פרשת "בהעלותך" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרקים ח עד יב.

ההפטרה: מתוך זכריה פרקים ב עד ד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם צמדי שמות (של בני אדם).

 אלדד ומידד

פרשת "בהעלותך" מספרת על קשיים שונים שהתגלעו בהתנהלותם של בני ישראל עם תחילת מסעם במדבר. בתוך כך מסופר על שני אנשים – אלדד ומידד – שהתנבאו במחנה בני ישראל, לכאורה כערעור על בלעדיותו המנהיגותית והנבואית של משה. וכך כתוב בפרשה: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד. וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ … וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה (במדבר יא 26). אבל אלדד ומידד הם לא רק דמויות בסיפור, הם גם מופע לשוני: צמד שמות דומים פונטית של שני אנשים הקשורים אחד אל השני בקשר מסוים ומופיעים במקרא ביחד.

לכאורה אפשר היה להניח שרק במקרה שמותיהם של אלדד ומידד דומים זה לזה, שכן סיפור העלילה אינו מחייב את הדמיון הזה; אבל כאשר מחפשים, מוצאים שיש עוד מופעים כאלה במקרא. ואם כך, אפשר לראות במופעים האלה מתכונת לשונית-סגנונית שעניינה צורות ומשחקי הגִיה; מתכונת שיוצרת אנאלוגיה בין קרבתם האחד לשני של שני האנשים –  למשל  היותם שותפים למעשה מסוים או היותם אחים – לבין הדמיון הפונטי שבין שמותיהם. ואפשר אולי לקרוא למתכונת הזאת "צמדי שמות פונטיים". הנה עוד צמדי שמות כאלה.

יבל ויובל  – אחים, בני למך. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל …. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל (בראשית ד 21-20).

ברע וברשע – מלכי סדום ועמורה שנלחמו יחד. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר … עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה (בראשית יד 2-1).

מופים וחופים – אחים, בני בנימין בן יעקב. וּבְנֵי בִנְיָמִן … מֻפִּים וְחֻפִּים … (בראשית מו 21).

מחלון וכליון – אחים, בני נעמי ואלימלך, בעליהן של ערפה ורות המואביות. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן (רות א 2).

אהלה ואהליבה – אחיות, דמויות סמליות בנבואת יחזקאל המסמלות את ממלכת ישראל וממלכת יהודה .  שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ … וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ  (יחזקאל כג 4-1).

 

כפל שמות

ההפטרה לפרשת "בהעלותך" מתארת חזיונות שראה הנביא זכריה בקשר לשיבת ציון. בחזיונות האלה מופיעים בין השאר יהושע הכהן הגדול (זכריה ג 1) וזרובבל (זכריה ד 6). יהושע הנ"ל הוא יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול בימי שיבת ציון (ראו גם חגי א 12); וזרובבל הוא זרובבל בן שאלתיאל שהיה פחת יהודה באותם ימים (ראו למשל חגי א 1).

יהושע וזרובבל מופיעים בשמותיהם אלה בעוד ספרים במקרא, אבל גם (אולי) בשמות אחרים. בעזרא (פרק ב פסוק 2) כתוב: וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה… אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל, יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה (עזרא ב 2-1). ועל פי פרשנים ישוע הנזכר כאן הוא יהושע בן יהוצדק. ועוד בעזרא (א 8): וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה. ו"מצודת דויד" אומר: "ויספרם – מסרם במספר לששבצר והוא זרובבל, וכן היה נקרא בלשון פרס". כלומר יהושע  בן יהוצדק נקרא גם ישוע וזרובבל נקרא גם ששבצר.

כפל שמות – שני שמות לאותו אדם – אינו תופעה רגילה במקרא, בכל זאת יש עוד מקרים כאלה. הנה כמה מהם: אברם–אברהם (בראשית יז 5); שרי–שרה (בראשית יז 15); יצחק–ישחק (ירמיהו לג 26); עשו–אדום (בראשית כה ל); יעקב–ישראל (בראשית לב 29); יתרו–יֶתֶר (שמות ד 18) – רעואל (שמות ב 18); יהושע (בן נון)–הושע (במדבר יג 8); גדעון– ירובעל–ירובשת (שופטים ו 32, שמואל-ב יא 21); שלמה–קהלת (קהלת א 1); אסתר–הדסה  (אסתר ב 7).

