פרשת "בלק" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "בלק" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק כב פסוק 2 עד פרק כה פסוק 9

ההפטרה:  מתוך מיכה פרקים ה, ו.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים במילות יחס.

מילות יחס ויחסים במציאות

פרשת "בלק" מספרת על בלעם בן בעור שבמקום לקלל את בני ישראל – כפי שביקש ממנו בלק מלך מואב – ברך אותם. ובראשית הדברים כתוב כך: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כב 3).

הבה נסתכל על המילה  מפני, המופיעה בפסוק שלנו פעמיים. בהופעה הראשונה משמעה הוא "מִן" – ויפחד מואב מן העם. את ההופעה השנייה רש"י מבאר כך: "ויקץ מואב – קצו בחייהם (כמו 'קצתי בחיי' והוא מקרא קצר)". כלומר, על פי רש"י כאילו כתוב "ויקץ מואב בחייו מפני בני ישראל"; ואם כך, משמעה של  מפני השנייה היא "בגלל".

מפני היא מילת יחס. מילת יחס היא מילה שמציינת יחס בין עצם כלשהו לבין עצמים אחרים, או בין פעולה לעצם כלשהו. דוגמאות: "הספר נמצא על השולחן"; על היא מילת יחס שמציינת, במשפט הזה, את היחס בין הספר לשולחן. "נבוא אחרי החגים";  אחרי היא מילת יחס שמציינת את היחס בין "נבוא" לבין "החגים". כאן צריך להבהיר שמילת יחס עשויה לציין במקרים שונים יחסים שונים. למשל, כפי שראינו לעיל, למילה  מפני עשויות להיות משמעויות שונות אפילו באותו משפט.

לא בכל מקרה נחוצה ללשון מילת יחס כדי לציין יחס בין שני עצמים או בין עצם לפעולה, אבל נראה שלכל יחס כזה הקיים במציאות יש בלשון לפחות מילת יחס אחת המייצגת את אותו יחס. אם כך, אפשר ללכת גם בכיוון ההפוך: אפשר להסתכל על מילות היחס הקיימות בלשון ולהסיק מהן על היחסים הקיימים או אפשריים במציאות.

ואכן דבר כזה עשינו: איתרנו כ-30 מילות יחס, ועל פיהן הבחנו בסוגי היחס היסודיים הקיימים במציאות בין עצמים לעצמים או בין עצמים לפעולות. להלן מובאים סוגי היחס שמצאנו. לכל סוג הבאנו מילות יחס הנמנות עם אותו סוג, וגם דוגמה אחת.

יחסים מרחביים. כגון יחסי מקום, כיוון, גובה, מרחק וכדומה. מילות יחס: אל, מן, לקראת, מול, על, תחת, בתוך, נוכח, נגד. דוגמה: "מול המוזיאון יש מסעדה".

יחסי זמן. כגון יחסי מוקדם ומאוחר, התייחסות למועדי זמן. מילות יחס: לפני, אחרי, עד, בְּ ("ביום שלישי). דוגמה: "הוא יחזור אחרי הצהריים".

יחסי סיבה-תוצאה. כמו גרימה, הנעה. מילות יחס: בגלל, מפני, בעבור, למען, בשביל. דוגמה: "בגלל הגשם לא יצאנו לטיול".

יחס הפעוּל. היחס שבין הפועֵל והפעולה (הנושא והנשוא) לבין הפעוּל (המושא). מילות יחס: את, אל, ב. דוגמה: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

יחסי שייכות. יחסים כגון שייכות, הימצאות משותפת, דומוּת, היכללות. מילות יחס: של, אצל, עם, כמו, ביניהם, בלעדי. דוגמה: "האוטו של תנובה גדול וירוק".

