יש בלשון העברית תופעה המכוּנה "צמדי מילים". הכוונה היא לצמדים כמו חלב-דבש, חרב-חנית, אשירה-אזמרה, מזרח-מערב, צר-אויב, דגן-תירוש. התופעה הזו קיימת בכל רבדי הלשון העברית (וגם בשפות אחרות), אבל נראה שבמקרא היא בולטת ושכיחה במיוחד. צמדי המילים המקראיים זכו לתשומת לבם של חוקרי מקרא ולשון עברית רבים (י. אבישור, ע.צ. מלמד, ע. ברנר ועוד) – כל חוקר וגזרת המחקר שלו. ככלל, המחקרים שעסקו בעניין הזה התייחסו אל צמדי המילים המקראיים בעיקר כאל תופעה סגנונית; אולם נראה (על כל פנים נראה לי) שצמדי מילים במקרא ממלאים גם, ואולי אפילו בעיקר, תפקידים סמנטיים: כל צמד נושא משמעות מסוימת הנוספת לזו של מילות הצמד כשהן לעצמן. מי הם צמדי המילים המקראיים, מה מאפיין אותם, ומהו התפקיד הסמנטי שהם ממלאים?
לצורך ענייננו "צמד מילים מקראי" הוא זוג מילים המופיעות בתוך פסוק אחד – המילים צמודות אחת לשנייה או לא צמודות – כמה וכמה פעמים במקרא. אבל הגדרה זו אינה מספיקה. למשל הזוגות "ויאמר אלוהים" או "אוהל מועד" מופיעים במקרא הרבה מאוד פעמים, אבל לצורך ענייננו כאן הם לא נחשבים כצמדים. כדי שזוג מילים ימלא את התפקיד הסמנטי שלו (כפי שתפקידים כאלה מוצגים בהמשך הדברים) עליו גם לקיים את המאפיינים הבאים:
- שתי מילות הצמד, כשהן מופיעות בפסוק מסוים, הן מאותו חלק דיבור. למשל, שתיהן שם עצם ( חלב, דבש), או שתיהן פועל ( אשיר, אזמר), או שתיהן תואר ( טוב, רע).
- כמעט תמיד שתי מילות הצמד ממלאות במשפט שבו הן נמצאות אותו תפקיד תחבירי – שתיהן נושא, או שתיהן נשוא, או שתיהן מושא וכדומה.
- שתי המילים משתייכות לתחום משמעות משותף כלשהו. למשל: צר ו אויב משתייכות לתחום "אויב ושונא"; חרב ו חנית משתייכות ל"כלי מלחמה"; דגן ו-תירוש – ל"תנובת הארץ". צריך לציין שכל אחת ממילות הצמד כשהיא לעצמה עשויה להשתייך לכמה תחומים, ובכל תחום כזה היא עשויה ליצור צמדים עם מילים אחרות מאותו תחום. למשל: חרב שייכת לתחום "כלי מלחמה" והיא מופיעה בצמדים כמו חרב-חנית (וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; ישעיהו ב ד), או חרב-כידון. אבל חרב שייכת גם לתחום "אסונות", והיא אכן יוצרת צמדים עם מילים מהתחום הזה, למשל חרב-רעב (וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה; ירמיהו ה יב), או חרב-דֶבֶר.
- זוגות שמילותיהם מקושרות בסמיכות בכל פעם שהן מופיעות יחד (למשל אהל-מועד, כתר-מלכות, שרוך-נעל) אינם כלולים בקהל הצמדים שאנחנו מדברים עליהם כאן. זאת משום שבצורת הסמיכות שתי המילים "מוּלחמות" זו לזו ויוצרות משמעות אחת לכידה, שלפעמים שונה לגמרי מהמשמעויות של שתי המילים כשהן לעצמן; ולמעשה אפשר לראות את שתי מילות הסמיכות כאילו הן מילה אחת.
עתה אפשר לראות מדוע הזוגות "ויאמר אלוהים" או "אוהל מועד" אינם נחשבים על ידינו כאן כצמדים: בזוג "ויאמר אלוהים" שתי המילים הן מחלקי דיבור שונים והן גם ממלאות תפקידים תחביריים שונים. והזוג "אוהל מועד" הוא סמיכות.
אחרי שהגדרנו מהם צמדי מילים וציינו את המאפיינים שלהם, אפשר לענות על השאלה מהו תפקידם הסמנטי. הסתכלות בצמדי המילים מראה שמילותיו של כל צמד לא רק משתייכות לתחום משמעות משותף (שהוא רחב יותר מצירוף פשוט של שתי המילים האלה), אלא גם מביעות ומייצגות את כלל התחום הזה. ובמילים אחרות: כל צמד מילים (העונה להגדרה ולמאפיינים המצוינים לעיל) מייצג את כלל תחום המשמעות ששתי מילות הצמד משתייכות אליו.
לדוגמה נסתכל על הצמד יתום-אלמנה, למשל בפסוק כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (שמות כב כא). הצמד הזה מייצג את כלל החלשים הזקוקים להגנה – הגֵר, הדל, האביון ועוד כאלה. ואכן מסרים זהים מציינים את החלשים האחרים; למשל: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כד יד). בדומה לכך, הצמד חרב-חנית מייצג את כלל כלי המלחמה – רמחים, כידונים, מגנים וכדומה. ועוד דוגמה: הצמד דגן ו תירוש מייצג את כלל תנובת הארץ; למשל: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים (ישעיהו לו יז).
פה צריך להבהיר שתחומים רבים מיוצגים על ידי יותר מצמד אחד – במקום אחד על ידי צמד זה ובמקום שני על ידי צמד אחר. כך למשל התחום "כלי מלחמה" מיוצג במקומות מסוימים במקרא על ידי הצמד חרב-חנית, ובמקומות אחרים על ידי הצמדים קשת-חץ, קשת-חנית ועוד צמדים. והתחום "תנובת הארץ" מיוצג לא רק על ידי דגן-תירוש, אלא גם על ידי חלב-דבש, תירוש-יצהר ועוד צמדים.
לסיום הנה עוד כמה דוגמאות לצמדי מילים. לכל צמד ציינו (במרכאות כפולות) את תחום המשמעות שהוא מייצג, וכן מילים נוספות (אם יש כאלה) שמשתייכות לאותו תחום ושגם הן יוצרות צמדי מילים שמייצגים את אותו תחום. וגם הבאנו פסוק שכולל את הצמד.
אמת-משפט – "מוסר, צדק"; חסד, צדק, שלום. מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט (תהילים קיא ז).
תמול-שלשום – "זמן בעבר"; וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (מלכים ב' יג ה)
ששון-שמחה – "שמחה"; גיל, משוש, רינה, צהלה, מחול; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה (ישעיהו לה י).
אש-עשן – "בערה, שרפה"; גחלים, בערה, להבה, שרפה; עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל; גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. (שמואל ב' כט ב).
הוד-הדר – "כבוד"; כבוד, תפארת, גאון, גדולה, עוז, צבי; הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו; עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ (תהילים צו ו).
בְּעִבְרִית 