מחוב לחיובי

מחוב לחיובי

 ככלל, מילים שגזורות מאותו שורש יש ביניהן קשרי משמעות. כשאנחנו אומרים כאן שבין שתי מילים יש קשר משמעות אנחנו מתכוונים לכך שאפשר להבין ולהסביר איך משמעותה של מילה אחת קשורה למשמעותה של המילה האחרת, גם אם המשמעויות של שתי המילים שונות זו מזו. דוגמה: לשמור, שימוּר, שימורים, שמוּרה,  אשמורת, משמרת – כל המילים האלה (ועוד רבות אחרות) גזורות מהשורש שמ"ר., והן קשורות בקשר ברור לענייני שמירה. ומתוך כך אנחנו אומרים  שיש ביניהן קשרי משמעות. אבל יש מקרים שבהם מבט ראשון לא מגלה שום קשרי משמעות – אם בגלל שקשרים כאלה אכן לא קיימים, ואם בגלל שהקשרים חבויים; וכדי לחשוף אותם יש צורך בפעולות חשיבה כלשהן. דוגמה למקרה השני היא מילים הגזורות מהשורש חו"ב. רוב המילים הגזורות מהשורש הזה עניינן חובות, חייבים, התחייבויות וכיוצא באלה מילים הקשורות באופן ברור לחובות. אבל המילה  חיובי, שגם היא גזורה מהשורש חו"ב, אינה קשורה לכאורה לענייני חובות, והיא אפילו מנוגדת במידה רבה לעניינים אלה. למילה  חיובי יש כמה משמעויות; אנחנו נתייחס כאן לשתיים מהן, שקרובות אחת לשנייה. המשמעות האחת (משמעות א') היא תואר לדבר רצוי, בכון, ראוי ("הצעד הזה הוא חיובי והוא יקדם אותנו"). המשמעות השנייה (משמעות ב') היא הסכמה, אישור ("בקשתנו נענתה בחיוב"). המשימה שלנו כאן היא לברר האם יש קשר משמעות בין  חוב לבין  חיובי; ואם יש – מהו הקשר הזה. הדרך הנקוטה להלן לבירור הקשר היא איתור מילות ביניים ויצירת שרשרת של משמעויות בין שתי המילים. יוצאים ממילת המוצא  – חוב; מחפשים מילה (שנייה בשרשרת) שיש לה קשר משמעות לראשונה; אחר כך מחפשים שלישית שיש לה קשר לשנייה.; וכך עד שמגיעים למילת היעד – חיובי. הבה נתחיל.

  1. 1. חוב. זוהי מילת המוצא שלנו.
  2. 2. חַיָּב. חיב הוא מי שיש לו חוב.
  3. חִיֵּב. לחַיֵּב מישהו זה לעשות אותו חיב.
  4. 4. מחויב. למילה מחויב יש שתי משמעויות. בצעד הזה אנחנו מתכוונים למשמעות הראשונה, שלפיה מחויב הוא מי שחייבו אותו. דוגמה: "הממשלה מחויבת  לקבל את פסיקתו של הבג"ץ". וגם מי שחייב את עצמו הוא מחויב; לדוגמה: "שר החינוך הצהיר שהוא מחויב לשיפור מעמדם של המורים". בצעד הזה אנחנו כבר מרגישים איך המושגים המעיקים  חוב ו חיב מתגלגלים לעבר המושגים החיוביים.
  5. 5. מחויב (במשמעות שנייה). במשמעות השנייה, מחויב הוא תואר לדבר שהמציאות מחייבת אותו; דבר שראוי או דרוש לעשותו; דבר שנכון שיהיה. לדוגמה: "השלום בינינו לבין שכנינו הערבים הוא מחויב המציאות ומחויב מתוך הערכים שלנו". (מהמילה מחויב קרובה למילה מחויבוּת, שגם אותה אפשר לצרף לשרשרת הזאת).
  6. 6. חיובי (במשמעות א'). כפי שכבר הגדרנו בראשית הדברים, חיובי במשמעות א' הוא תואר לדבר ראוי ונכון. המילה חיובי קרובה במשמעותה למילה מחויב: מה שמחויב המציאות, מה שנכון וראוי שיהיה, הוא דבר חיובי.
  7. 7. חיובי(במשמעות ב' ). כפי שכבר הגדרנו לעיל, חיובי במשמעות ב' הוא אישור, הסכמה. ודבר שהוא ראוי ונכון, ראוי גם להסכמה.

