פרשת "ואתחנן" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ואתחנן" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: דברים פרק ג פסוק 23 עד פרק ז פסוק 11. 

ההפטרה:  מתוך ישעיהו פרק מ. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם צמדי מילים מיוחדים. 

צמדי פעלים ניגודיים 

בפרשת "ואתחנן", בין שאר ציוויים ואזהרות, משה מתרה בבני ישראל לא להתחתן בגויים שמסביבם. וכך הוא אומר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם; בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ (דברים ז 3). 

נתן ו לקח הם פעלים מנוגדים – הם שייכים לאותו תחום מציאות אבל מייצגים פעולות הפוכות. יש בלשון הרבה זוגות של פעלים מנוגדים; למשל  נכנס-יצאברח-רדףשבר-תיקן. ולא רק פעלים מנוגדים יש; יש גם שמות עצם מנוגדים (כמו  הר-גיאאור-חושךיבשה-ים); ויש תארים מנוגדים (כמו גבוה-נמוך, חם-קר, טיפש-חכם);  ויש צלעות מנוגדות בתקבולת, כמו בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּו (משלי י 1)ֹ; ויש בוודאי עוד צורות של ניגודיוּת. אבל אנחנו כאן עוסקים רק בצורה אחת, שאנחנו קוראים לה "צמדי פעלים ניגודיים". 

על פי הגדרתנו, צמד פעלים ניגודי הוא זוג פעלים המייצגים פעולות הפוכות, שמופיעים יחד במשפט אחד בטקסט כלשהו, ובפרט בפסוק אחד או בכמה פסוקים סמוכים במקרא; והם משתתפים במסר משותף כלשהו. צמדים כאלה יוצרים בדרך כלל משמעים מוּספים שנקבעים לא רק על ידי משמעות הפעלים המנוגדים כשלעצמם, אלא גם על ידי יחס הניגוד שביניהם, הופעתם ביחד במשפט או בפסוק אחד, וההקשר שבו הם מופיעים. להלן כמה סוגים של צמדים כאלה, ויש בוודאי עוד. 

אחד משני הפעלים בא בשלילה, ומתוך כך מחזק  את האחרלדוגמה: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (עמוס ה 2). הצמד הניגודי הוא  נפל-קם. הפועל  קם בא בשלילה, ("לא תוֹסִיף קוּם") ומחזק את "נפלה". ועוד דוגמה: וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ (בראשית מ 23). הצמד הוא  זכר-שכח; ו"לא זכר" מחזק את "וישכחהו". 

בצד פעולה אחת מוצגת גם פעולה הפוכה, שגם היא אפשרית. דוגמה – אהב-שנא: עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא (קהלת ג 8). עוד דוגמה  – בנה-הרס: חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ (משלי יד 1)ועוד:  הוריד-העלה; אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מו 4). 

שתי הפעולות הן למעשה שני צדדים של פעולה אחת. דוגמה –  אמר-שמע: אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי, וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע (איוב לג 8). מה שהאחד אמר השני שמע. ועוד: נתן-לקח: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה (בראשית כג 13). מה שהאחד ייתן השני ייקח. 

פעולה  אחת היא  פיצוי או תיקון לשנייה. לדוגמה –  זרה-קיבץ: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ (ירמיהו לא 9). זרע-קצר; הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ (תהילים קכו 5). 

שלשות מילים 

הבה נסתכל על הפסוק הבא הנמצא בהפטרה לפרשת "ואתחנן": מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ (ישעיהו מ 12). 

שלושת המילים  מיםשמים,  ארץ המופיעות בפסוקנו, מופיעות יחד בעוד פסוקים במקרא; לדוגמה: ה', בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם (שופטים ה 4). והן מופיעות יחד גם בבראשית א 20; בראשית ו 17; בראשית ז 19; משלי ל 4. ואולי בעוד מקומות במקרא.   

למעשה אפשר לשייך את השלָשה  מים-שמים-ארץ לתופעה הלשונית הידועה והנפוצה מאוד במקרא, הנקראת "צמדי מילים". "צמד מילים", על פי אפיונו כאן, הוא זוג מילים מאותו חלק דיבור (שם עצם, או פועל, או תואר) ומאותו תחום מציאות, המופיעות יחד באותו משפט; וזאת כמה פעמים (או אף הרבה פעמים) בלשון המדוברת או הכתובה. לדוגמה:  חלב-דבשיום-לילה,  גדול-קטן. וקל לראות שהשלָשה שלנו עונה על מאפייני צמדי המילים (מלבד שהיא בת שלוש מילים ולא שתיים).  