ההבחנה בחמשת סוגי היחס היסודיים המוצעת לעיל בוודאי אינה ההבחנה האפשרית היחידה, אם כי אני מאמין שהבחנות אחרות לא תהיינה שונות בהרבה. על כל פנים מטרת הדברים כאן היא לא להציע הבחנה אחת מסוימת, אלא להציג, כדוגמה, דרך להבנת מבנה המציאות מתוך מבנה הלשון.

יחס של תכלית ויחס של סיבה

ההפטרה לפרשת "בלק" כוללת את דברי הנביא מיכה המאזכרים את בלק ובלעם. וכך כתוב: זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (מיכה ו 5). המילה   למען, בכתוב הזה, היא מילת יחס של תכלית, של "כדי": על בני ישראל לזכור את פרשת בלק ובלעם כדי שידעו את צדקות ה'.

אבל למילה  למען יש גם משמעות של סיבה, של "בגלל". לדוגמה: וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא; וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן [=בגלל] שְׁמֶךָ (מלכים-א ח 41). ועוד דוגמה: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם [=בגללכם] וְלֹא שָׁמַע אֵלָי (דברים ג 26).

מילות יחס אחרות של תכלית, נוספות על  למען ו כדי, הן בשביל, לשם. ומילות יחס (או חיבור) אחרות של סיבה, מלבד למען ו בגלל, הן  משום, עקב, מפני, בעבור, יען, הואיל ו.., מכיוון ש…

כפי שראינו, למילה  למען יש שני מובנים, האחד "כדי" והשני "בגלל". יש בלשון מילים רבות שיש להן יותר ממובן אחד, ובדרך כלל המובן שאליו התכוון הדובר או הכותב מתברר על פי ההקשר והתחביר שבהם מופיעה המילה. אבל במקרה של  למען לא תמיד ההקשר או התחביר מצביעים על מובן אחד בלעדי. לדוגמה, הבה נסתכל על המשפט "אנחנו עושים את זה למען מטרה חשובה". את היחס בין "עושים" לבין "מטרה" אפשר להבין במשפט הזה בשני אופנים: יחס של תכלית – "כדי להשיג מטרה חשובה"; או יחס של סיבה – "בגלל מטרה חשובה".

פעמים רבות כאשר למילה אחת יש יותר ממובן אחד אין כל קשר של משמעות בין המובנים השונים. אבל במקרה של  למען יש קשר אמיץ בין שני המובנים. למעשה שני היחסים שהמילה  למען מציינת – תכלית וסיבה –  שניהם יחס של גרימה: ביחס אחד התכלית גורמת למעשה כלשהו שמטרתו השגת התכלית; וביחס השני התרחשות כלשהי גורמת להתקדמות אל תכלית זו או אחרת.

 

(בכותרת: I Saw Three Cities by Kay Sage, 1944)

מודעות פרסומת

פרשת "חֻקַּת" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "חֻקַּת" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק יט פסוק 1 עד פרק כב פסוק 1

ההפטרה:  מתוך שופטים פרק יא

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים במילים שמשמען המקראי אינו בשימוש בזמננו.

מילים שלא שרדו אל זמננו

פרשת "חֻקַּת" פותחת בסדרה של חוקי טומאה וטהרה, ואחרי זה היא מספרת, עוד ועוד, על תלונותיהם של בני ישראל בזמן מסעם במדבר. וכך אומרים בני ישראל:  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ (במדבר כ 4).

המילה  בְּעִירֵנוּ היא נטייה של המילה  בְּעיר. בעיר מופיעה במקרא, בנטיות שונות, שש פעמים, ומשמעה בהמה. עם זאת יש הבדל משמעות בין "בהמה" לבין "בעיר": בהמה (למשל על פי מילון העברית המקראית של מ.צ. קדרי) היא בעל חיים הולך על ארבע, וזה כולל גם חיות בר; לדוגמה: וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים (מלכים-א ה 13). ואילו המילה  בעיר, בכל מופעיה במקרא, משמעה הבהמות שהאדם מגדל. להלכה, הבדל המשמעות הזה נותן למילה  בעיר זכות קיום בלשון, ובכל זאת לא משתמשים בה בלשון זמננו.