בתוך קבוצת  כפולי השמות האלה, וכנראה גם בתוך כלל כפולי השמות המקראיים, אפשר להבחין בשלושה סוגים שונים של כפל. בסוג הראשון השם השני קרוב לשם העיקרי קרבה משמעית ופונטית גם יחד, ולמעשה הוא מעין גרסה של השם העיקרי. כך למשל במקרים יהושע (בן נון)–הושע; יצחק–ישחק. בסוג השני השם השני שונה לגמרי מהשם העיקרי, והמקרא לא מסביר מה מקורו ומדוע יש בכלל שני שמות. כך למשל יתרו-רעואל, אסתר-הדסה. ובסוג השלישי השם השני ניתן עקב אירוע חשוב שאירע לבעל אותו שם, והמקרא מסביר את משמעו של אותו שם ומתוך כך את הקשר שלו לאותו אירוע. למשל אברם-אברהם, יעקב-ישראל.

(בתמונת הכותרת: Twins, Unknown artist from Iran, Late 18th – early 19th century, Sanikidze, Tamaz (1985), Art Museum of Georgia)

 

 

פרשת "נשא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק ד פסוק 21 עד  סוף פרק ז

ההפטרה: מתוך שופטים פרק  יג

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם חקלאות.

מֶשק הבקר

פרשת "נשא" מספרת, בין שאר הדברים, על הקרבנות שהקריבו נשיאי ישראל בחנוכת המשכן. מתוך כך חוזר ומוזכר בפרשה המושג  בקר, שהוא שמן הקיבוצי של בהמות הבית ממין הפרות והפרים. להלן נציין את בני משפחת הבקר המוזכרים במקרא, את כינוייהם השונים, ואת תפקידיהם, על פי המקרא, במשק הבקר.

בן בקר.  בן בקר הוא שם כללי – או תואר – המציין השתייכות למשפחת הבקר; כמו "פר בן בקר" או "עגל בן בקר". עם זאת, השם הזה אולי מציין בעיקר בהמות בקר צעירות; לדוגמה: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב (בראשית יח 7).

שור. שור הוא זכר הבקר הבוגר. תפקידו העיקרי הוא עבודה: עבודת החריש (לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו, דברים כב 10); עבודת הדַיש (לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ, דברים כה 4) ונשיאת משאות (כפי שנַראה בהמשך). והשור מיעד גם למאכל: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד 4).

פר. על פי מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי), פר הוא שור צעיר. המילון לא מסביר מאין נובע שפר הוא שור צעיר דווקא ולא בוגר, אבל ייתכן שהביאור הזה נובע מהתואר "בן בקר" – תואר שאולי מצביע על צעירוּת – שנלווה פעמים רבות במקרא למילה  פר אבל לא למילה  שור. לדוגמה, בפרשה שלנו: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר (במדבר ז 63). תפקידו העיקרי של הפר הוא להיעשות שור, אבל פרים משמשים גם למאכל: בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ – אֵילִים, כָּרִים וְעַתּוּדִים, פָּרִים (יחזקאל לט 18).

אלוף.  ככלל  משמעה של המילה  אלוף במקרא הוא ראש שבט, איש נשוא פנים; אבל  אלוף מופיעה גם במשמעות של  שור. לדוגמה: אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים (תהילים קמד 14). ועל פי פירוש "מצודת ציון", "אלופינו" הם השוורים; ו"מסובלים" – טעוני משא. ומכאן שגם נשיאת משאות היא מתפקידיו של השור.

אֶלֶף.  משמעה של המילה  אלף הוא כמובן עשר מאות; אבל במקרא יש לה עוד משמעות – בקר; לדוגמה: וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ … שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ (דברים ז 13).

מריא. המילה  מריא מופיעה במקרא פעמים ספורות בלבד. מהמופעים המעטים האלה אפשר להבין שהמריא הוא אחת מבהמות הבית, ושהוא שימש לזבח, כלומר לקורבן ולמאכל. לדוגמה: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא (שמואל-ב ו 13). ועל פי פרשנים – למשל רש"י – מריא הוא שור מפוטם.

פרה. כמו בימינו, הפרה במקרא היא נקבת הבקר. ונראה שתפקידה המקראי העיקרי היה להמליט ולדות ולהיניק אותם; כמו שכתוב: תְּפַלֵּט [תמליט] פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כא 10). והפרות המיניקות קרואות "פרות עָלוֹת", ככתוב: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי (בראשית לג 13). ורש"י מפרש: "עלות – מגדלות עולליהן". תפקיד אחר הוא משיכת עגלות, כמו שכתוב: וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל; וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה (שמואל-א ו 7).

