מתושלח והמן – דמויות שהפכו למושגים

כאשר רוצים לומר על אדם שהוא שאפתן בעל שיגעון גדלות שרוצה לשלוט על סביבתו אומרים שהוא נפוליאון. כאשר רצו פעם לומר על איש שהוא עשיר מופלג אמרו שהוא רוטשילד (היום אולי יאמרו שהוא ביל גייטס). כאשר רוצים לומר על מנהיגוּת שהיא אמיצה ואינה חוששת מנקיטת צעדים גורליים ונועזים אומרים שזו מנהיגות צ'רצ'יליאנית או בן גוריונית .

בכל שלושת הדוגמאות שלעיל במקום לנקוב בתכונה או במאפיין מסוימים נוקבים בשמו של אדם שידוע כבעל אותה תכונה. המתכונת הלשונית הזאת היא למעשה סוג של מטונימיה. על פי הגדרה בלשנית פורמלית, למשל ב"מילון למונחי בלשנות ודקדוק" של אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף, מטונימיה היא מעתק סמנטי המיוסד על מגע בין מסומנים. ובמילים פשוטות: במקום מילה מסוימת (למשל  עשיר) משתמשים במילה אחרת, כזו שיש לה קירבה למילה המוחלפת (למשל  רוטשילד).

כאשר נותנים את הדעת למטונימיות השגורות בפינו היום, ובפרט למטונימיות שבהן דמות ספציפית מייצגת תכונה כללית, מתברר שהמקרא מספק כמה וכמה דמויות כאלה. חלקן הומשגו כבר בעת המקרא, וחלקן מאוחר יותר, למשל על בסיס אגדות חז"ל. הנה כמה דמויות כאלה.

Pieter_Pietersz._Lastman_-_The_Triumph_of_Mordechai
Pieter Pietersz Lastman, The Triumph of Mordechai.

אדם, חוה, אנוש. שלוש הדמויות הספציפיות האלה משמשות כשמות כלליים של בני המין האנושי.  אדם ו אנוש ממלאים את התפקיד הזה כבר במקרא; לדוגמה: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה (בראשית ו ב)ּ. וגם: עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס (ישעיה יג ז). המושג  בנות חווה נכנס ללשון רק בימי הביניים.

מתושלחמתושלח הוא כינוי לאדם זקן מאוד. ההמשגה הזאת נובעת ישירות מהמקרא, שכן מתושלח  המקראי חי 969 שנים (בראשית ה כז), יותר מכל אדם מקראי אחר ששנות חייו מצוינות במקרא.

תרח.  כידוע תרח היה אביו של אברהם; ובלשון זמננו  תרח הוא כינוי לאדם זקן, שוטה וטרחן. המקרא לא מספק כל  בסיס להמשגה הזאת, ומקורה כנראה באגדה המובאת  בבראשית רבה (לח יג) שלפיה תרח היה עובד אלילים; ועל פי הגיונה של אותה אגדה אדם שסוגד לאלילים הוא שוטה.

ישראל. השם  ישראל החל את הקריירה שלו כשם פרטי (שני) של יעקב; ואחרי שצאצאי יעקב נעשו עם,  ישראל נעשה שם כללי – עם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וכדומה. ובכלל המקרא מרבה לכנות עמים על פי שמם של  אנשים שמהם יצאו אותם עמים. לדוגמה: עבר – עברים;  יהודה – יהודים; כנען (בן חם בן נח) – כנענים;  ישמעאל – ישמעאלים; מואב (בן לוט) – עם מואב.

בנימין. בנימין המקראי היה כידוע בן הזקונים של יעקב; ומכאן הביטוי  הבנימין שבחבורה (או ביטויים דומים אחרים), שמשמעותו הצעיר מכולם.

נחשון . נחשון בן עמינדב, נכד נינו של יהודה, היה ראש שבט יהודה בימי מסעותיהם של בני ישראל במדבר (במדבר א ז). על פי חז"ל נחשון היה הראשון שקפץ לים סוף, עוד לפני שהים נבקע. וכך כתוב בתלמוד בבלי (מסכת סוטה פרק לז א): "…אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". על סמך המסורת הזו  השם  נחשון נעשה תואר לאדם אמיץ המתנדב ראשון למשימה נועזת ומסוכנת.

המןהמן הוא כינוי לרשע וצורר ישראל. הכינוי הזה נובע כמובן מדמותו של המן האגגי במגילת אסתר שזמם לאבד את היהודים שחיו בממלכתו של אחשוורוש. על פי חז"ל הכינוי אגגי בא משמו של מלך עמלק – אגג (שמואל א' טו ח); ובכך חז"ל יצרו קישור בין המן לעמלק. למעשה גם  עמלק הוא שם פרטי שהפך למושג.

