עשה מלחמה

עשה החלטה; עשה התקדמות; עשה כבוד. שלושת הביטויים האלה, שעל פי צורתם אפשר לקרוא להם בשם כללי  עשה X, אמנם משתמשים בפועל  עשה, אבל מהות העשייה מבוטאת דווקא במילה השנייה, שהיא שם – שם פעולה, או שם שנגזר מפועל, או שם שאפשר לגזור ממנו פועל. ביטויים כגון אלה עלולים להיחשב כלשון לא משובחת שמחקה לשונות לועזיות; לשון שמתאימה אולי לדיבור אבל לא לשפה גבוהה ואולי אפילו לא לשפה תקנית; שהרי אפשר לוותר (לכאורה) על המילה  עשה ולומר רק  החליט,  התקדם, כיבד. אבל בירור פשוט מראה שביטויים כאלה נמצאים כבר במקרא, לכן קשה לסווגם כסממן של שפה נמוכה. הנה כמה דוגמאות.

עשה מלחמה. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם (בראשית יד ב).

עשה נקמה. עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן (שופטים יא לו).

עשה מלוכה. וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל (מלכים א' כא ז).

עשה צחוק. וַַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. (בראשית כא ו).

עשה משפט. וַַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (שמואל ב' ח טו).

עשה טובה. וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל (שמות יח ט)

עשה כבוד. וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ כָּל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם (דברי הימים ב' לב לג).

עשה חיים. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי (איוב י יב);

המקרא לא אוהב לומר מילים שאינן משפיעות על המשמעות; ואם הוא אומר  עשה מלחמה (ולא  נלחם), או עשה נקמה (במקום  נקם), כנראה שהחלופות אינן בעלות אותה משמעות. אם כך, מהו הבדל המשמעות בין (לדוגמה)  נקם לבין  עשה נקמה; או בין נלחם לבין  עשה מלחמה? לשאלה הזאת אני מציע את התשובה הבאה.

כאשר אומרים  נלחם (או  לחם), העניין שעליו מדובר הוא פעולת הלחימה. לדוגמה: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיה וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ י). וכאשר אומרים  עשה מלחמה, העניין שמדובר עליו הוא המלחמה. מלחמה היא יותר מפעולת הלחימה עצמה. היא עניין שנוגע לא רק ללוחמים אלא גם לציבור כולו; לא רק לשדה הקרב אלא גם לעורף. לחימה יכולה להתחיל בבוקר ולהסתיים בערב, אבל מלחמה היא מצב עמוק וארוך יותר. לדוגמה: יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה (יהושע יא יח). ועוד דוגמה: וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָהּ (דברים כ כ). בדומה לכך, כאשר אומרים  לנקום, הכוונה היא לנקמה מסוימת ספציפית. לדוגמה: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים (שופטים טז כח). לעומת זאת כאשר אומרים  עשה נקמה מתכוונים לדבר רחב וכבד יותר. לדוגמה: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים (תהילים קמט ז).

ובאופן כללי: ביטוי שכולל את הפועל  עָשָׂה יחד עם שם פעולה (או שם שגזור מפועל) מייצג פעולה מתמשכת ורחבה יותר מאשר פעולה שמיוצגת על ידי פועל בלבד. מבחינה זו יש אולי אנאלוגיה בין הצורה  עָשָׂה X לבין בניינים בשפות לועזיות שבאים לאפיין את משך הפעולה, קביעותה וכדומה.

 

רואים את הקולות – דיסוננסים סמנטיים

נסתכל על ההיגד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ יד). גלוי וברור שההיגד הזה אינו 'תקני', שיש בו הפרעה; שהרי קולות לא רואים אלא שומעים. עם זאת החילוף של  שומעים ב רואים בוודאי אינו מקרה או טעות. יש מאפיינים לשוניים שמאפשרים אותו, ובוודאי יש לו טעם כלשהו. מה שמאפשר את החילוף הזה הוא הקרבה שבין שתי המילים: גם  רואים וגם  שומעים מייצגות פעולות  ששייכות לאותו תחום מציאות, התחום שעניינו חושים וקליטת מסרים; ושתיהן מופיעות במקרא כצמד – הן באות יחד, בפסוק אחד, פעמים רבות. לדוגמה: הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה (מלכים ב' יט טז); ועוד דוגמה: מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה (ישעיהו סו ח). ומה הטעם שבחילוף הזה? יש בוודאי אי אלו פרשנויות בעניין הזה ואני מציע כאן עוד אחת, שאינה באה בהכרח במקום אחרות.