בימינו תפקיד חשוב של הפרות הוא הפקת חלב, אבל כנראה לא כך היה  בתקופת המקרא.  שכן במקרא לא מופיעה המילה  חלב יחד עם המילה  פרה או  בקר (אם כי מופיע הביטוי "חמאת בקר"). לעומת זאת אנחנו מוצאים "חלב צאן" (דברים לב 14) ו"חלב עיזים" (משלי כז 27).

עגל, עגלה. העגל והעגלה הם שור ופרה צעירים וייעודם הוא ולהיות שור ופרה בוגרים. שימוש אחר הוא למאכל: וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ (שמואל-א כח 24). עגל מרבק הוא עגל מפוטם שנועד לאכילה.

משקאות מפרי הגפן

ההפטרה לפרשת "נשא" מספרת על מלאך ה' שבא אל אמו (לעתיד) של שמשון ובישר לה שהיא עומדת ללדת בן שיושיע את ישראל. ובתוך כך הוא מצוה עליה לקיים הלכות נזירוּת, לדוגמה: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר (שופטים יג 4). המילים  יין ו שכר מופיעות במקרא בצמידות פעמים רבות. מהו היין (המקראי) אנחנו יודעים –– משקה משכֵּר עשוי ממיץ ענבים. אבל מהו השֵיכר (המקראי) ובמה הוא נבדל מיין, אם הוא בכלל נבדל?

על פי עמדה פרשנית אחת ההבדל בין יין לשיכר הוא שיין עשוי מפרי הגפן (כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה, בראשית מט 11) ואילו שיכר לא בהכרח עשוי ממיץ ענבים. עמדה זו מתבטאת למשל בהגדרות המילוניות של הערכים  יין ו שכר במילון אבן שושן וגם במילון העברית המקראית.

לרש"י הייתה בעניין הזה פרשנות אחרת. בפירושו לכתוב בפרשה שלנו מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר [יינזר] (במדבר ו 3) הוא מציין: "מיין ושכר – כתרגומו מחמר חדת ועתיק; שהיין משכר כשהוא ישן". למעשה רש"י אומר שתרגום הכתוב "מיין ושכר" לארמית –  גם בתרגום אונקלוס וגם בתרגום יונתן – הוא "מחֶמר חדת ועתיק", שמשמעו בתרגום חוזר לעברית הוא "מיין חדש וישן" (חמר= יין; חדת=חדש; עתיק=ישן). ומכאן מסיק רש"י ש יין משמעו יין חדש ו שכר הוא יין ישן. ורש"י מוסיף ששיכר נקרא  שכר מכיוון שמהיותו ישן הוא משַכֶּר יותר מיין חדש. וגם

"מצודת ציון" – של רבי דוד אלטשולר – אומר על הכתוב בהפטרה שלנו (שופטים יג 4): "יין ושכר – רצה לומר יין חדש ויין ישן".

על פי עמדה שלישית, שמוצגת במדרש "ספרֵי" (ספרי במדבר פו), למילים  יין ו שכריש אותה משמעות. וכך אומר שם אבא חנן משום ר' אליעזר בהתייחסותו לכתוב מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (במדבר ו 3): "והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא שדבר התורה שתי לשונות". ובמילים אחרות: לשתי המילים יש אותה משמעות. והדורש גם מביא עוד מקרים שבהם המקרא נוקט בשתי מילים שונות לאותה משמעות; כמו  שחיטה ו זביחה;  עמוקה ו שפלה; אות ו מופת.

הנה עוד משקאות העשויים מפרי הגפן המוזכרים במקרא (הפירושים רובם על פי מילון העברית המקראית):

חֹמץ  – נוזל חמוץ וחריף הנעשה לרוב מיין או משכר שהחמיצו. לדוגמה: חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה (במדבר ו ג).

מֶזג –  יין מעורב  כראוי (עם מים או עם תבלין) ומתוקן לשתייה. לדוגמה:  אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג (שיר השירים ז 3)

חֶמֶר – יין.  מילה זו מופיעה במקרא רק פעם אחת: וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (דברים לב 14).

ממסך – על פי רש"י: יין מזוג במים. לדוגמה: לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן, לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ (משלי כג 30).

סֹבֶא – משקה חריף. לדוגמה: סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם (ישעיהו א 22).

תירוש – מיץ ענבים שלא תסס. לדוגמה: אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה-גָפֶן (ישעיהו כד 7).

משרת ענבים – מיץ שהותקן מענבים שהושרו במים (במדבר ו 3).