 

השרשרת שלעיל אינה בהכרח השרשרת היחידה המובילה מ חוב ל חיובי; אבל היא משיגה את מטרתנו – איתור קשר המשמעות שבין שתי המילים האלה, שגזורות מאותו שורש אבל שונות לגמרי במשמעותן.

מודעות פרסומת

ויהי ערב ויהי בוקר – חזרות מילוליות

ויהי ערב ויהי בוקר – חזרות מילוליות

קראתי באיזשהו מקום – אני לא זוכר איפה – תובנה מעניינת בקשר למוזיקה: עיקרון יסוד במוזיקה – בכל מוזיקה – הוא החזרה. נושא או משפט מוזיקלי חוזרים שוב ושוב באותו שיר, באותו קטע, באותה יצירה. כך בכל סוגי המוזיקה: אתנית, פופ, שירי ילדים, רוק, מוזיקה קלסית. זאת כנראה הדרך שבה המנגינה חודרת לנפש.

האם דבר כזה קיים גם בעולם המילולי? לכאורה אין צורך בכך, שכן מסר מילולי נקלט באמצעות הבנת המשמעות, ולכך בדרך כלל אין צורך בחזרות. בכל זאת אנחנו מוצאים חזרות גם בדברים מילוליים: פעמים רבות אנחנו רואים מילים, צירופים, משפטים,  או תבניות כתיבה שחוזרים שוב ושוב באותו קטע מילולי, בתוך אותו טקסט. אילו סוגי חזרות מילוליות יש? באיזה סוגי טקסטים קיימות חזרות? מה תפקידיהן של החזרות האלה? השאלות האלה מזמינות מחקר שחורג מיכולתו ומממדיו של עיון קצר; אבל אפשר להביא כמה דוגמאות לשימוש בחזרות מילוליות בטקסטים שונים מתקופות שונות.

המקרא נפתח (בראשית, פרק א) בסיפור בריאת השמים והארץ וכל צבאם. שישה ימים נמשכה הבריאה, ובכל יום (חוץ מביום שני), לאחר תום המלאכה של אותו יום, חוזר הכתוב ואומר "וירא אלוהים כי טוב". ובכל יום, בסיום היום, נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום … " (אחד, שני וכן הלאה). שש פעמים חוזרים הדברים האלה; כמו צלצול הגונג בתום כל סיבוב בתחרות אגרוף.

בשמות פרק כ' מופיעים עשרה ציוויים יסודיים, שנקראים (לא על ידי המקרא) עשרת הדברות. חמשת הראשונים הם ציוויי "עשה", וחמשת הבאים אחריהם הם ציוויי "לא תעשה" שהמילה "לא" חוזרת ומופיעה בראש כל אחד מהם: לא תרצח,  לא תנאף, לא תגנב, לא תענה עד שקר, לא תחמוד. חמש פעמים "לא". כמו הלמות פטיש הנועץ את האיסורים בראשו של השומע.

ספר עמוס נפתח במשא נבואי אפוקליפטי על שישה מעמי האזור: דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב; וגם על יהודה וישראל. שמונה נבואות קצרות וחריפות שכולן מתחילות במשפט "על שלושה פשעי … [דמשק, או עזה, או צור, וכך היתר] ועל ארבעה לא אשיבם". כמו תרועת חצוצרה החוזרת ומושמעת לפני כל הסתערות.

פרק ג' של קהלת נפתח במשפט "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". ואחריו מפורטים זוגות זוגות של מעשים – מעשה והיפוכו, מעשה והיפוכו – שעושה אדם; וכולם בנויים באותה תבנית: "עת ללדת ועת למות; עת לטעת ועת לעקור נטוע; עת להרוג ועת לרפוא; …". וכך ארבעה עשר זוגות מעשים, עשרים ושמונה פעמים המילה "עת". כמו שעון עתים שמתקתק ומתקתק.

מסכת אבות (משנה, סדר נזיקין) כוללת מספר רב של חזרות מילוליות מסוגים שונים. כדוגמה אפשר להביא את פרק ה'. הפרק הזה כולל כמה קטעים שבמרכז כל אחד מהם עומד מספר מסוים. לדוגמה: אחד הקטעים האלה, שבמרכזו עומד המספר ארבע, כולל שש פסקות. הפסקה הראשונה הולכת כך: "ארבע מידות [מצבים] באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מידה בינונית [רגילה]; […]. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ [בּוּר, טמבל]. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלך שלי ושלי שלי – רשע". הפסקה השנייה חוזרת על אותה מתכונת: "ארבע מידות בדעות [בתכונות הנפש]: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע". ובאותה מתכונת מופיעות גם יתר הפסקות של הקטע; וכמו השתיים שלעיל, כל אחת מהפסקות מחלקת את בני האדם לארבע קבוצות על פי ארבע מידות שקיימות אצל בני אדם בנוגע לעניין מסוים. למעשה יש בפרק הזה חזרה בתוך חזרה: כל הקטעים של הפרק בנויים באותה צורה, ובתוך כל קטע כל הפסקות בנויות באותה מתכונת.

