צער ועצב, יגון ותוגה – משמעות מתוך הֶקשר

צער ועצב, יגון ותוגה – משמעות מתוך הֶקשר

נסתכל על המילים  צער, עצב, יגון, ו תוגה. יש עוד מילים המשתייכות לתחום המשמעות הזה, שאפשר לקרוא לו תחום הצער, אבל אנחנו נסתפק במילים האלה. לכל אחת מהמילים האלה יש טווח משמעות מסוים, שחופף במידה זו או אחרת את טווחי המשמעות של המילים האחרות; אבל לכל מילה יש גם גווני משמעות משלה שמבדילים אותה מהמילים האחרות שבתחום. הגוונים הייחודיים האלה הם שמצדיקים את קיומה של המילה בלשון ואת השימוש בה. איך עומדים על גווני המשמעות? דרך אחת היא באמצעות רכיבי משמעות; הדרך הזאת מוצגת בעיון "שקרים ומילים דומות". דרך אחרת היא באמצעות ההֶקשר, כלומר באמצעות משפטים שהמילה הנדונה מופיעה בהם, ושמתוכם מתבררת משמעות זו או אחרת של המילה. בדרך הזאת, במקום להבין את משמעותו של המבע מתוך משמעותן של המילים, מבינים את משמעותן של המילים מתוך ממשמעותו של המבע. וכך אכן נעשה כאן: עבור כל אחת מהמילים הנדונות נביא כמה משפטים ידועי מקור או שכיחי שימוש, ומתוכם נסיק את גווני המשמעות השונים של אותה מילה. לעניין זה צריך להקדים ולומר שככל שאנחנו מחדדים גווני גוונים של משמעות, בפרט גוונים שהמילונים לא מפרטים, כן יש פחות הסכמה ממוסדת ו"אובייקטיבית" לגביהם ויש יותר מקום לפרשנות שאינה "מחייבת" את כלל משתמשי הלשון וחוקריה.

צער

"בצער רב אנחנו מודיעים על פטירתו של.."

"אנחנו משתתפים בצערך"

"אם פגעתי בך, אני מצטער"

"קרה כאן מקרה מצער"

"אני מצטער, אבל אין יותר כרטיסים".

מתוך משפטי הדוגמה האלה אפשר להסיק שהמילה  צער מייצגת רגש מכאיב או מטריד שמרגיש אדם עקב מקרה לא טוב שקרה לו או לזולתו, מקרה שאולי היה יכול להימנע. עם זאת המילה  צער לא תמיד מייצגת כאב אותנטי. למשל, המבע "אני מצטער" עשוי להיאמר מתוך אמפטיה והזדהות, או כהתנצלות ובקשת סליחה – גם בגין עניין פעוט יחסית. גם התואר  מצער ("מקרה מצער") אינו מייצג בהכרח רגש של כאב – הוא עשוי להינתן להתרחשות לא רצויה, או אף מזיקה, גם אם התרחשות כזאת לא ממש נוגעת לעמקי ליבו של הדובר.

עצב

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִיםְ (בראשית ג טז).

בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר; וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י כב).

"עלם ועלמה ידעתי, עלם ועלמה טובים; איש את רעהו אהבו ובכל זאת היו עצובים" (מילים: י.ל. פרץ; מנגינה עממית).

"מאז שבנו מת הוא אדם עצוב"

עצב הוא מצב נפשי של כאב, דאבה ודכדוך; עניין שבין אדם לבין עצמו. לפעמים עצב הוא מצב חולף, אבל בדרך כלל הוא מצב מתמשך ואפילו קבוע, כמו תכונת נפש. אדם יכול להיות עצוב לא דווקא בגלל אירוע קונקרטי, אלא בגלל מצב קיומי שלא ניתן לשנות אותו. גם אובייקטים שאינם בני אדם עלולים להיות עצובים. למשל, "סיפור עצוב", "עיניים עצובות", "מנגינה עצובה"; אבל למעשה עצבם של האובייקטים האלה משקף עצב של בני אדם או גורם לבני אדם להיות עצובים..

יגון

וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר; וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה (בראשית מב לח).

כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי, וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה (תהילים לא יא)

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי; צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא (תהילים קטז ג).

שֶׁמֶשׁ אוֹר, וְהַיּוֹם חָלַף, / רַק אֶחָד לֹא חָזַר מִשַּׁדְמוֹת הַקְּרָב. / שִׁיר תּוּגָה וִיגוֹנִים, סִיעָה שֶׁל עֲנָנִים / עוֹלָה מִמַּעֲרָב. (שמש אור, נתן יונתן על פי שיר רוסי).

המילה  יגון גזורה מהשורש יג"ה. הנו"ן שבסופה אינה שורשית, כמו שהיא אינה שורשית גם במילים  חרון, המון, או  קלון. מילים אחרות מאותו שורש הן  תוגה ו נוגֶה.

שמש אור, הענן חלף
וסיעת בחורים שבה מן הקרב.
יערות אורנים, שירת העפרונים
תצחק מכל ענף.
יערות אורנים, שירת העפרונים
תצחק מכל ענף.

שמש אור, הענן חלף,
בחורות תקדמון ועמן הטף;
רק אחת לבדה צופה היא לדודה
והוא עוד טרם שב.
רק אחת לבדה צופה היא לדודה
והוא עוד טרם שב.

שמש אור, והיום חלף,
רק אחד לא חזר משדמות הקרב.
שיר תוגה ויגונים, סיעה של עננים
עולה ממערב.
שיר תוגה ויגונים, סיעה של עננים
עולה ממערב.

יגון הוא עצב עמוק וכבד שנקשר בדרך כלל למוות; עצב כבד שמוציא את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו; כבד עד כדי כך שהוא כשלעצמו יכול לגרום למותו של האחוז בו. בימינו המילה  יגון אינה רווחת בשפה היום-יומית והיא שמורה ללשון הגבוהה.

תוגה

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב; וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י א).

גַּם בִּשְׂחֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה (משלי יד יג).

דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה (תהילים קיט כח).

בדומיה עוטפת התוגה / ובליבך נותרה המשאלה / שעה חולפת יום ושנה / ואת עדיין לו ממתינה  ("פרי גנך", מילים ומנגינה של יוני רועה).

תוגה היא עצב שקט ועמום שנמצא באופן תמידי ברקע הנפש. בדרך כלל היא באה לא בגלל אירוע  נקודתי כלשהו, אלא עקב מצוקות כמו אהבה נכזבת, צרות משפחתיות (בן כסיל), חוסר תוחלת. ולפעמים תוגה באה אחרי אופוריה ועליצות יתר ("הבוקר שאחרי").

 

(Guernica by Pablo Picasso, 1937)

מודעות פרסומת

אנאלוגיות סמנטיות

אנאלוגיות סמנטיות

אחד השיעורים בלימודי המתמטיקה שלי היה גיאומטריה אנאליטית. המרצה היה יורם לינדנשטראוס, שעוד לא מלאו לו אז שלושים שנים וכבר היה פרופסור. בשנת 1981, בהיותו בן ארבעים וחמש, הוכתר כחתן פרס ישראל במתמטיקה. הוא נפטר ב-2012. אחד הדברים המעטים שאני זוכר מאותו שיעור הוא האנאלוגיה בין קווים לנקודות שלינדנשטראוס הציג בפנינו באמצעות שני היגדים. הראשון אומר כך: "לכל שני קווים ישרים יש נקודה, אחת ורק אחת, המשתייכת לשניהם". והשני אומר: "לכל שתי נקודות יש קו ישר, אחד ורק אחד, שמשתייך לשתיהן". (הביטוי "קו שמשתייך לנקודה" אולי נראה מאולץ, אבל אם תחשבו עליו תראו שהוא לא רק נכון אלא גם מובן).

כפי שרואים, ההיגד השני התקבל על ידי החלפת תפקידים בין הקווים לנקודות. בדרך כלל אם שני עצמים בהיגד כלשהו מתחלפים בתפקידיהם (למשל בתפקידי נושא ומושא) מתקבל היגד חסר משמעות או לא סביר. כדוגמה ניקח את ההיגד "שמעון הזיז את השולחן". אם נחליף תפקידים בין שמעון לשולחן נקבל את ההיגד הלא סביר "השולחן הזיז את שמעון". אבל באנאלוגיה קו-נקודה החלפת התפקידים בין העצמים (קו ונקודה) יצרה היגד בעל משמעות וגם נכון.  