מודעות פרסומת

בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת -קללות בכלל ומקראיות בפרט

מהי מהותו של מעשה הקללה? אלו סוגי קללות יש? מה מאפיין את הקללות המקראיות?

ג'.ל. אוסטין (פילוסוף בריטי, 1960-1911) בספרו  איך עושים דברים עם מילים(J.L.Austin: How to do things with words)  מבחין, לצורך העניין שהספר עוסק בו, בין שלושה סוגים של מבעים. הראשון הוא מבעים קביעתיים, שעיקר תפקידם הוא העברת תוכן; למשל תיאורים, הבעת מחשבות, דיווחים. לדוגמה: "אתמול הטמפרטורות היו גבוהות מהרגיל"; "הרומן האחרון של עמוס עוז מצא חן בעיני מאוד". הסוג השני, על פי אוסטין, הוא מבעים שעצם אמירתם היא פעולה כלשהי של האומר; למשל בקשה, שאלה, הבטחה. לדוגמה: "אני מבטיח לדבר אתו עד יום חמישי". הסוג השלישי הוא מבעים שגורמים להתרחשות של דברים במציאות המוחשית, למשל על ידי כך שהם משפיעים על התנהלותו של השומע. לדוגמה, כאשר אומרים למישהו  "סגור בבקשה את הדלת", והוא אכן סוגר את הדלת.

על פי הניתוח הזה לאיזה סוג מבעים שייכות הקללות? הן בוודאי אינן רק העברת תוכן. אם כך (לפחות על פי אוסטין), קללה (וכן גם ברכה) שייכת לסוג המבעים המהווים פעולה, בדומה לבקשה או דרישה או החלטה. ומי שמאמין בכוחן של קללות להתגשם, בפרט של קללות אלוהיות, ישייך אותן לסוג השלישי, כלומר למבעים שגורמים לשינוי המציאות. כך או אחרת, קללות הן חלק מהתרבות ומהלשון העבריות עוד בתקופות קדומות, ותעדנה על כך קללות רבות שמופיעות במקרא ומהוות מרכיב חשוב בהשתלשלות של אירועים אלו או אחרים. להלן נתמקד בקללות המקראיות.

לכל מעשה קללה – מקראי או לא מקראי – יש ארבעה רכיבים עיקריים: המקלל; המקולל; סיבת הקללה; תוכן הקללה. ברוב הקללות המקראיות המקלל הוא ה' – באופן ישיר או באמצעות נביאיו. מסכת קללותיו של ה' מתחילה כבר עם האדם הראשון: אלוהים קוצף על אדם וחוה על שהפרו את איסוריו והוא מקלל אותם. לאדם הוא אומר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ; כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט). ולחוה: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ (בראשית ג טז). אבל לא רק ה' מקלל. למשל, שאול מקלל את יהונתן בנו אחרי שזה עזר לדוד להימלט: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת; הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ (שמואל א' כ ל).

curse-of-ham
נח מקלל את בנו חם, בראשית פרק ט'.

ברוב הקללות המקראיות המקוללים הם בני ישראל, אם כי גם עמים אחרים מקוללים וגם בני אדם ספציפיים. דוגמה לעמים מקוללים היא משא הקללות שנושא עמוס על אויבי ישראל, למשל על ארם: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד; וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת אָוֶן (עמוס א ד-ה). ובהמשך הדברים מקוללות גם עזה, צור, אדום ועמון. דוגמה אחת לקללות שהמקולל בהן הוא אדם ספציפי היא קללת שאול את יהונתן (המובאת לעיל), ודוגמה אחרת היא קללת נתן הנביא את דוד: כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת (שמואל ב יב יא). ולא רק בני אדם ועמים במקוללים; למשל, ירמיהו מקלל את יום היוולדו: אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ (ירמיהו כ יד).

סיבות הקללות המקראיות שונות ורבות, אבל כאשר המקלל הוא ה' והמקוללים הם בני ישראל, סיבת הקללה היא מעשיהם הרעים של ישראל ובעיקר אי מילוי מצוותיו של ה' ונְהיָה אחרי אלוהים אחרים. כמו שעולה מדברי ה' אל שלמה עם גמר בניית בית ה': אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם …  וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (מלכים א' ט ו-ז).

גם תכני הקללות המקראיות רבים ומגוונים. באופן כללי אפשר להבחין בין שלושה סוגי תכנים. הראשון הוא איחול רָעות; כמו למשל קללת ה' את אדם וחוה או קללת נתן את דוד. סוג שני הוא גידוף; כזו היא קללתו של שאול את בנו יהונתן ("בן נעוות המרדות"). ושלישי: קללת איום – אם… אז…; כאלה הם למשל דברי ה' אל שלמה המובאים לעיל.

