). אפשר לומר שהכפלות תוקף הן מין "אמצעי סגנוני", אבל זוהי אמירה כללית מדי; ומתבקש לברר מהם המאפיינים המשותפים להכפלות האלה. על סמך הכפלות התוקף המקראיות שמצאנו (שיובאו בסוף העיון) אפשר להבחין בארבעה מאפיינים משותפים.

א. ככלל, הכפלות תוקף הן לא ביטויים שגורים בלשון – רובן מופיעות במקרא רק פעם אחת.

ב. ההכפלה מדגישה ומעצימה את המילה המוכפלת. היא עושה אותה למילה החשובה ביותר בהיגד.

ג. כל הכפלות התוקף שמצאנו כלולות בדיבור ישיר, כלומר בדברים הנאמרים על ידי איש מסוים אל איש אחר או אל קבוצת אנשים; וההכפלה היא מין מתכונת של דיבור, מין אמצעי רטורי.

ד. כמעט כל (ואולי אפילו כל) האמירות שכוללות הכפלת תוקף נאמרות  בסיטואציות דרמטיות ומתוך התרגשות: דבורה שרה את שיר הניצחון ("עורי עורי דבורה"); שמעי מקלל את דוד ("צא צא איש הדמים"); דוד מקונן על מות אבשלום ("אבשלום בני בני"); וכך יתר ההכפלות.

כאמור הכפלות מילה קיימות גם בלשון זמננו, לדוגמה:  "יותר ויותר"; "מהר מהר"; "גבוה גבוה"; "חזק חזק". נראה שהתופעה הזאת שכיחה בימינו בעיקר אצל תארים; ואולי כל תואר – תואר השם או תואר הפועל – ניתן להכפלה. להכפלות מילה יש כנראה פוטנציאל פואטי, ואכן כמה וכמה כותבי שירים השתמשו בהכפלות כאלה. הנה כמה דוגמאות, כולן משירים ליריים ואפילו עצובים.

"עמוק עמוק העצב בעיניים / עמוק עמוק היין במרתף". מתוך השיר "שלכת"; המילים של יעקב אורלנד, הלחן של מרדכי זעירא.

"לילה לילה הרוח נושבת / לילה לילה הומה הצמרת / לילה לילה כוכב מזמר / נומי נומי כבי את הנר". המילים של נתן אלתרמן והלחן של מרדכי זעירא.

"את מתקרבת אלי לאט לאט / בין לחישה למבט לאט לאט / את מגלה מי אני לאט לאט / את מגלה לי מי את לאט לאט". מתוך השיר "לאט לאט", מילים ולחן של שלום חנוך.

"רחוק רחוק בראש ההר / הנשר הגדול שוכן לו / עמוק עמוק בתוך ההר / הדוב הענקי ישן לו". מתוך "רחוק רחוק"; מילים ומנגינה של חוה אלברשטיין.

יש בוודאי עוד ועוד שירים כאלה.

Decalcomanie_thumb2
Rene Magritte, Decalcomania

 

להלן הכפלות התוקף המקראיות שמצאתי. ובוודאי יש עוד כאלה שלא מצאתי.

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ (בראשית ז יט)

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (בראשית יז ב).

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם (בראשית כב יא)

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (בראשית כה, ל).

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד (בראשית ל מג).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית מו ב).

מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ (שמות כג ל).

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד ו).

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים טז, כ).

הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה (דברים כח מג).

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה, יב).

אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו (שופטים ה כב).

אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה (שמואל א' ב ג).

וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. (שמואל ב' יט ה).

וַיֹּאמֶר לוֹ [יונדב לאמנון בן דוד] מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, הֲלוֹא תַּגִּיד לִי (שמואל ב' יג ג-ד).

וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ [את דוד]: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל (שמואל ב' טז ז).

וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ (מלכים א יג ב).

וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו (מלכים ב' ב יב).

וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי (מלכים ב' ד יט).

וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת (ישעיהו ו ג)

נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל (ישעיהו כא ט),

יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם (ישעיהו כו ג)ַ.

יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ (ישעיהו כו ה).

אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת, מוּסָד מוּסָּד (ישעיהו כח ט ז)

מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם, כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה (ישעיהו כח יט).

הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, (ישעיהו כט א).

חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם (ישעיהו לח יט)

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם (ישעיהו מ א).

אָנֹכִי אָנֹכִי ה' וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיע (ישעיהו מג יא)ַ

לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מח יא)

אֲנִי אֲנִי דִּבַּרְתִּי, אַף-קְרָאתִיו (ישעיהו מח טו)

יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ישעיהו נ ד).