האם יש עוד אנאלוגיות דוגמת זו שהציג לנו פרופ' לינדנשטראוס? הדעת נותנת שיש הרבה; על כל פנים אני מצאתי את האנאלוגיות  הבאות.

מילים ומשפטים. "משמעותו של המשפט נובעת ממשמעותן של המילים". וגם: "משמעותן של המילים נובעת ממשמעותו של המשפט".

זכרים ונקבות. "זכרים זקוקים לנקבות כדי להעמיד צאצאים." וגם: "נקבות זקוקות לזכרים כדי להעמיד צאצאים".

האדם והמציאות. "המציאות מעצבת את האדם"; וגם: "האדם מעצב את המציאות".

ישראל והשבת. "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת את ישראל".

צלילים עולים וצלילים יורדים. אחת הדרכים לתאר נעימה (תיאור חלקי בלבד) היא לציין את העליות והירידות של הצלילים עם התקדמות הנעימה (עליה לצליל גבוה יותר או ירידה לצליל נמוך יותר). למשל, את הנעימה "חמש שנים על מיכאל" אפשר לתאר כך: עליה, עליה, ירידה, עליה, ירידה, ירידה, ירידה, וכן הלאה. באופן כזה אפשר לתאר את נעימת הנושא העיקרית של "אמנות הפוגה" של באך כך: עלייה, ירידה, ירידה, ירידה, עליה, עליה, עליה , וכך הלאה. והנה, בקטע השלישי של היצירה הזאת באך מחליף תפקידים: במקום כל עליה הוא עושה ירידה, ובמקום כל ירידה הוא עושה עלייה. ומתקבלת נעימה אמנם שונה, אבל אנאלוגית לנעימת הנושא העיקרית.

 

ננסה לאבחן את המשותף לאנאלוגיות שהבאנו לעיל.

יש שתי מהויות, נקרא להן מהות א' ומהות ב' (למשל ישראל והשבת) ויש סיטואציה (המבוטאת באמצעות היגד מסוים) שכוללת את שתי המהויות וגם מצביעה על קשר כלשהו ביניהן (למשל "ישראל שמרו את השבת"). ובסיטואציה זו ניתן להציב את מהות א' במקום מהות ב' ואת מהות ב' במקום מהות א', ולקבל סיטואציה אחרת ("השבת שמרה את ישראל"). הסיטואציה האחרת אמנם שונה (ולפעמים אפילו מנוגדת לכאורה) מהסיטואציה הראשונה, אבל בכל זאת יש קשר בין המשמעויות של שתי הסיטואציות. באופן כזה קיבלנו למעשה שתי אנאלוגיות שכרוכות אחת בשנייה: אנאלוגיה בין שתי המהויות א' ו-ב', ואנאלוגיה בין שתי הסיטואציות. ומכיוון שתמצית עניינן של אנאלוגיות כאלה היא שימור המשמעותיוּת, אפשר לקרוא להן אנאלוגיות סמנטיות.

יש משהו יפה באנאלוגיות הסמנטיות. כל אחת מהן מצביעה על סימטריה מסוימת בין שתי המהויות שלה, והיא אפשרית רק אם יש קשר משמעות עמוק בין שתיהן; קשר שאינו מצומצם להיגד או לסיטואציה אלה או אחרים, אלא קיים מתוך עצם מהותן של שתי המהויות.

 

(The Pilgrim, 1966 by Rene Magritte)

כלי עבודה כמטפורות

כלי עבודה כמטפורות

בין כלל העצמים המוחשיים המצויים בסביבתו של האדם נמצאים גם כלי העבודה למיניהם. וכמו עצמים רבים אחרים, גם כלי העבודה מספקים ללשון – כל כלי על פי מאפייניו ותפקידיו הספציפיים – מטפורות ודימויים רבים ושונים. להלן כמה כלי עבודה כאלה, והדימויים שצמחו מהם.