באופן כללי אפשר לתאר את התופעה שלפנינו כך: מילה מסוימת מופיעה במקרא, אבל היא אינה בשימוש בלשון זמננו – לא במשמעה המקראי וגם לא במשמע אחר כלשהו. אפשר היה לחשוב שעקב פערי הזמן והנסיבות יש הרבה מילים מקראיות שלא זכו להיכלל בלשון זמננו; אבל מי שמחפש מילים כאלה רואה שהן לא רבות כל כך. ההתרשמות שלי – המבוססת על אי אילו בדיקות שעשיתי – היא שיש רק מאות מעטות של מילים כאלה, ואולי אף פחות מכך.

מהן הסיבות או הנסיבות לתופעה שלנו? בעניין הזה אני מציע את התובנה הבאה: ככלל, מילים מקראיות שלא שרדו הן כאלה שכבר במקרא לא היה להן שימוש רחב – רובן מופיעות במקרא רק פעמים ספורות. ובדרך כלל לכל אחת מהמילים האלה גם אין משפחה גדולה, או אין לה משפחה בכלל. כלומר, אין מילים שגזורות ממנה, והיא עצמה לא גזורה ממילה אחרת. ובמאמר אחר: למילים מקראיות נדירות היה פחות סיכוי להישרד מאשר למילים שכיחות. ואכן המילה  בעיר, שכאמור מופיעה במקרא רק שש פעמים, לא שרדה; ואילו המילה  בהמה, המופיעה במקרא קרוב ל-200 פעמים, קיימת גם בלשון בזמננו.

צריך לומר שמהתובנה שלעיל אין להסיק שכל (או רוב) המילים המקראיות הנדירות לא שרדו. יש הרבה מילים נדירות במקרא שקיימות גם בלשון ימינו. חלקן שרדו לאורך כל תקופות הלשון במשמען המקורי (למשל  זיעה או מלתחה, שכל אחת מהן מופיעה במקרא רק פעם אחת); וחלקן, משמען המקראי לא לגמרי ברור (או אפילו לגמרי לא ברור) ומתוך כך היו פנויות לשימוש, ומחדשי העברית השתמשו בהן כדי לייצג משמעויות חדשות כלשהן שלא היו קיימות בלשון המקרא (למשל  חשמל או  תותח).

להלן, כדוגמה, כמה מילים מקראיות שלא זכו להיכלל בלשון ימינו, אולי בגלל נדירותן כבר במקרא. ליד כל מילה מופיע מובנה המקראי (על פי "מילון העברית המקראית"); מספר הפעמים שהיא או מי מנגזרותיה מופיעה במקרא (על פי "קונקורדנציה חדשה" של אברהם אבן שושן); ומקום אחד במקרא שהיא מופיעה בו.

אֶדֶר –  פאר; מופיעה במקרא רק פעם אחת; זכריה יא 13.

בֹּהוּ – שממה; מופיעה 3 פעמים; בראשית א 2.

ברודים – צבע מנומר; 4 פעמים; בראשית לא 10.

חוּר, כרפס, בּוּץ – בדים משובחים; 2 פעמים, פעם אחת, 8 פעמים (בהתאמה);   אסתר א 6.

מֶמֶר – צער; פעם אחת; משלי יז 25.

מַסָּח – לסירוגין; פעם אחת; מלכים-ב יא 6.

מִשְׁפְּתַיִם – מכלאות צאן; 2 פעמים; שופטים ה 16.

 

מילים צבאיות בעברית החדשה

ההפטרה לפרשת "חוקַת" מספרת על יפתח הגלעדי שעמד בראש ישראל במלחמתם בבני עמון; ובתוך כלל הדברים כתוב שם כך: וַיֹּאמְרוּ [זקני גלעד] לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן (שופטים יא 6).