אפשר להקביל את ההפרעה הסמנטית הזאת לתופעת הדיסוננס במוזיקה: כאשר שני צלילים מושמעים ביחד התוצאה עשויה להיות נעימה לאוזן (הרגילה) או לא נעימה. היא נעימה למשל כאשר המרווח בין שני הצלילים המושמעים הוא שני טונים או שלושה, והיא לא נעימה כאשר המרווח הוא רק טון אחד או חצי טון. ואי-הנעימות הנובעת מקוטן המרווח קרויה דיסוננס. כידוע המוזיקה המודרנית משתמשת הרבה בדיסוננסים, אבל גם מלחינים ברוקיים (למשל באך) וקלסיים השתמשו לפעמים בדיסוננסים כדי להכניס מתח ועניין ליצירה; ואולי גם ההפרעה שב"רואים את הקולות" היא מין דיסוננס – דיסוננס סמנטי – שכותב הטקסט יצר כדי ליצור מתח סגנוני.

Moses receives the Ten Commandments from God – by Rosselli, from Cappella Sistina, Vatican

"רואים את הקולות" אינו הדיסוננס הסמנטי היחיד מסוג זה במקרא – יש עוד מקרים כאלה. ומתברר שאותם מאפיינים לשוניים שמאפשרים את "רואים את הקולות" קיימים גם אצל המקרים האחרים. הנה שלושה כאלה:

– בספר דברים פרק לב (שירת "האזינו") פסוק יג כתוב: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע. הצירוף "ויניקהו דבש" הוא דיסוננס סמנטי, שכן הנקה מתקשרת לחלב ולא לדבש.

וגם כאן היכולת של מילה אחת (דבש) לבוא במקום מילה אחרת (חלב) באה מכך ששתי המילים שייכות לאותו תחום תוכן –  מאכל ומשקה –  והן  גם מופיעות כצמד במקומות רבים במקרא; למשל אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח).

– בתהילים פרק א פסוק א כתוב: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד… אם ההיגד הזה היה הולך בדרך לשונית רגילה הוא היה אולי מנוסח כך:  אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים ובעצת חטאים לא עמד; שכן הצירוף  "הלך בדרך" סביר יותר מבחינה סמנטית מהצירוף "עמד בדרך" (דרך נועדה להליכה). גם כאן החילוף בין שתי המילים –  הלך ו עמד – מתאפשר מפני ששתי המילים האלה שייכות לאותו תחום מציאות – מצבי הגוף – והן מופיעות במקרא פעמים רבות כצמד; לדוגמה: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים (שופטים ט ז). ועוד דוגמה: בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ (יחזקאל א כא).

– בספר דברים פרק יב פסוק כג כתוב: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם. "לאכול הדם" – זה דיסוננס, שהרי דם הוא דבר שאפשר אולי לשתות (חס וחלילה) אבל לא לאכול. המילים המתחלפות בהיגד הזה הן  לאכול ו לשתות. ושוב: החילוף אפשרי כי שתיהן שייכות לאותו תחום – מאכל ומשקה – ושתיהן מופיעות במקרא כצמד; לדוגמה: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת (ישעיהו כב יג).

אז מה ראינו? ראינו שיש במקרא דיסוננסים סמנטיים, כלומר היגדים שיש בהם אי התאמה סמנטית בין חלקים של ההיגד (למשל  "רואים את הקולות"). אי ההתאמה הזאת נגרמת על ידי כך שמילה אחת (למשל  רואים) באה במקום מילה אחרת מתבקשת (למשל  שומעים). והחילוף קביל מכיוון ששתי המילים (למשל רואים ו שומעים) הן מאותו תחום תוכן והן מופיעות במקרא כצמד.

עושים חשבון

Everett Collection, אילוסטרציה.