צמדי מילים הם כאמור תופעה נפוצה – יש בלשון, ובפרט במקרא, מאות צמדים. לעומת זאת שלשות מילים – כמו מים-שמים-ארץ – אין הרבה. בכל זאת מצאנו את השלשות הבאות, ויש אולי עוד. 

מים-שמים-ארץ. את השלשה הזאת כבר ציינו למעלה. 

גר-יתום-אלמנה. לדוגמה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ; לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה (דברים כד 21). השלשה הזאת מופיעה גם אצל ירמיהו, זכריה ומלאכי. 

דגן-תירוש-יצהר. לדוגמה: וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר (הושע ב 10). שלשה זאת נפוצה למדי במקרא, והיא נמצאת גם ב-במדבר, דברים, מלכים ב', יואל, חגי, דברי הימים.  

חרב-רעב-דבר. לדוגמה: וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר (ירמיהו כד 10). השלשה הזאת מופיעה במקרא למעלה מעשרים פעמים; בעיקר אצל ירמיהו, אבל גם אצל יחזקאל ודברי הימים. 

מדבר-ציה-ערבה. לדוגמה: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה (ישעיהו לה 1). השלשה הזאת מופיעה גם אצל ירמיהו. 

שמש-ירח-כוכבים. לדוגמה:  וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (דברים ד 9). השלשה הזאת מופיעה גם אצל ישעיהו, ירמיהו, יואל, תהילים וקהלת. 

 

מודעות פרסומת

פרשת "דברים" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "דברים" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: דברים פרק א פסוק 1 עד פרק ג פסוק 22

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרק א.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם חכמה ובינה.

 

חכמה, בינה, דעת

בפרשת "דברים" משה סוקר את המוצאות את בני ישראל במדבר; ובין יתר הדברים הוא מזכיר את המבנה הארגוני שהקים כאשר מינה שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, לשפוט ולהנהיג את העם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם (דברים א 13).

"חכמים ונבונים" אומר הכתוב. יש במקרא פסוקים רבים שכוללים גם מילה מהשורש חכ"ם (כמו  חכם או  חכמה) וגם מילה מהשורש בי"ן (כמו  בינה, נבון); ולפעמים מופיעה אתן גם מילה מהשורש יד"ע (ובפרט המילה  דעת). למשל: כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו, דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב 6). ברור שיש קירבת משמעות בין חכמה לבינה (או תבונה), או בין חכמה לדעת, אבל יש ביניהן גם הבדלי משמעות; שהרי אם לא היו הבדלים, מדוע  לומר גם "חכמים" וגם "נבונים"? או גם "חכמה" וגם "דעת"?  ובכן, מה אומרים דרשנים על ההבדל בין "חכמים" ל"נבונים" בפסוק שלנו (דברים א 13)? מדרש ספרֵי אומר: "חכמים ונבונים – זה ששאל אריוס את ר' יוסי. אמר לו [אריוס לר' יוסי]: איזהו חכם? אמר לו [ר' יוסי]: המקיים תלמודו. […] חכמים דומים לשולחני [חלפן] עשיר, שמביאים לראות רואה; וכשאין מביאים יושב ותוהה. [ואילו] נבון דומה לשולחני תגר, כשאין מביאים לו לראות – מביא משלו ורואה". גם בלי להידרש לדרכי פעולתו של השולחני, אפשר להבין שעל פי ר' יוסי לחכם יש מה שהביאו לו אחרים – למשל רבותיו – ואילו הנבון מביא דברים גם מעצמו. ורש"י אומר: "נבונים – מבינים דבר מתוך דבר".

אמנם המושגים "חכמה", "בינה" ו"דעת" והמושגים הגזורים משורשיהם מופיעים ביחד במקרא במקומות רבים, אבל ובמיוחד הם מופיעים בספר משלי, שעיקר עניינו הוא החכמה על צורותיה, תפקידיה ומופעיה השונים. מתוך כך ספר משלי מספק לפרשנים הזדמנויות רבות לדון בשאלות כמו מהי חכמה, מהי בינה, מהי דעת, ומהם ההבדלים בין המושגים האלה. להלן שני פסוקים מתוך משלי, וביאורם על ידי המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר).