משמעה המקראי של המילה  קצין הוא שר, מנהיג. לפעמים  קצין מופיעה בהקשר של מלחמה, כמו בסיפור יפתח, אבל היא מופיעה גם בהקשרים לא צבאיים; לדוגמה: כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיהו ג 6). בלשון ימינו המשמעות העיקרית של המילה  קצין היא מפקד מדרגה מסוימת ומעלה בצבא או בארגון כמו צבאי; למשל בצה"ל – מדרגת סגן משנה ומעלה.

בתחילת דרכה של העברית החדשה להרבה מושגים צבאיים לא היו עדיין מילים עבריות, וייצוגם של אותם מושגים נעשה על ידי מילים לועזיות. למשל  בריגדה, דיוויזיה,  אופנסיבה, דפנסיבה, מייג'ורקורפורל ["אתה כותב לי שקיבלת סרט ושלקורפורל אתה מתאים … צמח וגדל קורפורל". מתוך השיר "מכתב מאמא", נוסח עברי נתן אלתרמן, 1941]. במשך הזמן, ובעיקר עם קום המדינה והקמת צה"ל, נעשתה פעולה רחבה ומאורגנת ליצירה ולהנחלה של לקסיקון עברי רשמי של מונחים צבאיים – דרגות, יחידות, כלי מלחמה, עיסוקים, פעולות וכדומה.

בבוא יוצרי הלשון הצבאית העכשווית לקבוע מילה עברית למושג שאין לו עדיין מילה כזו, עמדו בפניהם, כמו גם בפני כלל מחדשי הלשון, כמה דרכים עיקריות.

דרך אחת הייתה להשתמש במילה שכבר רווחת בלשון במשמעויות כלשהן; לדוגמה: כיתה (כיתה היא גם כיתת לימוד), מחלקה (מחלקה היא גם יחידה בארגון), אלוף, מוקש.

דרך שנייה הייתה למצוא במקורות – במקרא, במשנה, בתלמודים וכדומה – מילה שאין לה מובן מוכר ומוגדר היטב בלשון זמננו אבל יש לה קרבת תוכן לאותו מושג שמחפשים לו מילה עברית, ולקבוע אותה כמייצגת את אותו מושג. כך נבחרה המילה  קצין לייצג את המושג  officer, וכך נבחרו עוד הרבה מילים שנחו בלשון כאבן שאין לה הופכין; לדוגמה: סֶגן, סרן, תותח, מרגמה, מקלע, מודיעין.

דרך אחרת הייתה המצאת מילים על ידי גזירה משורש קרוב-תוכן; לדוגמה: אוגדה (אג"ד), טוראי (טור), טיל, פגז, מסוק, צוללת, סיירת.

דרך נוספת ליצירת מילים צבאיות – דרך נפוצה בלשון הצה"לית – היא ראשי תיבות. לדוגמה: צה"ל, מח"ט, מג"ד, מטכ"ל, פצמ"ר. המילים האלה אמנם מסומנות כראשי תיבות על ידי גרשיים, אבל הלשון מתייחסת אליהן – באופן הגייתן,  בנטיותיהן, בשימוש בה"א הידיעה, בצורת הרבים  – כאל מילים (למשל שמות עצם) ולא כאל צירופים. לדוגמה: כאשר כתוב "המח"ט זימן את המג"דים", בדרך כלל דוברים את הכתוב הזה "המחט זימן את המגדים", ולא "מפקד החטיבה זימן את מפקדי הגדודים". ובאופן דומה אומרים "נוהל צה"לי", ולא "נוהל של צבא הגנה לישראל". וכך בעוד ועוד מקרים של ראשי תיבות צה"ליים.

ואחרי כל זאת יש בלשון הצבאית גם מונחים שמקורם לועזי, כמו טנק, רקטה,  טורפדו.

 

פרשת "קרח" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "קרח" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרקים טז, יז, יח.