בבית הספר היסודי (שפעם קראו לו "עממי"), לפני שהתחלנו ללמוד אלגברה וגיאומטריה, למדנו חשבון. החשבון שלמדנו היה בעצם אריתמטיקה. חשבון הוא מילה ותיקה בלשון העברית, אבל משמעותה כאריתמטיקה נוספה לה רק בעת החדשה. במקרא המילה  חשבון מופיעה רק שלוש פעמים (אנחנו לא מונים בחשבון הזה את המילה  חשבון כאשר היא משמשת כשמה של העיר חשבון), שלושתן בקהלת; ומובנה שם הוא עיון, חישוב. דוגמה: סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן (קהלת ז כה). בתקופה התלמודית קיבלה המילה  חשבון משמעות שקיימת גם בזמננו – חישוב מספרים, כספים, כמויות וכדומה.

בתקופת המקרא ובתקופת התלמודים אמנם חישבו חישובים שונים, אבל הלשון עדיין לא כללה את שמות ארבע פעולות החשבון – המילים  חיבור, חיסור, כפל, חילוק נוספו ללשון רק בימי הביניים. גם המילה  שבר, במשמעות של חלק ממספר שלם, נוספה רק בימי הביניים. עם זאת כבר במקרא, מופיעים שברים ספציפיים, אם כי רק מהצורה הפשוטה "אחד חלקי …." (למשל, לא מופיע שבר כמו "שלושה רבעים" או "שתי חמישיות"). הנה כמה דוגמאות:

חצי. עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד (שמות לו כא).

רבע. הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ (שמואל א' ט ח).

שישית. זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ  שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים (יחזקאל מה יג).

דבר דומה קיים גם בנוגע למושג  כפל. כאמור, כפל כפעולה אריתמטית נכנס ללשון רק בימי הביניים, אבל הכפלות ספציפיות מופיעות כבר במקרא, בעיקר הכפלות של אירועים. הנה כמה דוגמאות.

הכפלה בשתיים – כפלים. כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ (ישעיהו מ ב).

הכפלה בשלוש. וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (מלכים א' יח לד). וכך גם שבע פעמים (ויקרא כה ח); עשר פעמים (נחמיה ד ו); מאה פעמים (דברי הימים א' כא ג); אלף פעמים (דברים א יא). השימוש במילה פעם במשמעות של כפל קיימת למעשה גם בלשון זמננו, למשל כאשר אומרים "שלוש פעמים שבע הם עשרים ואחת."

מילה אחרת שמשמעותה קרובה לכפל היא  פי. למשל: "לכנס האחרון באו פי שלושה מאשר לקודם". המילה  פי במשמעות הזאת מופיעה כבר במקרא, אם כי כנראה רק בצירוף עם  שניים: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לו (דברים כא יז). במילונים שבהם חיפשתי, המילה  פי (במשמעות של כפל) מופיע במסגרת הערך הלשוני פֶּה, אבל לא ברור איך ומהיכן צמחה המשמעות הזאת של  פי. אולי המילים  על פי, לפי,  כפי יכולות לשמש כמתווכות משמעות בין פֶּה ל-פִּי, אבל העניין אינו מובן מאליו.

חסכנותה של הלשון העברית

ויקטוריה חנה, מתוך שירה המופלא 'אלף-בית'

בלשון העברית יש 22 אותיות, ומהאותיות האלה אפשר ליצור רצפי אותיות כאלה או אחרים. למשל: ב-ח; ז-ז-ש-ף; ל-י-מ-ו-ד-י-ה-ם; מ-ו-ו-ך; וכך עוד ועוד. לכאורה כל רצף כזה יכול להיות מילה (בעלת משמעות) בלשון, אבל למעשה רק חלק קטן מאוד של הרצפים הם מילים. מהו שיעור המילים מתוך כלל הרצפים האפשריים? כדי לא לטבוע במספרים אסטרונומיים, הבה נגביל את הבדיקה לרצפים ולמילים שאורכם אינו עולה על שש אותיות. חשבון פשוט מראה שעם 22 האותיות של האלף-בית העברי אפשר ליצור כ-120 מיליון רצפים שונים בני שתיים עד שש אותיות. על פי אומדן גס, מתוך 120 מיליון הרצפים האלה יש כמה מאות אלפים שהם מילים בלשון העברית (זה כולל את הנגזרות והנטיות למיניהן). כלומר, חלקם של הרצפים שהם מילים מתוך כלל הרצפים האפשריים בני שש אותיות או פחות הוא פחות מאחוז אחד.