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה (משלי א 2). על פי המלבי"ם, "חכמה" משמעה (לפחות בפסוק הזה) הידיעה איך צריך אדם לנהוג בכל עניין שיש בו אפשרויות מנוגדות. למשל: ענווה היא חכמה וגאווה היא סכלות. ואת דרכי ההתנהגות החכמה האדם לא יכול להבין מעצמו, אלא רק מדרכי ה'.

לעומת זאת, הבינה מקורה, על פי המלבי"ם, בשכלו של האדם, ועניינה חקירת הדברים לעומקם על ידי היקשים ולימוד דבר מתוך דבר; וכך אומר המלבי"ם:  "ותחת שהחכמה  [ש]נאספת אל הנפש מבחוץ, הבינה היא יוצאת מנפש האדם לחוץ, לעבור בין הדברים ולחקרם, ולחדור לדעת עומקם, ולהוציא תעלומות על-ידי היקשי התבונה".

פסוק אחר ממשלי הנוגע לענייננו ומבואר על ידי המלבי"ם – ביאור שכאילו משלים את ביאורו למשלי א 2 המובא לעיל – הוא זה: יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת, חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ (א 7). וכך מבאר המלבי"ם: "יראת ה' ראשית דעת – הנה כל חכמה יש לה התחלה, שעל ידה תיוודע החכמה, והם יסודותיה; כמו שחכמת ההנדסה [הגיאומטריה] תבנה יסודותיה על החוש ו[על] המושכלות ראשונות [האקסיומות], וחכמת הטבע מיוסדת על הבחינה והניסיון. אבל חכמת התורה וחכמת המידות, הנזכרת בספר זה [ספר משלי] בשם חכמה סתם, התחלותיה לא ייוודעו במופת השכל כנ"ל, והיא מקובלת מה' אשר הכינה וגם חקרה. אם כן, אי אפשר להגיע בה לכלל דעת – שיֵדע אותה בידיעה ברורה – [אלא] רק על ידי המוסר ויראת ה'". עד כאן המלבי"ם. ובמילים שלנו: על פי המלבי"ם ה"חכמה" בספר משלי היא חכמת התורה והמוסר; וחכמה זאת  אינה נוצרת על ידי כוח השכל או על ידי תצפיות וניסויים, אלא היא ניתנה לאדם מאלוהים. ו"דעת" היא הבנה ברורה ועמוקה של החכמה הזאת.

ויש עוד פסוקים ופרשנויות בעניין הזה.

לסיום, אי אפשר שלא להזכיר בקשר לענייננו כאן את חסידות חב"ד, ששמה הוא ראשי התיבות של חכמה בינה דעת. והוויקיפדיה אומרת שעל פי חסידות חב"ד, אף שהאמונה בבורא היא היסוד בחייו של היהודי, יש צורך לבסס את האמונה על ידי הבנה שכלית, ויש צורך ב"התבוננות" שבאה רק אחרי לימוד ועיון מעמיק (כך לפחות על פי  ויקיפדיה).

 

הבה נתבונן

עיקרה של ההפטרה לפרשת "דברים" הוא דברי תוכחה של ישעיהו. ובין שאר הדברים הוא אומר: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן (ישעיהו א 3).

הבה נתבונן בפועל התבונן. הפועל הזה גזור מהשורש בי"ן שעניינו בינה והבנה.  ואכן המלבי"ם מבאר: "לא התבונן – לא רצה להבין". אבל בלשון זמננו לפועל התבונן יש מובן אחר, שאינו קשור לכאורה לענייני הבנה: "הסתכל בתשומת לב, בעיון". אז מאיפה הגיע לפועל  התבונן המובן השגור בימינו? הנה הסבר: אחת הדרכים להבין משהו היא להסתכל עליו בתשומת לב. וכנראה שמתוך כך המובן "הסתכל בתשומת לב" השתלט על הפועל  התבונן, עד שבימינו זהו מובנו היחיד, או לפחות העיקרי.

כך או לא כך, הפועל  התבונן מופיע במקרא בלפחות שלושה מובנים. על פי מובן אחד,  התבונן משמעו כמו בימינו – "הסתכל בתשומת לב". לדוגמה: וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי (מלכים-א ג 21).  על פי מובן שני,  התבונן משמעו "חקר, ניסה להבין"; כמו בפסוק שלנו מישעיהו (עמי לא התבונן). ועל פי מובן שלישי  התבונן משמעו "החכים, נעשה חכם"; לדוגמה: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי (תהילים קיט 100). ו"מצודת דוד" מפרש: "מזקנים אתבונן – אהיה בעל בינה יותר מזקנים".