 

(בתמונת הכותרת: Herdsman with Five Cows by a River, 1650 by Aelbert Cuyp)

פרשת "בְּמדבר" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק א מתחילתו עד פרק ד פסוק 20

ההפטרה: מתוך הושע פרק ב

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם שימושים בני זמננו לשמות ולצירופים מקראיים.

שלומיאל – שם שמשמש כמושג

פרשת "במדבר" עוסקת בעיקר במניינים ובמִפקדים של בני ישראל לשבטיהם, והיא פותחת בציון שמם של נשיאי השבטים. ונשיא שבט שמעון הוא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי (במדבר א 6). בלשון זמננו  שלומיאל הוא תואר שמשמעו "לא יוצלח". מאין ואיך הגיע ללשון ימינו התואר הזה, והאם יש קשר כלשהו – אטימולוגי או משמעי – בינו לבין השם המקראי שלומיאל? פרשנים שונים הציעו תשובות שונות לשאלות האלה, אבל אין כנראה תשובה אחת חלוטה ומקובלת על כולם. ובמקום זאת אפשר לציין כמה סברות שמשוטטות בשטח.

על פי סברה אחת המילה  שלומיאל היא מין וריאציה עברית של המילה היידישית  שלימזל, שהיא עצמה (כנראה) חיבור של שתי מילים: המילה הגרמנית  שְלים, שמשמעה "רע", והמילה העברית  מזל. ואכן משמעה של המילה  שלימזל הוא "חסר מזל". המשמעויות של  שלומיאל ו- שלימזל דומות, אבל בכל זאת יש ביניהן הבדל: השלומיאל הוא לא יוצלח בגלל גורמים שנובעים ממנו – הוא מגושם, יש לו שתי ידיים שמאליות וכדומה; ואילו השלימזל הוא חסר מזל שלא באשמתו. ההבדל הזה מובהר היטב באמירה הידועה: "שלומיאל הוא מלצר שנשפך לו המרק החם בדרך לשולחן; ושלימזל הוא זה שהמרק נשפך עליו". על פי סברה אחרת המילה  שלומיאל באה מהביטוי התלמודי "שלא מועיל".

סברות אחרות קושרות את  המילה  שלומיאל לנשיא שבט שמעון שלומיאל בן צורישדי שכבר נזכר לעיל. על פי סברה אחת כזאת אותו שלומיאל היה חסר מזל,  ומתוך כך שמו משמש כתואר כללי לחסרי מזל. כמו ש מתושלח הוא תואר למאריך ימים, ו המן הוא תואר לרשע; ויש עוד שמות כאלה. ומניין ששלומיאל המקראי היה חסר מזל? העניין הזה מתגלגל כך: בתלמוד, מסכת סנהדרין דף פב ב, נאמר שלזִמְרִי בֶּן סָלוּא היו חמישה שמות. [זמרי בן סלוא הוא אותו איש משבט שמעון שזנה עם אישה מדיינית, ובעבור כך פנחס בן אליעזר בן אהרן הרג אותו (במדבר כה 15-10)]. ואחד השמות של זמרי – כך כתוב במסכת סנהדרין – היה שלומיאל בן צורישדי. כלומר, על פי אותם דברים במסכת סנהדרין, זמרי בן סלוא ושלומיאל בן צורישדי הם אותו איש. ומכיוון שזמרי היה חסר מזל – רק הוא הוצא להורג בגין נהִיה אחרי נשים מדייניות – הפך שמו (שלומיאל) לתואר של חסרי מזל.

לפי הסבר אחר שבט שמעון כולו היה חסר מזל, ולכן שלומיאל – נשיא השבט – מייצג חוסר מזל; הנה כמה סימנים לחוסר המזל של שמעון ושל כלל שבט שמעון:

–  יוסף כועס על שמעון. כאשר בני יעקב ירדו למצרים לשבור שבר, יוסף אסר את שמעון לעיני אֶחיו (בראשית מב 24). ומדרש בבראשית רבה אומר על כך (פרשה צא): "לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם מפני שהוא דחפו לבור".

– ברכת יעקב. לפני מותו יעקב מברך את בניו; ועל שמעון (ולוי) הוא אומר רק דברים רעים: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי (בראשית מט 6-5).

– דעיכתו של שבט שמעון במשך המסע במדבר. במפקד הראשון שערך משה  – המפקד שמסופר עליו בפרשה שלנו – שבט שמעון מנה 59,300 איש (במדבר א 23); ואילו במפקד השני שערך משה הוא מנה 22,200 איש בלבד (במדבר כו 14).