דוגמה מצוינת למגוון התכנים שקללות עשויות לכלול היא קובץ הקללות המונומנטלי שבספר דברים פרק כח. הקובץ נפתח באזהרה כללית לעם ישראל: וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ (פסוק טו). ואחרי האזהרה באים חמישים ושלושה פסוקים רצופים מלאי  קללות מקללות שונות, והנה כמה מהן (בסוגריים מצוין הפסוק מתוך פרק כח).

אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה (טז). אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (יט). יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ (כב). יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר, מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ (כד). וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד (כו). יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב (כח). וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ (כט). בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ (לב). הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב (מג-מד). וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ (מח). וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ (נג). וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה (סו-סז).

משמעויות שאינן נאמנות למקור

מקומות ואירועים קונקרטיים עשויים להעשיר את הלשון בביטויים ומושגים כלליים ומופשטים. הנה דוגמה: הרוביקון הוא נהר בצפון איטליה, ויוליוס קיסר חצה אותו בדרכו לכבוש את רומא בשנת 49 לפני הספירה. ואחרי שחצה אותו כבר לא היה יכול לחזור בו. בעקבות אותו אירוע התקבע המושג  "חצה את הרוביקון", שמשמעותו נקיטת צעד שאין ממנו חזרה. דוגמאות נוספות לביטויים כאלה הן  "הליכה לקנוסה" (כניעה ללחצים ומחילה על הכבוד),  "עד שיצא עשן לבן" (עד שתיפול הכרעה), "ניצחון פירוס" (עוד ניצחון כזה ואבדנו),  "החלטה בן-גוריונית" (החלטה גורלית אמיצה). ויש עוד הרבה.

גם אירועים ומקומות מקראיים מהווים מקור למושגים מהסוג הזה; למשל  מגדל בבל. בספר בראשית מסופר: וַיֹּאמְרוּ [בני האדם] הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם […] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא, פסוקים ד, ח, ט). על בסיס האירוע הזה נוצר המושג  "מגדל בבל", המציין מקום (או ארגון) שיש בו קבוצות רבות ושונות שלא מתַקשרות האחת עם האחרות ולא מסוגלות לפעול ביחד. מושגים וביטויים אחרים כאלה שמקורם במקרא הם למשל "גן עדן", "סדום ועמורה", "כבשת הרש", "בשורת איוב". עד כאן הכול בהיר ובריר; אלא שיש גם ביטויים  שאמנם נשענים על מקור מקראי – אירוע או מקום – אבל משמעותם אינה נאמנה למקור הזה, ולפעמים אפילו מנוגדת לו. הנה כמה ביטויים כאלה.

CIS:E.372-2006
.1493-1494 ,Julius Caesar crossing of the Rubicon, Granacci

אות קין. אחרי שקין הרג את הבל אחיו ואחרי שה' גזר עליו להיות נע ונד בארץ, קין הביע בפני ה' את החשש שכל מוצאו יהרוג אותו. וה' הבטיח לקין הגנה: וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם; וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ (בראשית ד טו). עם הזמן אות קין המקראי, שנועד להגן על קין, הפך למושג, אולם במשמעות מנוגדת – אות קלון.

עמק שָוֵה. עמק שוה נמצא בסביבות ירושלים. וכך כתוב במקרא: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ (בראשית יד יז). אבל בלשון זמננו נוספה  ל-שוה ה"א הידיעה, והתקבל מושג – "עמק השווה" – שמובנו פשרה והסכם. למשל: "אחרי משא ומתן מייגע שני הצדדים הגיעו לעמק השווה".

עמק הבכא. עמק הבכא נזכר במקרא פעם אחת: עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת (תהילים פד ז). על פי "מילון העברית המקראית" של מ.צ. קדרי, עמק הבכא הוא מעלה גיא בן הינום, צפונית לעמק רפאים, בסביבות ירושלים; והוא נקרא כך על שם עצי הבכאים שגדלו בו. על פי פירוש אחר  בכא הוא יובש. על כל פנים עמק הבכא מופיע במקרא בהקשר חיובי – העלייה לרגל לירושלים. אבל בזמננו (וגם לפני זמננו)   "עמק הבכא" הוא כינוי למקום של צער וסבל. ויש דוגמאות רבות, גם בסִפרות, לשימוש במובן הזה. למשל ספרו של מנדלי מו"ס "בעמק הבכא", או אותו עמק ברמת הגולן שבו התחוללו קרבות מרים במלחמת יום כיפור.