[באנלוגיה למוזיקה, המבנה הארכיטקטוני המורכב של הפרק הזה מזכיר מבנים מורכבים ביצירותיו של באך, למשל "הפסנתר המושווה"].

בהגדה של פסח יש כמה וכמה קטעים הבנויים מחזרות מילוליות, ואפשר אפילו לומר שהחזרה המילולית היא עקרון סגנוני יסודי בהגדה. מה נשתנה; ארבעה בנים; אחד מי יודע; דיינו; הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו; חד גדיא – כל אלה ועוד בנויים מחזרות מילוליות.

וישנן התפילות, וישנם הפיוטים של ימי הביניים, וישנם אין ספור שירים ופזמונים מתקופתנו שלנו שיש בהם ביטויים חוזרים, שורות חוזרות, בתים חוזרים. הנה רק שתי דוגמאות.

"הייתה צעירה בכנרת אשר בגליל / כל היום הייתה שרה שיר חדווה וגיל / כל היום היתה שרה / שיר אחד היא רק ידעה / ש: / הייתה צעירה בכנרת … " וחוזר חלילה עד אין קץ.

"דינה / דינה ברזילי / ארבע תשע שש שלוש חמש אחת". שש פעמים חוזרות השורות האלה בשיר.

שלושה צירים אישיים

שלושה צירים אישיים

מיקומה של נקודה במרחב התלת ממדי מוגדר בדרך כלל על ידי מיקומה על שלושה צירים (קואורדינטות) שנהוג לקרוא להם ציר הרוחב, ציר האורך וציר הגובה. גם מיקומו ותנועתו של אדם יכולה להיות מתוארת באמצעות מערכת צירים כזאת. לצורך זה אפשר אמנם להשתמש במערכת הצירים הגיאוגרפית המקובלת (קווי אורך, רוחב וגובה גיאוגרפיים), אבל לכל אדם יש גם מערכת צירים אישית, שמתייחסת לנקודה שבה האדם נמצא ולכיוון שאליו פונים פניו בזמן מסוים. למערכת הצירים הזאת יש ביטוי בלשון העברית עוד בתקופת המקרא (ובוודאי גם בלשונות אחרות) גם אם לא קראו לה אז מערכת צירים. הנה הם הצירים האלה.

ימין ושמאל. בספר בראשית (כד מט) כתוב: וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי; וְאִם לֹא – הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל. ימין ושמאל הם שני חלקיו של ציר הרוחב שלי, שנקודת האמצע שלו היא המקום שבו אני נמצא. זהו ציר יחסי-אישי שמשתנה עם תזוזותיי. למשל, אם אסתובב סביב עצמי ב-180 מעלות, מה שהיה קודם מימיני יהיה עכשיו משמאלי, ולהיפך.

פנים ואחור. וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה פְנֵי הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר (דברי הימים א' יט י). הדברים שמלפנַיי והדברים שמאחורַיי נמצאים על ציר האורך האישי שלי, הציר שאני נמצא במרכזו. וכשאני מתקדם, דברים שהיו לפניי עוברים להיות מאחוריי.

למעלה ולמטה. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה (דברים כח מג). נקודת הגובה שבה אני נמצא מחלקת את קו הגובה שלי לשני חלקים – זה שמתחתיי וזה שמעליי. וכאשר אני עולה דברים שהיו מעליי עוברים להיות מתחתיי.

שלושת הצירים האלה משמשים גם כמטפורות לייצוג המרחב הנפשי והרוחני, הרעיוני והחברתי, שבו נמצא האדם. לדוגמה: הציר ימין-שמאל מייצג את המרחב החברתי-פוליטי; הציר פנים-אחור מייצג את העתיד והעבר, את הקדמה והמודרניות; וציר הגובה מייצג את הנשגב והשפל בסולם המוסר והצדק.

וכמו שהצירים המרחביים האישיים אינם מוחלטים, כך גם הצירים הנפשיים-רעיוניים של כל אדם תלויים במיקומו הנפשי ובכיווני מחשבותיו.