מה שְלום השָלום?

מה שְלום השָלום?

בין ארבע או שש המשמעויות של המילה  שלום יש שתיים עיקריות, שמהן נבעו כנראה יתר המשמעויות; ושתיהן נמצאות כבר במקרא. המשמעות האחת היא  מצב, תקינות, שלֵמות. לא רק מצב טוב ולא רק מצב של בני אדם – גם מצב כלשהו, טוב או לא טוב, של דברים כלשהם. כמו בפסוק וַיִּשְׁאַל דָּוִד [את אוריה [החתי] לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה (שמואל ב' יא ז); או בפסוק לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן (בראשית לז יד). להלן נקרא למשמעות הזאת  מצב. המשמעות העיקרית השנייה, והיא השכיחה בימינו, היא  שלווה, מנוחה, שקט, אי-מלחמה. כמו בדוגמאות הבאות: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב ז); עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם (קהלת ג ח). להלן נקרא למשמעות הזאת  שלווה.

שתי המשמעויות האלה אמנם שונות האחת מהשנייה, אבל נראה שיש ביניהן קשר: אולי  שלווה היא גלגול של  מצב. כדי לעמוד על טבעו של גלגול כזה הבה נסתכל על המילה  מזל. משמעותה המקורית של  מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים ב' כג ה). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות  גורל; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב"  מקצרים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו מקום חניה". או "היום אין לי מזל". מה שקרה בגלגול הזה הוא שהמשמעות  גורל (של המילה  מזל) ספגה לתוכה את התואר  טוב או  מוצלח וכך קבלה המילה  מזל את המשמעות של  גורל טוב, מקרה טוב.

ייתכן שדבר דומה קרה גם עם המילה  שלום. ייתכן שהמשמעות הנייטרלית  "מצב” ספגה לתוכה משמעויות חיוביות, כמו  "שקט" או  "תקינות טובה", וכך נוצרה המשמעות הנוספת של  שלום  – "שלווה", "אי מלחמה". ובמקום לומר, למשל, "שלום טוב לכולם" אומרים "שלום לכולם".

לדוגמה, הנה עוד כמה מקרים של ספיגת משמעות:

ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה התואר הזה אינו עומד לעצמו והוא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד", "ראוי לגנאי". אבל במשך הזמן התואר  ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו  מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

גיוס.  משמעותה של המילה  גיוס היא איסוף כלשהו; כמו "אנחנו עכשיו מגייסים כספים", או "הוא גייס את שארית כוחותיו". אבל כאשר  גיוס מופיעה בהקשר של צבא, היא בדרך כלל סופגת את המילים  צבא או  צה"ל. לדוגמה: "בעוד שלושה חודשים אני מתגייס". לכאורה המשפט הזה הוא חסר משמעות (מתגייס למה?), אבל כל אחד מבין שמדובר בגיוס לצבא.

ירידה.  בתחילה היה הביטוי "ירידה מהארץ"; ואחר כך המילה  מהארץ נספגה, ושארה רק  ירידה. לדוגמה: "מאז ומתמיד תופעת הירידה מעסיקה את הציבור הישראלי".

מודעות פרסומת

להר יש ראש ורגליים

להר יש ראש ורגליים

גוף האדם הוא כנראה האמצעי הזמין העשיר והמובן ביותר להמחשת המציאות שמסביבנו. כדוגמה, בקטעים שלהלן (הכתובים מראשי) מופיעים יותר מחמישים אברי גוף, כולם בתפקידים מטפוריים.

להרים יש ראש ("העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו") ויש רגליים; וגם גב ("יישובי גב ההר"), צלעות וכתפיים. לגליל יש אצבע, ובקצה האצבע ציפורן – מטולה. למדינה יש עיניים רמות (שצופות לצפון) ומותניים צרות (מנתניה עד טול כרם). לים המלח הייתה לשון. לליטני יש ברך. לכל ים יש פנים (אנחנו בגובה שבעים מטרים מעל פני הים התיכון). על שפת ים כנרת עומד ארמון רב תפארת.

לבאר יש פה ועליו אבן גדולה. לאנייה יש בטן וירכתיים. לבקבוקים יש צוואר (אבל אין עליו ראש). למסור יש שיניים. ולגל ארכובה (הציר המשונה הזה שבתוך מנוע המכונית) יש לְחָיַיִם.

עם ישראל נושא על שכמו משא דורות. ערפו קשה, מצחו נחושה ואפו גבוה. ידיו ארוכות להשיג את אויביו ולפעמים הוא מכה אותם שוק על ירך, אבל ידיו קצרות מהביא שלום ושלווה.

ליבה של העיר עייף, עורקיה סתומים, גרונה ניחר מעשן. היא זקוקה בדחיפות לדם חדש ולריאות ירוקות. אבל לראשיה אין עמוד שדרה ואין ביצים. גוום כפוף, מוחם יבֵש, ידיהם ריקות ממעש, ארונותיהם מלאים בשלדים עתיקים. גם אם יכוונו אקדח לרקתם לא יזיזו את התחת.

לקפיטליסטים החזיריים אין לב ואין כליות. הם לא שמים זין. הם שותים את דמם של החלכאים, פושטים את עורם. כף רגלי לא תדרוך בתחומם. אבל לפעמים – שישו בני מעי – הם פושטים גם את הרגל. ואז יעלוץ לבנו.