עצת אחיתופל. המשמעות המקובלת (היום) של הביטוי "עצת אחיתופל" היא (למשל על פי "המילון השלם") "עצה רעה, עצה של מי שמתחזה לידיד אך כוונתו האמתית להכשיל את מי שהוא מייעץ לו". אבל במקרא עצת אחיתופל היא ההיפך הגמור. ולמי שלא זוכר הרי הסיפור בתכלית הקיצור. אבשלום מרד בדוד, אביו ומלכו. ואחיתופל, יועצו של דוד, בגד גם הוא בדוד ועבר למחנה אבשלום. דוד ואנשיו ברחו מירושלים מפני אבשלום. דוד שלח את חוּשַי הארכי להיות סוכן שתול אצל אבשלום ולהפר שם את עצותיו של אחיתופל (שכנראה היה ידוע כיועץ חכם). בשלב מסוים של המרד אבשלום שאל את אחיתופל מה עושים עכשיו. ואחיתופל יעץ לו לתקוף את מחנה דוד כל עוד דוד ואנשיו מעטים ועייפים. העצה אמנם ישרה בעיני אבשלום, אבל הוא שאל גם לדעתו של חושי. וחושי (נאמן למשימה שהטיל עליו דוד) יעץ, לכאורה לטובתו של אבשלום, לא לתקוף. והמקרא מספר: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל "טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל". וה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת  עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה (שמואל ב' יז יד). כלומר: עצתו של אחיתופל הייתה טובה (לאבשלום, מבקש העצה), ודווקא עצתו של חושי הייתה "עצת אחיתופל".

ארז ושושנה – שמות פרטיים 'צמחיים'

בחברות מודרניות-ביורוקרטיות כל אדם צריך שיהיו לו שם משפחה ושם פרטי (לפחות אחד). והנוהג הוא ששם המשפחה קבוע על פי המשפחה, והשם (או השמות) הפרטי לקוח מתוך מאגר שמות כללי של הלשון. ולפעמים הורים נוטלים מהלשון  מילים שעדיין לא משמשות כשם, ונותנים אותן כשם לילדיהם; ובכך הם מרחיבים למעשה את מאגר השמות הכללי. [מילון אבן שושן כולל בין המוספים שלו מאגר שנקרא "ילקוט השמות הפרטיים", שיש בו כ-3400 שמות פרטיים עבריים מכל תקופות הלשון].

לעניין השמות הפרטיים יש היבטים ומרכיבים רבים ומגוונים: לאום דת ומסורת, משפחה והנצחה,  היסטוריה, טבע ונוף, אופנה, חדשנות, מגדר ועוד. אנחנו ניגע להלן רק בפינה אחת של העניין הזה: השמות הפרטיים העבריים שעל פי שמות של צמחים (עצים, שיחים, פרחים). תחילה נביא קובץ של שמות כאלה, שכולל, לפי הערכתנו, חלק גדול מכלל השמות ה"צמחיים" הקיימים בלשון; ואחרי כך נציין כמה קווי מתאר כלליים.

Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_Shoshana_Damari_singing_during_a_Druze_Evening_in_the_Tsavta_Club_in_Tel_Aviv.jpg
צילום אילוסטרציה: שושנה שרה 'כלניות'.

ואלה השמות שהעלינו:

בנים: אורן; אילן;  אלון; ארז; דולב; רותם; רמון; תומר.

בנות:  אורנה; איריס (צמח בעל פרחים גדולים בצבעים שונים); אילנה; אילנית;  אלהאלונה; ארזה; דליה;  ורדחבצלת (צמח בר הצומח בעיקר בחולות, בעל פרחים גדולים לבנים); יסמין (צמח בושם, זקוף או מטפס, בעל פרחים לבנים או צהובים); כלנית; לילך (שיח או עץ נשיר בעל פרחים בצבע סגול בהיר);  נופר (צמח מים בעל פרחים לבנים או צהובים);  נורית (צמח בר בעל פרח גדול בצבע אדום, לבן, או צהוב); סביון (צמח בר בעל פרחים צהובים);  סיגלית (פרח נוי בעל פרחים סגולים); סִתוונית (צמח בר בעל פרחים ורודים-סגולים הפורח בסתיו);  עירית (פרח בר בעל פרחים לבנים הגדלים בתפרחות גדולות); רותם; רימונה; רקפת; שושנה; תרזה (עץ יער המוזכר במקרא); תמר.

מתוך הקובץ הזה מצטיירים כמה קווי מתאר:

א. יש מעט שמות של בנים על פי צמחים, והרבה (יחסית) שמות של בנות.