בכל שלשת המובנים שלעיל המושג "התבוננות" מחבר בין "הסתכלות" ל"הבנה".

האם יש בלשון עוד חיבור כזה (בין "הסתכלות" ל"הבנה")? אולי יש, אם כי הוא סמוי במידה מסוימת. הבה נסתכל על הפועל הסתכל. הפועל הזה גזור מהשורש סכ"ל, שעניינו טיפשות (סָכל, סִכלות). אבל בין הסתכלות לסכלות אין שום קשר של משמעות, אז מהיכן צצה ה"הסתכלות" הזאת? אפשר שיש כאן שני שורשים נבדלים – סכ"ל של סִכלות וסכ"ל של הסתכלות; אבל אפשר לבאר את הדבר גם כך: כידוע  שׂי"ן (שמאלית) מתחלפת לפעמים עם סמ"ך (למשל שרעפים-סרעפים, תפש-תפס, משור-מסור). אז אולי  הסתכל הוא בעצם גלגול של  השתכל שבא מהשורש שכ"ל, ושלפי זה משמעו "הביט באופן מושכל, כדי להשכיל". ואכן ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, בתרגומו (מערבית) של שמואל אבן תיבון, מופיע הפועל השתכל במשמעות של  התבונן; ומילון אבן שושן, אולי בעקבות אבן תיבון, כולל את המילה  השתכלות (במובן של התבוננות) באוצר המילים שלו.

 

פרשת "מטות" והפטרתה, פרשת "מסעי" והפטרתה – עניינים לשוניים 

פרשת "מטות" והפטרתה, פרשת "מסעי" והפטרתה – עניינים לשוניים 

פרשת "מטות" והפטרתה

הפרשה: במדבר פרק ל פסוק 2 עד פרק לב פסוק 42. 

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים א ב.  

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: כל אחד מהם עוסק בצמד מילים שמשמען אמנם שונה ואפילו מנוגד, אבל הן  מייצגות ביחד תחום מושגים אחד. 

באש ובמים 

פרשת "מטות" מספרת, בין שאר דברים, על מלחמת נקם של בני ישראל במדיינים. בקשר לכך מסופר על ציוויים שונים שציווה אלעזר הכוהן, ובהם גם היטהרות אחרי הקרב. אמצעֵי ההיטהרות הם אש ומים. הכלים העומדים באש – כלי המתכת – יטוהרו באש; ואילו הלבוש והכלים שאינם עומדים באש – כמו כלי העור או כלי העץ – יטוהרו במים. וכך כתוב שם: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר; אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא 23).  

האש והמים קשורים בקשר עמוק בתודעתו של האדם, ופעמים רבות הם מוזכרים ביחד בכתובים או בדיבור; כמו בביטוי "באש ובמים". מניין נובע הקשר הזה? קשה להצביע על מקור קשר יחיד ומובהק, אבל אפשר להעלות השערות. אולי הקשר נובע מכך שמים ואש נמנים עם ארבעת היסודות – אדמה, אוויר, מים, ואש – שמהם, על פי תיאוריות קדמוניות, בנויים כל החומרים בעולם. ואולי מכך שגם מים וגם אש מעורבים בתופעות מקראיות על-טבעיות; למשל המבול, או הסנה הבוער ואיננו אוּכּל. ואולי כי גם מים וגם אש הם איתני טבע שמאיימים על האדם, והאדם נאבק בהם; כמו שיטפונות, ים סוער, שרפות, ברקים. ואולי אפילו הקשר נובע מכך שגם המים וגם האש מזוהים עם צבע יסוד. המים הם כחול ("כחול ים המים"); והאש היא אדום ("להבה – כמוך כמונו, כמוך כמונו דגלנו אדום"). 

מלבד תפקידיהם בטבע, למים ולאש יש פעמים רבות גם תפקידים לשוניים: הם, והמושגים הקשורים אליהם, מייצגים באופן מטפורי התרחשויות מאיימות;  לדוגמה: "יש ממש שיטפון של יבוא זול מהמזרח הרחוק". או: "המנהג הזה מתפשט כמו אש בשדה קוצים". וכאשר ייצוג כזה כולל גם אש וגם מים, הוא מקבל תוקף כפול . הנה שלוש דוגמאות.  