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז (ישעיהו נא ט)

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם (ישעיהו נא יז).

סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם (ישעיהו נב יא).

בְּחַלְּקֵי-נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ (ישעיהו נז ו)

וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ (ישעיהו נז יד).

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב (ישעיהו נז יט).

עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם (ישעיהו סב י).

סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיהו סב י).

אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי (ישעיהו סה א).

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם (ירמיהו ו, יד).

וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד (יחזקאל לז י).

אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כב ב).

זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהילים קלז ז).

רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל (משלי כ יד).

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ (שיר השירים ז א).

סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ (קהלת א ו).

וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' (דברי הינים א' כג ל).

וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן (נחמיה ח ו)

המילים הגדולות של ארץ ישראל

pikiwiki_israel_16170_kiryat_gat
תזמורת ילדים צועדת בחגיגות יום העצמאות בקריית גת, שנות השישים.

אין שוויון בקרב המילים. אפשר למשל להבחין בין מילים קצרות לארוכות, בין שכיחות לנדירות, בין ישנות לחדשות. וגם בין מילים קטנות למילים גדולות. מילה קטנה, לפי ההגדרה כאן, היא מילה שמסמנת מציאות מצומצמת, פשוטה יחסית, חד משמעית. למשל  כיסא,  מיץ,  למזוג, צהרים. ומילה גדולה היא מילה שמייצגת מציאות רחבה, מרובת פנים ועתירת הֶקשרים. למשל  אנושות, יקום, דמוקרטיה, מאבק, קדושה. ענייננו כאן הוא המילים הגדולות של ארץ ישראל של טרם הקמת המדינה, מילים שייצגו ערכים, שימשו כדגלים מילוליים, וביטאו את רוח התקופה. הנה כמה מהמילים האלה.

ציונות. המונח  ציונות הוא חדש יחסית. הוא נטבע בשנת 1890 לציון מהותה של תנועת "חובבי ציון". מי שטבע אותו היה אדם ששמו נתן בירנבאום, שהיה המזכיר הראשון של המשרד הציוני שהרצל ניהל בווינה. ואחר כך אומץ המונח  ציונות על ידי הרצל כשמה של התנועה הציונית [ראו ערך  ציונות  בוויקיפדיה].

בתקופת טרם המדינה הרעיון הציוני – התקבצות היהודים בארץ ישראל והקמת מדינה יהודית בה – לא היה מובן מאליו ולא היה מקובל על כל היהודים, ואולי אפילו לא על רובם. לפיכך למושג  ציונות הייתה משמעות רבה, בעיקר לאלה שישבו בארץ ישראל. לגביהם הוא ייצג לא רעיון ערטילאי אלא עשייה בפועל ומעורבות אישית. כה גדולה הייתה המילה  ציונות וכה מרכזית בשיח הארץ ישראלי עד שנעשתה סמל אירוני למילים גדולות שלפעמים מנותקות מקרקע המציאות; לדוגמה: "במקום לדבר ציונות תתחילו כבר לעשות משהו".

היישוב, יישובים, התיישבות. המילים  יישוב ו התיישבות אמנם קיימות בלשון העברית מאז תקופת התלמודים או ימי הביניים, אבל בארץ ישראל של טרם המדינה הן קיבלו משמעויות חדשות. המילה  יישוב, כשהיא באה עם ה"א הידיעה – היישוב – הייתה כינויו של הציבור היהודי שחי בארץ. היא סימנה לא רק קבוצת תושבים, אלא גם ישות לאומית מאורגנת ("היישוב המאורגן") שיש לה מטרות, משימות, מוסדות וכלי ביצוע. יישובים לא היו באותם ימים סתם מקומות שחיים בהם אנשים, כמו חיפה או צפת או הכפרים הערביים;  יישובים היו יישובים עבריים שעסקו בעבודת האדמה והיוו חלק מהמעשה הציוני של יישוב הארץ והפרחת השממה; כמו עין חרוד, נגבה, נהלל או חניתה. התיישבות הייתה שם כולל למפעל הקמת היישובים, מפעל שאין כמוהו לחשיבות ציונית. והיו  ההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים);  יישובי חומה ומגדל (יישובים מבוצרים שהוקמו בתקופת מאורעות 1939-1936); יישובי סְפר; התיישבות האלף (בעמק חפר); ועוד.