ההפטרה: מתוך שמואל א פרקים יא יב.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בגוף האדם כמקור למטפורות.

 

אברי הגוף כמטפורות

כמו בפרשה הקודמת – פרשת "שלח לך" – גם בפרשה שלנו אנחנו עוסקים במטפורות.

עיקרה של פרשת "קרח" הוא המחלוקת שפרצה בין קרח ועדתו לבין משה ואהרן. סופה של המחלוקת הזאת היה מר (בעיקר לקרח ואנשיו): וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם (במדבר טז 32). הפה שהארץ פתחה הוא כמובן מטפורי: איבר של הגוף החי, ובפרט של גוף האדם, מייצג בלשון רכיב של עצם דומם (מוחשי או מופשט), כדי להמחיש היבט או תכונה מסוימים של העצם. התופעה הלשונית הזאת נפוצה מאוד; לא רק במקרא אלא גם בלשון ימינו. וגוף האדם הוא מקור עשיר, מובן וזמין לייצוג תכונות ורכיבים של עצמים כלשהם.

הנה דוגמאות:

להר יש ראש ("העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו") ויש רגליים ("לרגלי ההר"); וגם גב ("יישובי גב ההר"), צלעות וכתפיים.

לגליל יש אצבע, ובקצה האצבע ציפורן – מטולה.

למדינה יש עיניים רמות (שצופות לצפון), ומותניים צרות (מנתניה עד טול כרם). אבל לפעמים אין לה עמוד שדרה.

לים יש לב ופנים ("אנחנו בגובה שבעים מטרים מעל פני הים"), וגם שפה ("על שפת ים כנרת עומד ארמון רב תפארת"). בים המלח הייתה פעם לשון יבשה. לליטני יש ברך.

לבאר יש פה ועליו אבן גדולה. לאנייה, וגם לאדמה, יש בטן. לבקבוקים יש צוואר (אבל אין להם ראש). למסור יש שיניים. לגל ארכובה (הציר המשונה הזה שבתוך מנוע המכונית) יש לְחָיַיִם.

עם ישראל נושא על שכמו משא דורות. עורפו קשה, מצחו נחושה ואפו גבוה. ידיו ארוכות להשיג את אויביו, אבל קצרות מהביא שלום ושלווה.

ליבה של העיר עייף, עורקיה סתומים, גרונה ניחר מעשן. היא זקוקה בדחיפות לדם חדש ולריאות ירוקות.

לכותל יש אוזניים. לשולחן יש רגליים. למנוף יש זרוע. לבניין יש שלד. לספרים יש כרס ("ספר עב כרס"), גב ופרקים. למשולש יש שוקיים וקדקוד.

 

תנוחות הגוף כמטפורות

ההפטרה לפרשת "קרח" כוללת דברים שדיבר שמואל אל העם לאחר המלכת שאול. שמואל מזכיר את הטובות שעשה ה' עם בני ישראל, ובין שאר הדברים הוא אומר: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה (שמואל-א יב 8). וגם: וַיַּצֵּל [ה'] אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח (שם, שם 11).

המונחים  הושיב ו ישב בכתובים שלעיל הם מטפוריים: הכתוב משתמש במונחים המסמנים תנוחת גוף – ישיבה – כדי לייצג היאחזות ומגורים בארץ. המטפורה הזאת נפוצה במקרא וגם בלשון ימינו; למשל: "ליישב את הארץ", "יישובי ההר", "ההתיישבות בעמק יזרעאל".

למעשה המטפורה הזאת, ואיתה עוד מטפורות המשתמשות בתנוחת "ישיבה", נמנית עם קבוצה רחבה של מטפורות שמשתמשות בתנוחות הגוף כדי לייצג סיטואציות ופעולות שאינן דווקא מצבים או תנוחות של גוף האדם. להלן נתייחס לארבע תנוחות בסיסיות: עמידה, ישיבה, שכיבה והליכה. לכל אחת מהתנוחות האלה יש משפחה של מטפורות שמשתמשות באותה תנוחה כדי לתאר סיטואציות שיש בהן משהו משותף עם אותה תנוחה – תכונה, מאפיין, דפוס כלשהו. ולכל תנוחה כזאת נביא כמה מטפורות לדוגמה.