מים ואש, כאשר הם באים בלשון ביחד, מייצגים בדרך כלל פגעים ואסונות.  לדוגמה: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ. כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ (ישעיהו מג 2). ועוד: בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (תהילים סו 12). ובלשון ימינו אומרים: "הם הולכים אחריו באש ובמים". 

המים והאש מייצגים מכות שה' מכה בהן את אויביו. לדוגמה: וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה', וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ; בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ (תהילים יח 14). ועוד: נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד; אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם (תהילים קה 32). 

מים ואשכשהם עומדים אחד מול השני, מייצגים מאבק בין כוחות מנוגדים. לדוגמה: המים מכבים את האש: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שיר השירים ח 8). ועוד: האש מאדה ומבעבעת את המים; לדוגמה: כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים, מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ (ישעיהו סד 1). ובלשון ימינו: הם כמו אש ומים – כל הזמן רבים.  

 

לבנות ולנטוע 

ההפטרה לפרשת "מטות" מספרת על הקדשתו של ירמיהו לנבואה. וכך כתוב שם: רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ (ירמיהו א 10). 

כפי שרואים, בפסוק הזה יש ארבעה זוגות מילים –  גויים וממלכות;  לנתוש ולנתוץ;  להאביד ולהרוס;  לבנות ולנטוע. לארבעת הזוגות האלה יש מאפיינים לשוניים משותפים. האחד: בכל זוג, שתי המילים הן מאותו חלק דיבור –  שתיהן שמות עצם  (גויים,  ממלכות) או שתיהן פעלים (שאר הזוגות). מאפיין שני: בכל זוג יש בין מילות הזוג קרבת משמעות. מאפיין נוסף: כל זוג מארבעת הזוגות האלה מופיע (כזוג) גם בעוד מקומות במקרא. לדוגמה: קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים (ישעיהו יג 4). או: רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד (ירמיהו יח 7). [זוגות מילים כגון אלה המופיעים בפסוקנו נמנים עם תופעה לשונית רחבה שנקראת "צמדי מילים"; עם התופעה הזאת, שהעסיקה ומעסיקה חוקרי לשון ומקרא רבים,  נמנים  למשל הצמדים  חלב ודבשחרב וחניתשמים וארץ, אש ומים, ועוד הרבה מאוד. אבל אנחנו לא נרחיב עליה כאן.] 

יחד עם  המאפיינים משותפים שיש לזוגות שבפסוק שלנו, יש הבדל בין הזוג  לבנות ולנטוע (או  בתים וכרמים) לבין הזוגות האחרים: בעוד קשרי המשמעות בין המילים בזוגות האחרים הם של דוֹמוּת "פשוטה", עד כדי נרדפוּת (להאביד-להרוס), קשרי המשמעות בין  לבנות ו לנטוע הם מורכבים יותר. על פני הדברים, המשמעויות של שתי המילים האלה שונות לגמרי, שהרי לא אומרים "לבנות כרם" או "לנטוע בית"; ובכל זאת שתי הפעולות האלה דומות בכמה עניינים.   

עניין אחד: גם בתים וגם כרמים (כרמי גפן, כרמי זיתים וכד')  הם צמודי קרקע,   "נכסים דלא ניידי". מתוך כך הם מייצגים התבססות ויציבות. לדוגמה: וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם (ישעיהו סה 21). ובימינו: "מי יבנה יבנה בית בתל אביב? … מי ייטע  ייטע כרם בראשון?" (מתוך השיר "מי יבנה בית" של לוין קיפניס). 

עניין שני: גם בתים וגם כרמים הם נכסים עתירי השקעה שמעידים (לפחות בתקופת המקרא) על עושרם של המחזיקים בהם; לדוגמה: הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי; בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים (קהלת ב 4). 

עניין שלישי: גם עצים וגם בתים משמשים כדימוי לעם ישראל. לדוגמה: וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ (ירמיהו מב 10). ועוד: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (ירמיהו לא 3).  

עניין רביעי: גם עצים וגם בניינים משמשים כדימוי לגוף האדם. דוגמאות: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהילים צב 13); ובלשון זמננו: "בשנה האחרונה הוא צמח ב-10 סנטימטרים". והמשלה למבנה: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (שיר השירים ד 4); ובלשון זמננו: "הגוף שלו בנוי היטב".  