אתים ומזמרות. ישעיהו אומר (פרק ב' פסוק ד'): וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. (אותם דברים בדיוק אומר גם מיכה בפרק ד פסוק ג). החרב והחנית מייצגות מלחמה, ואילו האת והמזמרה מייצגות את עבודת האדמה ואת השלום והשלווה.

קרדום. במשנה, מסכת אבות, נאמר:  רבי צדוק אומר, לא תעשֵם [את לימודי התורה]  עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם (פרק ד' ה). הקרדום מייצג כאן את המלאכה שמטרתה פרנסה.

גרזן, משור. נסתכל על הפסוק הבא: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ; אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ (ישעיה י טו). הפסוק הזה הוא מטפורה שכוללת שני ייצוגים. בראשון, הגרזן והמשור מייצגים מלכים כובשים, ובפרט את מלך אשור; וכמו שהגרזן והמשור גודעים ומבקעים, כך (באופן מטפורי) עושים גם המלכים הכובשים לעמים הנכבשים. בייצוג השני, המחזיק בכלי מייצג את אלוהים: כמו שהמחזיק בכלי הוא שעושה את הפעולה ולא הכלי כשלעצמו, כך אלוהים הוא שמפעיל את המלך הכובש, והמלך אינו פועל מכוחו הוא.

צבת. תפקידה של הצבת לתפוס משהו בחוזקה; לכן הצבת משמשת כמטפורה למצב שאדם נתון בו בלי יכולת להיחלץ. לדוגמה: "האיום מבפנים  – החברה הישראלית בצבת החרדים" (שם ספר מאת יובל אליצור). דימוי אחר מבוסס על כך שכדי לייצר צבת חדשה החרש משתמש בצבת קיימת; ומתוך כך הצבת מסמלת את הסיבתיות, את העובדה שכל אירוע נגרם על ידי אירוע שקדם לו. ומכאן הכתוב  "צבת בצבת עשויה" (משנה, מסכת אבות, ה ה).

את, מכוש, טוריה וקלשון. בשיר "שורו הביטו וראו" (מילים ומנגינה של זלמן חן) מופיע המשפט: "את, מכוש, טוריה וקלשון / התלכדו בסערה / ונדליקה שוב / שוב את האדמה / בשלהבת ירוקה". כלי העבודה האלה מייצגים בשיר הזה את ההתיישבות, את השיבה אל הארץ ואל האדמה. הקלשון משמש בעוד דימויים. על פי דימוי אחד, שמנצל דמיון פונטי, לשון היא קלשון; שכן לפעמים הלשון חדה ודוקרת כמו קלשון. שלמה אבן גבירול, בשיר "שיר התלונה", אומר: "עתה אריקם [את דבַרי] כמו טיט, כי קלשוני לשוני". יהודה אלחריזי (1234-1165) כותב בספר  תחכמוני, בשער השלישי: "וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה הַרְאִיתֶם אִישׁ כָּזֶה אֲשֶׁר שְׂפָתוֹ חֲנִיתוֹ וּלְשׁוֹנוֹ קִלְשׁוֹנוֹ?" ועוד דימוי: הקלשון בעל שלוש השיניים הוא כִּליו של השטן.

פטיש. תפקידו של הפטיש להכות; וכבר במקרא ובתלמודים הוא מייצג כוח וחוזק.  ירמיהו אומר: אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ (ירמיהו נ כג). בתלמוד הבבלי כתוב: וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה (מסכת ברכות, דף כח ב).

הפטיש מופיע כסמל וכדימוי גם בימינו. דוגמה אחת היא שירי ארץ ישראל של לפני הקמת המדינה. בשירים רבים כאלה מוזכרים הכלים העושים את עבודת הארץ – בחקלאות, בבניין, בכבישים ובמלאכה, כמו למשל בשיר  "שורו הביטו וראו" שכבר ציטטנו ממנו למעלה. ולפי מספר השירים שבהם מופיע הפטיש – עשרות שירים – אפשר כנראה לקבוע שזה היה כלי העבודה הפופולרי ביותר באותה תקופה. להלן רק שלוש דוגמאות:  "הך פטיש עלה וצנח כבישי בטון בחול נמתח" (שיר הכביש, נתן אלתרמן);  "שיר שיר עלה נא, בפטישים נגן נגנה" (שיר העבודה, נתן אלתרמן);  "הנה פטיש עובד הוא חיש" (לסדנה, מתתיהו שלם).