עכשיו נסתכל על הרצפים בני שתי אותיות בלבד – יש בדיוק 484 רצפים כאלה (22 כפול 22 – אא אב אג…בא בב …). סריקת הרצפים האלה מעלה שכ-220 מהם הם מילים בלשון (למשל: אב, אד, או, אז,…). כלומר, חלקם של הרצפים שהם מילים מתוך כלל הרצפים בני שתי אותיות הוא כ-45 אחוז (220 מתוך 484). הממצא הזה מראה ששיעור המילים בקרב הרצפים הקצרים גבוה בהרבה משיעור המילים בקרב כלל הרצפים האפשריים. ובמילים אחרות: הלשון העברית מעדיפה רצפים קצרים.

ייתכן שזה המצב גם בשפות אלפא-ביתיות אחרות, שכן העדפת רצפים קצרים מביאה חסכון ויעילות. עם זאת, נראה שהעברית מצטיינת בעניין הזה יותר מכמה וכמה שפות אחרות, למשל מהשפות המבוססות על האלף-בית הלטיני. לשם השוואה בדקנו את עניין הרצפים בני שתי האותיות בלשון האנגלית. לשפה האנגלית יש 26 אותיות, ולכן יש 676 רצפים אפשריים בני שתי אותיות (26 X 26). והנה רק כ-25 מתוכם הם מילים בלשון האנגלית, כלומר פחות מ-4 אחוזים.

אפשרות אחרת לחיסכון טמונה במספר המילים הנחוצות להבעת רעיון מסוים. נסתכל על הפסוק הראשון של ספר בראשית: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". שבע מילים. עכשיו נסתכל באותו פסוק הכתוב באנגלית (על פי התרגום המקובל):  In the beginning God created the heavens and the earth. עשר מילים. הדוגמה הזאת אינה יוצאת דופן; כמעט כל משפט בעברית, אם נביע אותו באנגלית יידרשו לכך יותר מילים.

ויקטוריה חנה, מתוך שירה המופלא 'אלף-בית'.

באילו דרכים הלשון העברית משיגה את חסכנותה? הנה שלוש דרכים כאלה (ויש בוודאי עוד):

דרך אחת: הלשון העברית, בדרך כלל, אינה מסמנת תנועות על ידי אותיות. דוגמה: במילה  גרזן יש שתי תנועות (Xָ בהברה הראשונה ן Xֶ בהברה השנייה), והתנועות האלה אינן מסומנות באותיות. לכן העברית צורכת למילה  גרזן רק ארבע אותיות. לעומת זאת במילה האנגלית garden, שיש בה אותן שתי תנועות כמו ב גרזן העברית, התנועות מסומנות על ידי אותיות (a ו-e),  ולכן האנגלית צורכת למילה garden (שהיא דומת היגוי למילה  גרזן) שש אותיות.

דרך שנייה: במקום מילות יחס או מילות יידוע, הלשון העברית מסתפקת באותיות המצטרפות למילים. דוגמה: באנגלית אומרים in the garden , ובעברית – בגן. במקום שלוש מילים (באנגלית) – מילה אחת (בעברית).

דרך שלישית: העברית מבליעה זמנים וכינויי גוף בתוך מילת הפועל. דוגמה:  באנגלית אומרים I will go (שלוש מילים!); ובעברית – אלך (מילה אחת!).

מדוע הלשון העברית חסכנית כל כך? האם זו תכונה של כל השפות השמיות? מה מחירה של החסכנות הזאת, למשל בקשיים בהבנת הנקרא? איך הסתדרו קדמונינו בלי כתיב מלא ובלי ניקוד? השאלות האלה רחבות ועמוקות ואנחנו לא נכנסים אליהן כאן; אבל אולי אפשר לומר את הדבר הבא: במהלך היווצרותה של הלשון העברית – מהלך שהתחיל למעשה עם היווצרותן של הלשונות הקודמות לעברית שמהן התגבשה העברית – לחסכנות ולצמצום היה ערך גבוה; כנראה גבוה יותר מזה שיוחס להם במשפחות שפות אחרות. ואפשר גם להוסיף שערך החיסכון אינו נובע רק מהיעילות הפונקציונלית (פחות אותיות ומילים לחרות על אבן), אלא גם מטעמים אסתטיים: קצר הוא יפה (לפחות בעברית).