 

פרשת "מסעי" והפטרתה

הפרשה: במדבר פרק  לג פסוק 1 עד פרק לו פסוק 13 

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים ב  ד. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בעצים וצמחים מקראיים. 

קוצים בארץ ישראל 

פרשת "מסעי" ממשיכה לספר על מסעם של בני ישראל במדבר, ובין שאר הדברים שהיא עוסקת בהם מצויים ציוויים שונים הקשורים לכניסה לארץ וליחס אל יושביה. וכך כתוב שם: וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ (במדבר לג 55). ועל פי מילון העברית המקראית שכים וצנינים הם צמחים קוצניים; כלומר קוצים. 

כאשר בתנו רותי סיימה את לימודיה ב-M.I.T  (בוסטון, ארה"ב) נסענו לטקס הענקת התארים. הטקס נערך באחד הבקרים של חודש יוני, באחת החצרות של הקמפוס, תחת כיפת השמים. נכחו בו כ-3000 איש ואשה – בוגרים, מורים, חברים ובעיקר הורים. במשך כל שלוש השעות של הטקס (למעשה במשך כל אותו יום) ירד גשם. לא גשם זלעפות אלא גשם מתון, מן זרזוף כזה. אמנם המארגנים חילקו לבאי הטקס מעילי גשם חד פעמיים שהוכנו מראש למקרה (צפוי לגמרי) שירד גשם, וגם היו לנו מטריות, אבל בכל זאת הזרזוף הטריד. באחת האתנחתות שבמהלך הטקס גברת קשישה אחת אחזה במיקרופון ודיברה אל הקהל כדי לעודד אותו וכדי להעביר את הזמן עד הפרק הבא. ובין שאר דבריה היא אמרה (בערך) כך: "גבירות ואדונים נכבדים; אתם אולי חושבים שמה שיורד עליכם עכשיו זה rain; אבל אני מאנגליה, ואצלנו באנגליה יש 18 מילים שונות לגשם, כל מילה מייצגת סוג גשם שונה מהאחרים; ואצלנו מה שיורד כאן עכשיו לא נקרא rain אלא drizzle". 

לאנגלים יש הרבה שמות לגשם; ללָפִּים יש הרבה שמות לשלג; לסינים יש אולי הרבה מילים לאורז. האם גם ללשון העברית, למשל ללשון המקרא, יש התמחויות לשוניות מהסוג הזה, התמחויות שנוצרו מתוך הטבע והמציאות של ארץ ישראל? ובכן, אני מביא לפניכם התמחות אחת כזאת – קוצים. מתברר שבמקרא יש כחמישה עשר שמות שונים של צמחים קוצניים; שניים – שִכים וצנינים – כבר הזכרנו לעיל, ובהמשך הדברים נציין עוד.   

ככלל, כותבי המקרא לא מתייחסים לקוצים כאל אובייקטים בזכות עצמם – הקוצים משמשים אותם בעיקר כסמלים וכמטפורות. קוצים הם מטפורה לאויבים ולגויים מציקים, כמו בפסוקנו שהובא בראשית הדברים. קוצים הם סמל לחורבן ועזובה, כמו בפסוק תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה (איוב לא 40). וקוצים הם מטפורה למטרד ולמוקשים, כמו בפסוק צִנִּים [=קוצים] פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ; שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם (משלי כב ה).  

הנה עוד כמה שמות של צמחים שעל פי מילון העברית המקראית הם צמחים קוצניים. (שמות הצמחים מופיעים כאן בגופן מודגש). 

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ (בראשית ג 18). 

אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים ח 7). 

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת (ישעיהו ה 6). 

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו נה 13). 

כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ, וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב (יחזקאל ב 6).  

דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (משלי טו 19). 

וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים (משלי כד 31). 

וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ (ישעיהו לד 13); 

 

עצי פרי במקרא 

בהפטרה לפרשת "מסעי", שעיקרה דברי זעם על ישראל, אנחנו מוצאים את הפסוק הבא: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת; וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיהו ב 21). גם אם ניתן לבאר ביטוי זה או אחר בפסוק הזה באופנים שונים, הרעיון הכללי שלו ברור. "מצודת דוד", למשל, מבאר אותו כך: "ואנכי נטעתיך שורק – מתחילה נטעתיך מענפי גפן משובח, וחוזר [הכתוב] ומפרש 'הכל מזרע אמת' – הם אברהם יצחק ויעקב; ואם כן, ראוי היית להיות כמוהם. ואיך נהפכת למולי להיות בדים רעים המוּסָרים מן הגפן, אשר כל אחת נכריה וזרה מן הנטיעה ולא תשוה אליה?". כלומר, בני ישראל משולים לגפן שהייתה אמורה להיות משובחת, אבל נעשתה רעה. 