– ברכת משה. לפני מותו משה מברך את בני ישראל. כל בני יעקב זוכים לברכה מלבד שמעון – שמעון לבדו לא מבורך (דברים פרק לג).

– שבט שמעון נטמע בקרב שבט יהודה. כאשר השבטים מקבלים את נחלותיהם, שמעון לא מקבל נחלה משלו, אלא "נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה" (יהושע יט 1).

לא כל סברה שצוינה לעיל מתקבלת בקלות על הדעת. עם זאת אולי אפשר להציע סברה "מאוחדת", כזו שמאחדת כמה מהסברות שלעיל; למשל: בחיפוש אחרי מילה עברית מקבילה משמעית ודומה פונטית למילה היידישית  שלימזל, הגיעו המחפשים אל השם המקראי שלומיאל, שהוא שמו של נשיא שבט שמעון חסר המזל.

 

עמק עכור ופתח תקווה

בהפטרה לפרשת "במדבר" הנביא הושע מוכיח את ישראל על שבגדו באלוהיהם, וצופה להם עונש על כך; עם זאת הושע מבטיח שאחרי הנשיאה בעונש תחודש בריתם עם ה'. וכך אומר ה' מפי הושע: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה (הושע ב 17). אנחנו נעמוד כאן על המושגים והמקומות "עמק עכור" ו"פתח תקוה" ועל הקשרים ביניהם.

לצירוף "עמק עכור" יש שתי משמעויות. במשמעות אחת "עמק עכור" הוא שמו של עמק מסוים על יד יריחו, העמק שבו סקלו העם את עכן בן כרמי על שמעל בחרם שהטיל יהושע על יריחו; וכך כתוב: וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן … וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ – יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה… עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע ז 26-24). במשמעות שנייה, "עמק עכור" הוא מושג מופשט: מקום של דברים רעים; כמו שמפרש רש"י: "ואת עמק עכור – עומק הצרות שהן עכורים".

המושג "פתח תקוה" אמנם מופיע במקרא רק בפסוק שלנו בהושע, אבל משמעו ברור: "מקור תקווה, ראשית תקווה". בימינו נוספה לצירוף "פתח תקוה" עוד משמעות – זהו שמה של העיר פתח תקווה. ואכן מייסדיה של פתח תקוה שאבו את השם הזה מהפסוק בהושע. ויקיפדיה אומרת על העניין הזה את הדברים הבאים: המתיישבים הראשונים של פתח תקווה התכוונו, בשנת 1872, להתיישב בסביבות העיר יריחו, ובכך להגשים את הנבואה של הושע בקשר לעמק עכור. מסיבות שונות רכישת הקרקע ליד יריחו לא התבצעה, ובמקום זאת המתיישבים הגיעו לשרון. הם רכשו את אדמות הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס וקראו למושבה החדשה בשם שתוכנן למושבה ביריחו – "פתח תקווה". עם זאת, גם במקום זה נמצאה משמעות לשם המושבה, שכן בספר ישעיהו מוקבל עמק עכור לשרון, וכך כתוב שם: "וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר" (ישעיהו סה 10).

שמותיהם של יישובים רבים שהוקמו בארץ ישראל מאז ראשית הציונות לקוחים מהמקרא. ברוב המקרים שמות כאלה הם של מקומות המוזכרים במקרא, לדוגמה: אילת (דברים ב 8); אשדוד (יהושע יא 22); בית השיטה (שופטים ז 22);  גבתון (מלכים-א טו 27); גת (יהושע יא 22); יגור (יהושע טו 21); יטבתה (במדבר לג 33);  יראון (יהושע יט 38); מחניים (יהושע כא 26); נהלל (יהושע כא 35); רחובות (בראשית כו 22). ויש עוד הרבה. אבל "פתח תקוה" הוא שם מסוג אחר. "פתח תקוה" המקראי הוא לא שם מקום אלא מושג מופשט מתחום התוכן של גאולת ישראל, ומתוך כך הוא הלם את רוחם ותקוותיהם של ראשוני פתח תקווה.

"פתח תקווה" אינו  המושג המקראי היחיד מתחום גאולת ישראל שאומץ כשם של יישוב שהוקם בתקופה הציונית. הנה עוד כמה כאלה:

מקווה ישראל; נוסד ב-1870. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה (ירמיהו יד 8).

ראש פינה; נוסדה ב-1878. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים  הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה (תהילים קיח 22).

ראשון לציון; 1882. רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן (ישעיהו מא 27).