עמידה. ככלל, המטפורות המשתמשות במושג  "עמידה" (על נגזרותיו השונות) עניינן  עצירה, התקיימות, אי תזוזה; לדוגמה:

– עצירה, אי תזוזה: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד (יהושע י 13-12); "השעון שלי עומד"; "הוא עומד על דעתו".

– קיימות, הימצאות: וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד (תהילים קיא 3). "התוכנית עומדת בעינה".

– התכוננות, היתכנות: "אני עומד לשלוח לו מכתב אזהרה". "משה מועמד להיות המנכ"ל".

ישיבה. ככלל, המטפורות המשתמשות במושג "ישיבה" עניינן היאחזות, הימצאות קבועה, הגעה למצב יציב, הגעה לפתרון. לדוגמה:

– הימצאות, השתכנות: וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר (יואל ד 20). "העיר הזאת יושבת על נהר גדול".

– היאחזות בקרקע, תושבוּת, מגורים: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר (בראשית יג 12). "תחילת ההתיישבות החקלאית הייתה בעיקר בשפלת יהודה ובגליל". אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (תהילים פד 5).

– התכנסות לשם דיון: "הישיבה תתקיים ביום שלישי בעשר בבוקר". "מושב החורף ייפתח בשבוע הבא".

– הסְדרה: "את המחלוקת הזאת יש ליישב מיד". "צריך לפעול כאן ביישוב הדעת".

שכיבה. ככלל, מטפורות המשתמשות במושג "שכיבה" מתארות מצבים של חוסר תנועה; לדוגמה:

– מנוחה: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ; גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ (קהלת ב 23).

– מוות, למשל: וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים-א ב 10).

– מצב אופקי: "החבלנים השכיבו שם שלושה בתים". "העיר שוכבת לרגלי הר גבוה".

– אי תזוזה: "הספר הזה שוכב אצלי כבר שלושה חודשים ועוד לא הגעתי אליו".

הליכה. ככלל, המטפורות המשתמשות ב"הליכה' מתארות תזוזה, תנועה, שינוי, התרחשות. לדוגמה:

–  מעבר ממקום למקום: אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת (קהלת א 7).

– הסתלקות, העלמות: דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א 4).

–  התקדמות, הצלחה: "ניסיתי, אבל לא הלך לי".

התרחשות, התנהלות: "מה הולך כאן?"

ויש עוד תנוחות ומצבים של הגוף שמשמשים מקור למטפורות; למשל: ריצה, זחילה, קימה, קפיצה, התכופפות.

 

(בתמונת הכותרת: Edward Hopper, Western Motel, 1957)

 

 

פרשת "שלח לך"

פרשת "שלח לך"

הפרשה: במדבר פרקים יג עד (כולל) טו.

ההפטרה: יהושע פרק ב כולו

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים במזונות.

מזונות ומטפורות

פרשת "שלח לך" מספרת על המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. כשהמרגלים חזרו הם דיווחו על טוּב הארץ, כמו גם על חוזקם של יושביה: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא (במדבר יג 27).

הביטוי "זבת חלב ודבש" מופיע במקרא פעמים רבות, כשבח לארץ ישראל. למעשה זהו ביטוי מטפורי. ככלל, מטפורות שואלות מונחים ומושגים מתחומי מציאות מוחשיים יום-יומִיים, כדי לייצג ולהמחיש מצבים כלליים ומופשטים מתחומים אחרים. גם הביטוי שלנו עושה כך: הוא משתמש במונחים מוחשיים מתחום המזון – חלב ודבש – כדי לייצג שפע וטוּב כלליים. הביטוי הזה אינו יחיד בסוגו. שיטוט ברחבי הלשון מגלה עוד כמה וכמה ביטויים מטפוריים הרווחים בלשון שמשתמשים במזון מסוים ובתכונה מסוימת שלו כדי להמחיש מצבים לאו דווקא מתחום האוכל. הנה כמה ביטויים כאלה.