עליה. כבר במקרא הגעה של בני ישראל אל ארץ ישראל מוצגת כעלייה, ועזיבתם את הארץ נחשבת כירידה. לדוגמה: עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם (דברים ט כג). וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב ג). הלשון העברית הציונית שעוצבה בארץ ישראל בתקופת טרם המדינה אימצה וחיזקה את התפיסה המקראית: כאשר יהודי בא מארץ כלשהי אל ארץ ישראל כדי לחיות בה – הוא עולה; וכשהוא עוזב את ארץ ישראל כדי לחיות בארץ אחרת – הוא יורד; והמושג  עליה מסמן קודם כל ובעיקר את התופעה הכללית של הגעת יהודים אל ארץ ישראל כדי לחיות בה. הייתה  עליה ראשונה, עליה שנייה, עליה שלישיית; הייתה  עליה בלתי לגלית (שנקראה גם  העפלה); ובהפגנות נגד השלטון הבריטי קראו בקצב  עליה חופשית מדינה עברית.

עבודה. "המילון השלם" מונה שש עשרה משמעויות שונות של המילה  עבודה. המשמעות הראשונה, שהיא גם השכיחה ביותר, היא זו: "פעולה גופנית או רוחנית שעושים כדי לייצר משהו". אבל בארץ ישראל של טרם המדינה למילה  עבודה היו משמעויות והקשרים נוספים – פוליטיים ואידיאולוגיים – שלא מופיעים במילון. מאז תחילת המאה העשרים התנועות והמפלגות שייצגו את העובדים (אלה שחיו, לפי הגדרתם, מעבודה, ולא ממסחר או מהון) הן שהובילו את היישוב העברי בארץ ישראל. לדידן של תנועות אלה עבודה לא הייתה רק פעולת ייצור; היא הייתה ערך קיומי, לאומי ומוסרי,  ואמצעי עיקרי להגשמת הציונות. מכך נוצרו מושגים רבים כמו  עבודה עברית; תנועת העבודה; עבודה שכירה (עבודת שכירים); עבודה עצמית (הימנעות מהעסקת שכירים); עבודת כפיים (עבודה פיזית); מחנה עבודה; (חניכי תנועות הנוער שהיו יוצאים בקיץ לחודש עבודה בקיבוצים); תנועת הנוער העובד; זרם העובדים (בחינוך).

תנועה. על פי אחת המשמעויות,  תנועה היא התלכדות של אנשים רבים שיש להם רעיונות ושאיפות משותפים ואולי גם כלים ארגוניים. בארץ ישראל של טרם המדינה המושג  תנועה היה קשור בדרך כלל למעשה הציוני, ובכך דבקה למילה הזאת הילה של שליחות לאומית ציונית. ואלה כמה מהמושגים "התנועתיים" שרווחו אז: התנועה הציונית; תנועת הפועלים, התנועות ההתיישבותיות; תנועות הנוער; תנועת המרי העברי; דין התנועה (מרות הציבור והמוסדות); מעשה לא תנועתי (מעשה לא ראוי מבחינת התנועה).

הגנה. מאז ראשית הפעולה הציונית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 תפסו ענייני הגנה וביטחון מקום חשוב בחייו של היישוב. עד שנות העֶשרה של המאה העשרים המילה העיקרית שביטאה את התחום הזה הייתה  שמירה, על נגזרותיה השונות. היו שומרים שיצאו לשמור על היישובים העבריים ועל הרכוש היהודי; והיה ארגון "השומר" שאיגד את העוסקים בשמירה וביצע משימות שמירה במקומות רבים בארץ. בשנות העשרים של המאה הקודמת נדחקה המילה  שמירה על ידי המילה  הגנה, שנתפסה כבעלת משמעות רחבה יותר – הגנה על כלל היישוב מפני איומים מכל הסוגים. את ארגון השומר ירשה  "ההגנה", שהייתה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית. עם קום המדינה המילה  הגנה פינתה את מקומה לטובת המילה  ביטחון.

והיו עוד מילים גדולות בלשונה של ארץ ישראל של טרם המדינה, ונסתפק בציון כמה מהן: מדינה עברית, חלוציות, הגשמה, מאורעות, התנדבות, ארץ ישראל השלמה, חלוקת הארץ,  השלטון הבריטי.

נפלת על הראש? שאלות שלא מצפות לתשובות

פעמים רבות יש פער בין משמעותם של מילים והיגדים כפי שהיא נובעת מהגדרות מילוניות או ממאפיינים תחביריים, לבין המשמעות שהדובר מתכוון אליה; והשומע או הקורא סוגרים את הפער הזה על בסיס הכרת ההקשר שבו נאמרו הדברים. כך הדבר במקרים רבים גם עם היגדים המנוסחים כשאלה.

מבחינת המשמעות, שאלה (במובנה כאן) היא היגד שמבקש תשובה על דבר כלשהו. מבחינה תחבירית, שאלה מאופיינת על ידי סימנים בתחילת ההיגד ובסופו. הסימן שבתחילת ההיגד הוא מילת שאלה ( מה, מתי, איזה וכד') או ה"א השאלה (האם תבואי מחר?); ובסוף ההיגד בא סימן שאלה. בדיבור סימון ההיגד כשאלה נעשה גם על ידי טון הדיבור, ולפעמים זהו הסימון היחיד ("אתה בא מחר?").