נס ציונה; 1883. שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ (ירמיהו ד 6).

חרב לאת; 1947. וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת (ישעיהו ב 4).

מבשרת ציון; 1951. עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם (ישעיהו מ 9).

 

בתמונת הנושא: Schlemiel, Jüdische Blätter für Humor und Kunst [שלומיאל, עיתון יהודי להומור ולאמנות]. הוצאת Welt. ברלין, 1919-1920.

פרשת "בחוקותי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא מפרק כו פסוק 3 עד סוף פרק כז (שהוא גם סוף ספר ויקרא)

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים  טז יז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים להיבטים פונטיים.

שתי מילים דומות פונטית אך שונות סמנטית שיכולות להחליף אחת את השנייה במשפט מסוים

ראשיתה ועיקרה של פרשת "בחוקותי" הוא השכר שיוענק לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה והעונש שיקבלו אם לא ישמרו אותן. ובהמשך הפרשה מובא קובץ הלכות הנוגעות לערכן הכספי של נדבות וקודשים שאדם מנדב ומקדיש לבית המקדש. אבל ענייננו כאן הוא תופעה לשונית המופיעה בפרשה שלנו, תופעה שאפשר לתאר אותה כך: במשפט מסוים יש מילה שאפשר להחליף אותה במילה מסוימת אחרת, זהה או כמעט זהה מבחינה פונטית אבל שונה מבחינת שורשה ומובנה. וההחלפה הזאת לא משנה, או כמעט לא משנה, את המבנה התחבירי של המשפט ואת צלילו. ולמרות שהמילה המחליפה שונה סמנטית מהמוחלפת, מובנו הכללי של המשפט נשמר.

הנה משפט כזה מהפרשה שלנו: וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף (ויקרא כו 36). את המילה  קול אפשר להחליף במילה כל בלי לפגוע במשמעות הכללית של הדברים: "ורדף אותם כל עלה נידף". ואופציית ההחלפה המהדהדת ברקע מעניקה למשפט המקורי מסר נוסף המשלים ומעשיר את המסר המקורי.

למרבה התימהון יש בפרשה שלנו עוד כמה מופעים של התופעה הזאת; הנה הם.

– וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע (כו 5).  השיג  גזורה מהשורש נש"ג, ומשמעה "הגיע אל"; ואפשר להחליף אותה במילה  הסיג: הִסיג לכם דיש את בציר, ובציר יסיג את זרע.  הסיג גזורה מהשורש סו"ג ומשמעה "הזיז", "עבר את הגבול"; לדוגמה: אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ (דברים כז 17).

– וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם (ויקרא כו 16). ובהחלפת מילה: והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מחלות עיניים.

– ונִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם (שם שם 17). אופציית ההחלפה היא "ונידפתם לפני אויבכם".

–  וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה (שם שם 22). ובהחלפת מילה: והשלכתי בכם את חית השדה.

–  לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ (שם כז 33). משמעו כאן של הפועל  יבקר הוא "יבדוק", ואפשר להמירו בפועל  יבכר: לא יבכר בין טוב לרע. כמו וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר (דברים כא 16) .

האם כותבי הכתובים שלעיל היו מודעים לאפשרויות ההחלפה הטמונות במשפטים האלה, או שמא יש כאן שגיאות מעתיק – את זאת קשה לדעת. כך או כך, ללשון יש חיים וחרויות משלה, שאינם תלויים בהכרח בתודעתו של כותב זה או אחר; והקוראים ידוגו תובנות כראוֹת עיניהם.

 

מצלולים טריוויאליים  ומצלולים קלאסיים

בהפטרה לפרשת "בחוקותי" הנביא ירמיהו מברך את הבוטחים בה' ומקלל את שאינם בוטחים בו. אבל העניין שלנו כאן הוא תופעה לשונית-סגנונית שמופיעה בהפטרה שלנו וגם בפרשה עצמה, ובכלל היא נפוצה במקרא: מצלולים.

מצלול הוא עניין פונטי. על פי הגדרתנו כאן הוא מתקיים כאשר במשפט אחד יש עיצורים (אחד או יותר) שחוזרים בכמה מילים עוקבות או סמוכות. כדוגמה, הנה מצלול מההפטרה שלנו: ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי (ירמיהו טז 19). למילים שבהן חוזרים העיצורים אנחנו קוראים כאן "מילות המצלול"; ולעיצורים החוזרים במילים האלה – "עיצורי המצלול". עיצורי המצלול בדוגמה שלעיל הם ע ו-ז; שניהם מופיעים בשתי מילות המצלול  – עזי ו-מעוזי.