שמנה וסולתה. "שמנה וסולתה" הוא כינוי, לפעמים אירוני, לאנשים המכובדים בקהילה; לדוגמה: "בטקס נכחו שמנה וסולתה של העיר". (פרופ' ברוך קורצווייל, שהיה מורה שלנו בבית הספר "חוגים" בחיפה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, היה אומר בלשונו החדה "שמנה ופסולתה"). מקורו של הביטוי הוא מקראי. במקרא שמן וסולת הם דברי מזון יוקרתיים שמוזכרים פעמים רבות ביחד, בעיקר בקשר להקרבת קרבנות. לדוגמה: וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית (שמות כט 40).

שמן זית זך. זהו כינוי לעגני לאיש או לאנשים החושבים עצמם לטהורים ומשובחים מאחרים. מקור הביטוי הוא הכתוב וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית (שמות כז 20).

צפיחית בדבש. כביטוי מטפורי, זהו כינוי עוקצני לאדם הנוטף מתיקות וחביבות. המקור הוא הכתוב וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן; וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז 31).

נזיד עדשים. "נזיד עדשים", כביטוי מטפורי, הוא כינוי לתמורה פחותת ערך שקיבל אדם עבור דבר יקר ערך. למשל: "הוא מכר את ההמצאה שלו בנזיד עדשים". המקור הוא הסיפור על עשו שמכר ליעקב את ברכת אביהם יצחק בעבור נזיד עדשים: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית  כה 34).

לחם צר ומים לחץ. הביטוי הזה משקף מצב של מחסור ומצוקה, לא רק תזונתיים. המקור הוא בישעיהו: וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ (ישעיהו ל 20).

אגוז קשה לפיצוח. כינוי לאדם שקשה להזיז אותו מדעתו.

דייסה. כידוע, דייסה היא תבשיל של סולת או אורז מעורבבים בחלב. ובלשון הדיבור  דייסה היא גם ערבוביה של דברים שונים זה מזה; לדוגמה: "בנאום שלו הוא עשה דייסה מכל מיני רעיונות שונים ומשונים."

ילדי שמנת. "ילדי שמנת" הוא כינוי לגלגני לילדים ש"גדלו על שמנת", כלומר בתנאי שפע; ובפרט שפע תזונתי. למשל, כך כונו בשנות הצנע ילדי הקיבוצים.

פַּרוֶוה. מקורה של המילה  פרווה הוא ביידיש, ומשמעה מאכל שאינו בשרי ואינו חלבי; ומכך משמעה המטפורי: אדם או דעה סתמיים, כאלה שאינם נוקטים עמדה ברורה לכאן או לשם.

גם פעלים מתחום האכילה משמשים כמטפורות; למשל: "האש אכלה את כל היער", "הוא עדיין לא עיכל את משמעות המצב החדש", "הפרויקט הזה בולע את כל המשאבים שלנו". אבל זה עניין שמצדיק עיון נפרד.

 

מוכרת מיני מזונות

ההפטרה לפרשת "שלח לך" מספרת על המרגלים ששלח יהושע לראות את יריחו; וכך כתוב: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה (יהושע ב 1).

בכיתה ד', בבית הספר "חוגים" בחיפה, למדנו את ספר יהושע; וכשהגענו לפסוק שלעיל המורה יהודה הסביר מהי "אישה זונה". זונה, הוא אמר, היא אישה שמוכרת מזונות. לא האמנו להסבר הזה. אמנם היינו אז רק בני תשע או עשר, אבל כבר ידענו, פחות או יותר, במה עוסקת זונה, והנחנו שהמורה יהודה המציא את ההסבר שלו ממוחו היצירתי כדי שלא יצטרך להסביר לנו מהי באמת זונה.