השימוש בגפן כדימוי לבני ישראל נפוץ למדי במקרא.  דוגמה אחת היא הפסוק מתוך ההפטרה שלנו שהובא למעלה. עוד דוגמה היא הפסוק גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל, פְּרִי יְשַׁוֶּה לּוֹ (הושע י 1). ורש"י מבאר: ישראל דומין לגפן המשיר כל פריו הטוב. אבל לא רק דימוי לבני ישראל – הגפן משמשת כדימוי לעוד דברים: 

שלום ובטחון. לדוגמה: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה (מלכים-א ה 5). 

שפע ועושר. דוגמה: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (בראשית מט 11).  

אישה פורייה. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהילים קכט 3). 

גוף האישה. וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן (שיר השירים ז 9). 

איש נכבד. משל יותם מדמה אנשים לעצים: יש אנשים נכבדים כמו הזית, התאנה או הגפן; ויש פחותים – כמו האטד. 

התכונה שבזכותה הגפן משמשת כדימוי חיובי היא היותה נותנת פרי, שממנו גם עושים משקאות משמחי לבב אנוש כמו יין ותירוש. וכנראה שמאותה סיבה – מתן פרי – גם עצי פרי אחרים משמשים כדימוי לדברים חיוביים. הנה עוד עצים כאלה: 

תאנה, כמו גפן, מייצגת ביטחון ושלווה – אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ. 

תפוח מייצג עליונות, עדיפות – כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים (שיר השירים ב 3). 

הזית מייצג הוד – וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ (הושע יד 7); וגם מכובדוּת (כמו במשל יותם). 

תמר מדמה צדיק – צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהילים צב 13). 

ואם בעצי פרי אנחנו עוסקים, הנה עצי הפרי המוזכרים במקרא (לכל עץ פרי מצוין בסוגריים מקום אחד במקרא שבו הוא מוזכר): 

אגוז (שיר השירים ו 11); גפן (מלכים-ב ד 39); זית (נחמיה ח 15); עץ הדר (ויקרא כג 40), ועל פי רש"י "פרי עץ הדר" הוא אתרוג; רימון (יואל א 12); שקד (ירמיהו א 11); שקמה (ישעיהו ט 9); תאנה (חבקוק ג 17);  תמר (יואל א 12); תפוח (שיר השירים ב 3).  

 

 

 

 

 

פרשת "פינחס" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "פינחס" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק כה פסוק 10 עד פרק ל פסוק 1

ההפטרה: מתוך מלכים א פרקים יח יט

 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים במילים שיש להן כמה משמעויות זרות לכאורה אחת לשנייה, ובכל זאת יש זיקה ביניהן.

משמעויות של נס

פרשת "פינחס" פותחת בדו"ח על מפקד משפחות השבטים שערכו משה ואלעזר הכהן בערבות מואב לפני הכניסה לארץ. וכאשר הדו"ח מציין את דתן ואבירם, צאצאי ראובן, הוא מזכיר את מקרה קורח ועדתו; וכך כתוב שם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה, בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ; וַיִּהְיוּ לְנֵס (במדבר כו 10).

מה פירוש "ויהיו לנס"? רש"י אומר: "ויהיו לנס – לאות ולזכרון למען אשר לא יקרב איש זר לחלוק עוד על הכהונה". כלומר: על פי רש"י  נס משמעו כאן "אות, זיכרון".

אבל למילה  נס יש עוד משמעויות. האחת היא "מוט", למשל כזה שמתנוסס עליו דגל; לדוגמה: אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד, מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה (ישעיהו ל 17). משמעות אחרת של  נס היא "דגל"; לדוגמה: שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס (יחזקאל כז 7).

בלשון זמננו המשמעות השכיחה והעיקרית של המילה  נס היא "מעשה פלא, דבר שלמעלה מן הטבע". כמו בברכה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמָן הַזֶּה. המשמעות הזאת נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים, ואילו במקרא המשמעות "מעשה פלא" מיוצגת על ידי המילים  מופת או  נפלאות. לדוגמה: זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה; מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו (תהילים קה 5).