אפשר לאפיין מצלולים על פי כמה מאפיינים, ואנחנו מונים כאן שלושה כאלה.

מאפיין אחד הוא מספר עיצורי המצלול. רוב המצלולים הם בני שניים או שלושה עיצורים; לדוגמה, הנה מצלול בן שלושה עיצורים: וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב (ויקרא כו 7). עיצורי המצלול הזה הם  נ, פ, ל. וככל שמספר עיצורי המצלול גדול , כן המצלול עשיר ומרשים.

מאפיין שני הוא מספר מילות המצלול. רוב המצלולים הם בני שתיים או שלוש מילים;  כמו עֻזִּי וּמָעֻזִּי; או וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם (ויקרא כו 16). אבל יש גם מצלולים בני ארבע מילים, כמו  וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם (ויקרא כו 38). ויש אף בני חמש מילים. וככל שהמצלול מקיף יותר מילים כן מצלוליוּתו בולטת ומרשימה.

מאפיין שלישי הוא היותן – או אי היותן – של מילות המצלול גזורות מאותו שורש. מתכונת מצלולית נפוצה במקרא היא זו שבה מילות המצלול גזורות מאותו שורש.  לדוגמה, המילים עֻזִּי וּמָעֻזִּי, במצלול שכבר הוזכר לעיל, גזורות שתיהן מהשורש עו"ז (או עז"ז). דוגמה נוספת: וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב (ויקרא כו 36). המצלוליות של המצלולים מהסוג הזה היא ישירה וברורה, ואפשר לקרוא להם "מצלולים טריוויאליים". לעומתם עומדים המצלולים שבהם מילות המצלול אינן מאותו שורש. הנה דוגמה מההפטרה שלנו: וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה (ירמיהו יז 6). ודוגמה מהפרשה: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (ויקרא כו 45). ואולי דווקא הזרות – המשמעית והדקדוקית – שבין מילות המצלול כאשר הן לא מאותו שורש היא שמקנָה למצלולים מהסוג הזה את איכותם הסגנונית הגבוהה, הכוללת הפתעה, יופי ושעשועי לשון. למצלולים כאלה אפשר לקרוא "קלאסיים".

 

 

 

פרשת "בְּהר" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא פרק  כה פסוק 1  עד פרק כו פסוק 2

ההפטרה: מתוך ירמיה פרק לב

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש דמיון מסוים בין שני העניינים: במרכזו של כל אחד מהם יש מילה שיש לה לפחות שתי משמעויות זרות לגמרי לכאורה, ובכל זאת שתי המשמעויות קשורות אחת לשנייה.

מקרן היובל עד שנת היובל

עניינה העיקרי של פרשת "בהר" הוא דינים הקשורים לשנת יובל. למילה  יובל,

שבה אנחנו עוסקים כאן, יש כמה משמעויות. משמעות אחת, שממנה אולי נגזרו האחרות, היא אַיִל. לדוגמה: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל [בקרן האיל], כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר (יהושע ו 6). במשמעות שנייה של   יובל, הנובעת מהראשונה, היא שופר [כידוע שופרות עושים מקרנות אֵילים]; לדוגמה: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל [השופר] הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר (שמות יט 13). שתי המשמעויות האלה של   יובל לא נמצאות למעשה בשימוש בלשון ימינו.

משמעויות אחרות של  יובל קשורות לענייני זמן. במקרא המשמעות הזמנית של  יובל היא שנת החמישים; וכך כתוב בפרשה שלנו: וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים – שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כה 10-8). בפסוקים האלה גם נגלה הקשר בין יובל במשמעות של איל או שופר לבין יובל במשמעות של זמן: בשנת היובל, ביום הכיפורים, תוקעים בשופר. ממשמעות זאת של המילה  יובל – שנת החמישים – גזורה גם המשמעות הרווחת בימינו שלפיה יובל הוא תקופת זמן עגולה, למשל 25, 50 או 100 שנים, שמלאה למוסד, לאירוע, לאדם וכדומה; לדוגמה: "אתמול נערכה מסיבה לרגל יובל ה-25 של בית הספר."