האיש הזה הוא אגרופן מרחם; משדי אמו ינק און. זרועו חזקה, מרפקיו חדים,  רגלו גסה. ולעיתים קרובות הוא עושה שרירים.

ספר עב כרס ומרובה פרקים מספֵּר: בעפעפי שחר חוליית חיילים מפלסת דרך, עקב בצד אגודל, אל קרחת היער. גוף הכוח נע בעקבותיה. קרסול  משדר לקדקוד: "הגענו, עבור."

אל תדבר דברי רכיל – לכותל יש אוזניים. אל תתחב את אפך לעניינים לא לך. אל תספר בדיחות שיש להן זקן.

שמוליק ושרה'לה – כינויים משפחתיים

שמוליק ושרה'לה – כינויים משפחתיים

בין העצים הירקרקים מויש'לים שלוימ'לים משחקים (ח.נ. ביאליק; תרגום מיידיש א. אשמן).

 

לכל אדם יש שם שנתנו לו הוריו עם היוולדו, ובשם הזה הוא רשום בספרי הרשויות ובמסמכים רשמיים אחרים. לשם הזה אפשר לקרוא  "שם הלידה". לאנשים רבים יש גם כינוי שבו מכנים אותם בני משפחתם או חבריהם, או אלה וגם אלה. ובמקרים רבים כינויים כאלה נעשים שמו השימושי של האיש; ושם הלידה נשמר למטרות רשמיות וחגיגיות בלבד, כמו טוקסידו.

אפשר לחלק את עולם הכינויים לשתי מחלקות עיקריות. המחלקה האחת, הגדולה בין השתיים, היא זו שכוללת כינויים שניתנו כבר בילדות על ידי ההורים והמשפחה הקרובה. לדוגמה:  שמוליק, שרה'לה, גדי, ציפי. לכינויים כאלה אפשר לקרוא  "משפחתיים". המחלקה השנייה היא כינויים שניתנו בגיל מאוחר יותר, בדרך כלל בתקופת הנערוּת, על ידי סביבה כלשהי, כמו בית ספר, תנועת נוער, או צבא. למשל: ג'ינג'י,  כושי, פיל, צ'יץ', פוּפיק, שָמן. לכינויים כאלה אפשר לקרוא "חברֶתיים" (מלשון חֶברֶ'ה). אנחנו מתייחסים כאן רק לכינויים משפחתיים, ואלה הדברים שהעלינו בנוגע אליהם.

דבר ראשון: רוב הכינויים המשפחתיים גזורים לפי אחת מחמש הצורות המצוינות להלן (כל צורה נקראת כאן על פי כינוי זה או אחר הבא באותה צורה).

דוב'לה. הצורה הזאת מאופיינת על ידי הסיומת  לֶה. לדוגמה: אהר'לה, טובה'לה,  יוס'לה,  לאה'לה, משה'לה,  רבקה'לה, רוח'לה,  שרה'לה.

זאביק. צורה זו מאופיינת על ידי הסיומת  יק. דוגמאות:  איציק,  דוביק, דודיק,  רוביק,  רוחיק, שמוליק,  שוֹשיק,  שרוליק.

שר'קה.  צורה זו מאופיינת על ידי הסיומת  קָה או  קֶה. דוגמאות: אור'קה,  אסתר'קה, דבור'קה, חיימקֶה,  מוטקֶה,  צביקה,  רות'קה, שייקֶה.

שִייע. בצורה הזאת הכינוי הוא קיצור של שם הלידה. בדרך כלל הקיצור נעשה על ידי ויתור על אחד (או יותר) מעיצוריו של השם. למשל: אלי (במקום אליהו), גבי (במקום גבריאל), לייזר (במקום אליעזר),  שוש (שושנה), ריקי (רבקה), שימי (שמעון), גידי (גדעון), חזי (יחזקאל).

גדי. צורה זו מאופיינת על ידי תנועת החיריק והיו"ד הנוספת בסוף השם – בדרך כלל שם בן הברה אחת. לדוגמה:  דני, גדי, רוני, חני, רותי, גלי, טלי.

ככלל, כינויים שואפים אל האמצע ואל נוחות ההגייה. לשמות קצרים הם מוסיפים הברות או עיצורים; ואת השמות הארוכים הם מקצרים.

דבר שני: ככלל, כינויים משפחתיים נובעים משמות לידה.  שמוליק נובע מ שמואלשר'קה נובע מ שרה וכדומה. למעשה הכינויים המשפחתיים הם כעין "שמות צל" של שמות הלידה.

דבר שלישי: הכינויים המשפחתיים קיימים בעיקר כאשר שמות הלידה הם מסורתיים. לפי הגדרתנו כאן שמות מסורתיים הם כאלה שניתנו לילדים יהודיים במשך דורות רבים; ושמות חדשים (לא מסורתיים) הם כאלה שלא היו נהוגים לפני העת החדשה, בין שהם שמות מקראיים, כמו  יפתח, ענת, יעל, או  עמוס, ובין שהם שמות חדשים לגמרי כמו  יסמין, גל, אורלי, או  אילן.

דבר רביעי. כמו שיש בלשון מאגר של שמות מסורתיים, שיהודים משתמשים בהם שוב ושוב, כך יש גם "מאגר צל" של כינויים משפחתיים שמשתמשים בהם בהתאמה לשמות הלידה.