ארבע המשמעויות של המילה  נס שהצגנו למעלה –  אות, מוט, דגל, פלא – אמנם נבדלות אחת מהשנייה, בכל זאת אפשר לראות קשר משמעי ביניהן. המשמעות "מוט" מתקשרת למשמעות "דגל" בדרך פשוטה: הדגל מתנוסס על מוט. ולכן דגל נקרא גם נס. המשמעות "דגל" מובילה למשמעות "אות"; כי דגל משמש כאות וסימן. למשל: דגל שחור, דגל לבן, דגל לאום. המשמעות "אות"  מובילה למשמעות "מעשה פלא": יש הרואים בנס אות לקיומו של האל, או אישוש לקיומו של שליח האל (ראו ויקיפדיה, הערך  נס). לדוגמה, הנסים שעשה ה' במצרים ובמדבר הם (על פי המקרא) אותות ומופתים לקיומו ולכוחו; כמו שכתוב: אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו; וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן (תהילים עח 43). כלומר: נס הוא אות.

 

נפש ומובניה

ההפטרה לפרשת "פינחס" מספרת על בריחתו של הנביא אליהו מפני איזבל אשת אחאב מלך ישראל המבקשת את נפשו אחרי שהרג את נביאי הבעל; ועל חזרתו של אליהו לתפקידו כנביא. אבל ענייננו כאן אינו האיש אליהו אלא המילה  נפש, המופיעה (בנטיות שונות) חמש פעמים בשלושה פסוקים רצופים בתחילת ההפטרה. למילה  נפש יש כמה מובנים. ואכן בחמשת הפעמים המוזכרות לעיל היא מופיעה בשלושה מובנים שונים.

מובן אחד הוא זה המופיע בדברי איזבל לאליהו: כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם (מלכים-א יט 2).  נפש משמעה כאן האדם בכללותו; נפשך=אותך. מובן שני הוא זה המופיע בפסוק: וַיַּרְא [אליהו] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ (מלכים-א יט 3). הפירוש "מצודת דוד" אומר: "אל נפשו – בעבור למלט נפשו". כלומר: נפשו=עצמו.

מובן שלישי מופיע בפסוק וַיִּשְׁאַל [אליהו] אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת (מלכים-א יט 4). "מצודת דוד" מבאר: "וישאל – שאל מה' לקחת נפשו ולמות בידי שמים". כלומר נפשו= חייו. ויש ל נפש עוד מובנים שכיחים; כמו: "דמויות במחזה" ("במחזה הזה יש שלוש נפשות עיקריות") ; החלק החושב והמרגיש של האדם ("יש לו נפש סוערת").

מובניה של המילה  נפש שהזכרנו לעיל קרובים אחד לשני  – כולם עניינם חיוּת וקיימוּת – עד שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. אבל ל נפש יש גם מובנים שאינם קרובים לכאורה לחיוּת; ובכל זאת אולי קשורים לתחום הזה.

משמעות אחת כזאת היא "הרחה" (מלשון להריח). לדוגמה: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים (ישעיהו ג 20). על פי "מילון העברית המקראית" (של מ.צ. קדרי) "בתי נפש" הם כלי הרחה, ו נפש כאן משמעה הרחה. ומה הקשר בין חיוּת להרחה? אולי הקשר הוא באמצעות האף: האף הוא איבר ההרחה וגם איבר הנשימה והנשמה;  לדוגמה:  "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב 7).

משמעות אחרת של המילה  נפש שנבדלת מתחום ה"חיוּת", היא "צוואר". דוגמה: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ (תהילים סט 2). על פי המילון של קדרי  נפש משמעה כאן צוואר. המים הגיעו עד הצוואר, עד אי יכולת לנשום. הצוואר קשור לנשימה, והנשימה קשורה לנפש.

משמעות נוספת כזאת היא "זכרון, מצבה למת". דוגמה: "רבי נתן אומר, בונין לו נפש על גבי קברו" (משנה, מסכת שקלים, פרק ב, ה). קשה למצוא קשר משמעות בין נפש במובן של חיוּת לבין  מצבה. אולי המשותף ביניהן הוא זכר המת: בעוד הגוף מתכלה לאחר המוות, הנפש ממשיכה להתקיים, למשל באמצעות זיכרונם של אנשים. והמצבה מייצגת את זכר הנפש.

 

(William Waterhouse, Lady soul of rose garden)