למילה  יובל יש בתולדות הלשון עוד משמעות: על פי "ספר היוֹבְלים",  יובל הוא תקופה של שבע פעמים שבע שנים, כלומר ארבעים ותשע שנים. ספר היובלים הוא אחד מהספרים החיצוניים – אלה שנכתבו בעברית על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נכללו במקרא. הוא נכתב במאה השנייה לפנה"ס והוא מספר את תולדות האדם ותולדות האבות והעם מבריאת העולם ועד מעמד הר סיני;  ולפיכך תוכנו מקביל לזה  של ספר בראשית ותחילת ספר שמות. הוא נכתב במקור בשפה העברית, אולם רק תרגומו לשפת הגעז שרד במלואו [געז היא שפה שמית שהייתה מדוברת בעבר באתיופיה]. ובשנת 1870 הוא תורגם מגעז לעברית על ידי שלמה רובין (1910-1823). על פי ספר היובלים הזמן נמנֶה בשנים, בשבועִים וביובלים [שבוע, וברבים שבוּעִִִים, משמעו בספר היובלים שבע שנים]. וכאשר כתוב, למשל, בספר היובלים "וביובל השלושים וארבעה, בשנה הראשונה לשבוע השני", חשבון השנים הוא כזה: 33 יובלים, שהם 1617 שנים (33X49); ועוד שבוע אחד, שהוא 7 שנים; ועוד שנה אחת. ובסך הכול  1625 שנים. כלומר: בשנת 1625 לבריאת העולם.

ממטרת היורה אל חצר המטרה

הכתוב בירמיהו המשמש כהפטרה לפרשת "בהר" מתאר עסקת מכירת שדה שנערכה בין ירמיהו לבין בן דודו, בעת שירמיהו היה כלוא בחצר המטרה אשר בבית המלך צדקיהו. וכך כתוב שם: וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה (לב 8).

למילה  מטרה, שבה אנחנו עוסקים כאן, יש במקרא שתי משמעויות. במשמעות אחת מטרה היא אובייקט שאליו מכוונים חיציו של היורה בקשת. לדוגמה: וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה (שמואל א כ כ). מהמשמעות הזאת נוצרה, באופן מטפורי, המשמעות הרווחת בזמננו – "מצב ששואפים להגיע אליו"; לדוגמה: "המטרה שלנו היא לשפר את מצבן של השכבות החלשות". במשמעות המקראית השנייה,  מטרה היא כלא, מקום משמר; לדוגמה: וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה (ירמיהו לב 2). האם יש קשר בין שתי המשמעויות האלה של המילה  מטרה? במבט ראשון קשה למצוא קשר, אבל אולי בכל זאת אפשר, כפי שאנחנו מציעים להלן.

המילה  מטרה גזורה מהשורש נט"ר. הפועל לנטור משמעו לשמור; לדוגמה: שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א 6). (באופן מטפורי, לנטור הוא גם לשמור איבה או טינה; לדוגמה: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, ויקרא יט 18). אם נמצא קשר בין כל אחת משתי המשמעויות של המילה  מטרה לבין הפועל לנטור, הרי שאיתרנו קשר בין שתי המשמעויות לבין עצמן.

הקשר בין "לנטור" (=לשמור) לבין מטרה במשמעות של "מקום משמר" הוא ברור – הוא קיים באמצעות המושג "שמירה". האם יש קשר גם בין "לנטור" לבין המשמעות האחרת של  מטרה – "אובייקט שאליו מכוונים החיצים"? האם משמעות אחת נובעת מן השנייה? נראה שניתן להצביע על קשר כזה, שאפשר לקרוא לו "קשר של סמיכות עניינים": יש סמיכות עניינים בין מעשה הנטירה לבין השימוש בכלי נשק כמו קשתות וחיצים, והסמיכות הזאת אולי היא שהקנתה לאובייקט שאליו מכוּונים החיצים את השם "מטרה". ואולי גם הפסוק הבא מציג קשר בין שתי המשמעויות של המילה  מטרה: שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה (איוב טז 12). הפירוש "מצודת דוד", שנכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, מבאר את הדברים האלה כך: "ויקימני – העמיד אותי להיות לו למטרה לזרוק בי חציו הם מכאובֵי היסורים". כלומר, על פי מצודת דוד  מטרה כאן היא מטרה לחיצים, וככזו היא משמשת כמטפורה למצב של מצוקה; כמו מצוקתו של ירמיהו בעת כליאתו בחצר המטרה.

דוגמה אחרת לקשר של סמיכות היא כינויה של שנת החמישים בכינוי "שנת היובל". נראה שהכינוי הזה ניתן לה מתוך סמיכות העניינים שבין שנת החמישים ליובל: יובל הוא אַיִל, וקרן היובל היא קרן האיל, כלומר שופר; ובשנת החמישים תוקעים בשופר.