עם זאת לא כל היגד שיש לו סימנים של שאלה נאמר כדי לקבל תשובה. למשל ההיגד "אתה יכול להעביר לי את המלח?" אינו שאלה בדבר יכולתו של הנמען, אלא בקשה לקבל את המלח. להלן נכנה היגדים כאלה בכינוי  "כמו-שאלה". מתי ולאילו שימושים אנשים משתמשים בכמו-שאלה? הנה כמה סוגי שימושים כאלה; לכל סוג שימוש נתנו דוגמה או שתיים מהמקרא ודוגמה או שתיים מלשון זמננו.

do-i-look-like-i-was-born-yesterday

 

שלילה. במקום שלילה ישירה משתמשים לעיתים בכמו-שאלה. דוגמאות: במקום לומר "אין יתרון לאדם…", קהלת אומר מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? (קהלת א ג). קהלת לא שואל שאלה; הוא קובע שאין יתרון. עוד דוגמה: במקום לומר "אין לנו חלק…", ישראל כמו-שואלים: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי? (מלכים א' עב טז). ובלשון זמננו: במקום לומר "אני לא צריך את זה" אומרים גם "בשביל מה אני צריך את זה?"

 הוראה, בקשה.  הוראה או בקשה – לפעמים ההבדל ביניהן עמום – עשויות להינתן בצורת שאלה במטרה לרכך את ההוראה או הבקשה ולהקנות להן מרכיב של נימוסיות. דוגמה מקראית: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ? (בראשית מא לח). פרעה לא מצפה שישיבו לו "כן" או "לא", כפי שמתבקש אם הייתה כאן אכן שאלה, אלא מורה לעבדיו למצוא איש אשר רוח אלוהים בו. עוד דוגמה: אברהם פונה אל ה' בקשר לסדום: הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? (בראשית יח כד). הוא אינו מבקש תשובה; הוא מבקש בקשה מאת ה' – שירחם על העיר. דוגמאות מלשון זמננו: "האם אתה מוכן לשתוק לרגע?"; "אתה יכול לסגור בבקשה את הדלת?"

תמיהה, השתאות.  מעצם מהותה, תמיהה היא סוג של שאלה, אולם התמה בדרך כלל לא מחכה לתשובה. לדוגמה: "לא יכולת לחכות עד שאגיע?". וגם דוגמה מקראית: בסיפור על נעמי ורות נאמר וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? (רות א יט).

לעג, בוז. הלועג שם סימן שאלה על חשיבותם או ערכם של עניין או אדם אלה או אחרים. דוגמה מקראית: דוד אומר על גלית: כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים? (שמואל א' י זכו). דוגמה מלשון הדיבור של זמננו: "מי הוא בכלל שיגיד לנו מה לעשות:"

שאלה רטורית.  הדובר מציב כמו-שאלה כפתיח להצגת התשובה שהוא עצמו נותן.  דוגמה מקראית: פרק לח של איוב מכיל כמו-שאלות רבות שה' כמו-שואל את איוב. למשל: הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם? אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ? (איוב לח לג). עוד דוגמה מקראית: ה' אומר למשה: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה' (שמות ד יא). ודוגמה מלשון זמננו: "אתם יודעים מה סוד כוחנו? אני אגיד לכם".

 תלונה, תרעומת, כעס, גערה, תוכחה.  רגשות כאלה מתעוררים פעמים רבות בעקבות  מעשה או אירוע פוגעני שלא מובן לדובר; והוא שואל, מתוך כעס, איך ומדוע קרה הדבר. דוגמה מקראית: וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא (שמות יז ג). עוד דוגמה: ה' מצווה על אליהו לומר לאחאב: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתּ? (מלכים א' כא יט). ובלשון זמננו: "איך יכולת לעשות לי את מה שעשית?"

צער, תאניה, תסכול, ואכזבה. גם במקרים כאלה הדובר שואל למה ואיך קרה מה שקרה. דוגמה מקראית: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה? (איכה א א). דוגמה מזמננו: ההספד העצמי של דן בן אמוץ: "איך הלך מאתנו זה בלי אזהרה מוקדמת?"

 

באופן כללי אפשר לומר כך: אם היגד חיווי הוא חד כיווני (אינו שואל ואינו מצפה למענה), ושאלה היא דו-כיוונית (שואלת ומצפה למענה) – "כמו-שאלה" נמצאת בין שניהם – שואלת שאלה אבל לא מצפה לתשובה.