בין שהמורה יהודה האמין בהסבר שנתן לנו ובין שרק ביקש להתחמק מהתייחסות לעניין הזנות, ההסבר שלו אכן מופיע אצל כמה פרשנים. למשל רש"י, שאומר כך: "אישה זונה – תרגם יהונתן פונדקיתא [פונדקית], מוכרת מיני מזונות". כלומר, על פי רש"י, המסתמך על תרגום יונתן [מעברית לארמית], רחב לא הייתה זונה במובן המקראי הרגיל (כמו למשל בסיפור על יהודה ותמר: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיה; בראשית לח 15),  אלא בעלת פונדק ומוכרת מזונות. והפירוש "מצודת ציון" (של רבי דוד אלטשולר, 1769-1687) הולך בעקבות רש"י ואומר בפשטות: "זונה – מוכרת מזון".

האם יש קשר משמעי בין המילה  זונה (במובנה השכיח) לבין המילה  מזון? בוודאי אין כאן קשר שורשי, שכן  זונה גזורה מהשורש זנ"ה ואילו  מזון מהשורש זו"ן. יש אמנם דמיון פונטי בין שתי המילים, אבל דמיון פונטי שאין אתו שורש משותף אינו מעיד (לפחות במקרה הזה) על קשר משמעי. בכל זאת רד"ק  (רבי דוד קמחי 1235-1160), בפירושו למקרא, קושר בין שני המובנים. על פי רד"ק הקשר הוא באמצעות המושג פונדקית; והוא  אומר:  "זונהכמשמעה [כלומר עוסקת בזנות], או מוכרת מזון, כמו שתרגם יונתן:  פונדקיתא". ובאמירה הזאת רד"ק מכנס את שלושת המובנים – זונה, מוכרת מזון,  פונדקית – תחת גג משמעי אחד.

בויקיפדיה, בערך "רחב", מרחיבים את הקשר. אומרים שם שבספרות בית שני (למשל בכתבי יוסף בן מתתיהו) נוצרה זהות בין המונח  זונה למונח  פונדקית, ולכן התרגומים הארמיים למקרא מתרגמים את מקצועה של רחב ל"פונדקית".  ובעקבותיהם הלכו פרשני המקרא המסורתיים, למשל רש"י, ופירשו שמקצועה של רחב היה "מוכרת מזונות". עד כאן ויקיפדיה.

אם כך, מהו הקשר המשמעי בין מקצועה של הזונה למקצועה של הפונדקית? רד"ק אומר על כך כדלקמן: "לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל". ובמילים אחרות: גם זונה וגם פונדקית עיסוקן כרוך במגע עם אנשים רבים מחוץ לביתן. הקשר בין יציאה מרובה מהבית לבין עיסוק בזנות מופיע בעוד מילים. מילה אחת היא  יצאנית (או  יוצאנית, בלשון התלמודים), שמשמעה התלמודי הוא אישה שמרבה לצאת מביתה; ומכאן משמעה של המילה  יצאנית בלשון ימינו – זונה. מילה אחרת היא  נפקנית. המילה הזאת גזורה מהשורש נפ"ק שעניינו לצאת או להוציא (למשל להנפיק). בלשון התלמודים נפקנית היא אישה שיוצאת הרבה מביתה; ובימינו נפקנית היא כינוי לאישה זונה או זנותית.

ועוד: בסיפור על תמר אשת ער כתוב וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה  … וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ (בראשית לח 15-14). ורש"י אומר: "וחשבה לזונה – לפי שיושבת בפרשת דרכים". כלומר יושבת בחוץ.

 

(בתמונת הכותרת: The Coloured Picture Bible for Children, Spies bring grapes from Canaan by Richard Andre, 1884)