כלי עבודה – בעיקר פטיש, מגל וחרמש – מופיעים גם בסמלים ויזואליים של מדינות וארגונים  למיניהם. לדוגמה: סימלה של המפלגה הקומוניסטית ושל רוסיה הסובייטית היה מגל ופטיש; סימלה של אוסטריה הוא נשר שאוחז במגל ופטיש; סימלה של ההסתדרות הכללית הוא פטיש ושיבולת; סימלה של תנועת בני עקיבא כולל חרמש. וגם מלאך המוות מהלך עם חרמש.

 

(בתמונה: קבוצת עבודה בשכונת בורוכוב, 1922)

תהילים – חריגה מצורת הרבים הרגילה

תהילים – חריגה מצורת הרבים הרגילה

כידוע  תהילים הוא שמו של אחד מספרי המקרא. כשם כללי,  תהילים הוא צורת רבים זכר של  תהילה, אבל זוהי צורה חריגה שקיימת בלשון רק כשמו של הספר המקראי; וצורת הרבים הרגילה של  תהילה היא  תהילות; לדוגמה: לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' (תהילים עח ד). איך אפשר להסביר את החריגה של  תהילים מהצורה הרגילה? הנה מה ששמעתי מד"ר נועם מזרחי, מאוניברסיטת תל אביב, בשיעור "מבוא למקרא": באמצעות החריגה מהצורה הרגילה, השם  תהילים מסמן תהילות מסוימות בלבד – את התהילות שבספר תהילים.

דבר דומה, על פי ד"ר מזרחי, קיים עם המילה  תפילין. כידוע תפילין הם תשמיש הקדושה שיהודים שומרי מצוות כורכים על ידם ושמים על מצחם במהלך תפילת שחרית. וכשם כללי,  תפילין (תפילים) הוא צורת רבים זכר של  תפילה. אבל, כמו אצל  תהילה, צורת הרבים הרגילה של  תפילה היא  תפילות (לדוגמה: כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי; תהילים עב כ). אם כך, מניין באה  תפילין? כנראה שכמו שהשם  תהילים מסמן תהילות מסוימות, כך גם השם  תפילין מסמן תפילות מסוימות –  אותן פרשיות כתובות על קלף הטמונות בבתי התפילין. מקרה דומה (לדעתי) קיים גם בנוגע למילה  קִנים. ביחזקאל כתוב: וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר […] וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי (ב, ט-י).  קינים כאן היא צורת הרבים של  קינה. וגם במקרה הזה צורת הרבים הרגילה היא נקבה – קינות (לדוגמה: וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ … וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת; דברי הימים ב' לה כה). ואולי גם כאן המילה  קנים מסמנת לא קינות כלשהן אלא קינות מסוימות – אלה שכתובות על אותה מגילת ספר שיחזקאל מדבר עליה.

 

כפי שראינו, לשלושת המקרים המצוינים לעיל יש מאפיינים משותפים, ולמעשה אפשר להכליל אותם כתבנית לשונית אחת, שיש לה מטרה ואמצעי. המטרה היא להבדיל באופן לשוני קבוצה מוגדרת של עצמים מתוך כלל העצמים שמאותו סוג: התהילות של ספר תהילים מובדלות מכלל התהילות; התפילות שבתפילין מתייחדות מכלל התפילות; הקינות שבמגילת הקינים אצל יחזקאל מובחנות מכלל הקינות. והאמצעי הוא חריגה מהכלל הלשוני: כינוי העצמים האלה בצורת רבים זכר במקום הצורה הרגילה – רבים נקבה. ובשניים משלושת המקרים האלה צורת הרבים החריגה גם התקבעה כשם פרטי – תהילים הוא שמו הפרטי של הספר המקראי, ותפילין הוא שמו של תשמיש הקדושה הנקרא כך.

 

(בתמונה: Jews praying in a synagogue on Yom KIppur: from an 1878 painting by Maurice Gottlieb)