ב.  שמות הבנים מייצגים בדרך כלל גובה, עוצמה וחוסן ( אורן, ארז, אלון); ושמות הבנות מייצגים יופי (פרחים צבעוניים), ענווה (קומה נמוכה) ונעימות (ריח בושם).

ג. שמות של בנות עשויים להיות גם על פי צמחים המסומנים כזכר (כמו  תמר, ורד, לילך); לעומת זאת אין שמות של בנים על פי צמחים המסומנים כנקבה.

ד. שמות "צמחיים" הם דבר חדש יחסית; רובם הגדול של השמות הכלולים בקובץ שלעיל הם חדשים (כלומר הוחל להשתמש בהם כשמות של בני אדם רק בעת החדשה). השמות שאינם חדשים הם: תמר (וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר, בראשית לח ו);  אורן (וַיִּהְיוּ בְנֵי יְרַחְמְאֵל בְּכוֹר חֶצְרוֹן הַבְּכוֹר רָם וּבוּנָה וָאֹרֶן וָאֹצֶם אֲחִיָּה, דברי הימים א' ב כה);  אלון (וְזִיזָא בֶן שִׁפְעִי בֶן אַלּוֹן דברי הימים א' ד לז);  רמון (שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי (שמואל ב' ד ב);

שושנה (בת חלקיה, מהסיפור "שושנה" שמופיע בתרגום השבעים כתוספת לספר דניאל ולא נכלל בנוסח המסורה. עם זאת צריך לציין שיש שמות חדשים שמופיעים לכאורה כבר במקרא, למשל  ארז, חבצלת,  ורד;  אלא שבמקרא הם רק שמות של צמחים ולא של בני אדם.

יום ולילה, בוקר וערב

"ותאמר בת שבע אל דויד: אולי תבוא אלי היום בשעה  חמש אחרי הצהרים?" המשפט הזה כמובן אינו כתוב במקרא וגם לא היה יכול  להיכתב. לא רק מפני שאינו תואם את הסיפור המקראי ואת סגנון המקרא, אלא גם מפני שבמקרא לא מופיעה כלל המילה  שעה; וגם המושג עצמו לא קיים – אין חלוקה של היממה לעשרים וארבע חלקים. המילה  שעה נכנסה ללשון העברית רק בספרות התלמודית, והמילים  דקה ו שנייה נכנסו  עוד יותר מאוחר – שנייה בימי הביניים ו דקה בעת החדשה. מדוע המושג  שעה לא מופיע במקרא? האם מפני שאורח החיים של אז לא חִייב קיום של מושג כזה? או אולי מפני שלא היו אז מכשירים שיכולים לציין שעות? כך או כך, השאלה הזאת אינה מענייננו כאן.

עם זאת לכותבי המקרא ולדמויות שלו היה צורך לציין זמנים ומשכי זמן תוך-יממיים , שהרי אחרת לא היו יכולים לתאר ולנהל התרחשויות שונות ורבות.

בהיעדר שעונים, מורה הזמן הראשי והכמעט יחיד במקרא הוא השמש, שעושָה זאת באמצעות מסלולה ברקיע (או העדרה מהרקיע) ובאמצעות עוצמת האור והחום שהיא מקרינה (או לא מקרינה, כאשר היא נעדרת מהרקיע). ואכן יש במקרא מבחר עשיר של ציוני זמן תוך-יממיים, ומיד נציג אותם (לפחות את רובם המכריע) לפי סדר זמנם בתוך היממה [ביטויי זמן אלה לוקטו וסודרו בעיקר על בסיס "מילון העברית המקראית" של מ.צ. קדרי].

The_Empire_of_Light_MOMA

יום ולילה. ההבחנה התוך-יממית הראשונה – ראשונה להופעה במקרא וראשונה לשכיחות ולחשיבות – היא זו שבין היום והלילה; ויחד עם היום והלילה מופיעים גם הערב והבקר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה). אפשר לשאול איך יש (על פי המקרא) יום ולילה ערב ובוקר עוד לפני שנבראה השמש (ביום הרביעי)? ואכן היו פרשנים שעסקו בשאלה הזאת (למשל רבינו בחיי בן אשר); אבל אנחנו לא ניכנס אליה כאן. על כל פנים גם מתוך המקרא ברור שיום ולילה ערב ובוקר באים ועוברים על פי מהלכה של השמש.

בקר. הבוקר המקראי מתחיל עם האור הראשון, עוד לפני זריחת השמש: וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ (רות ג יד); והבקר כולל גם את זריחת השמש: וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל הָעִיר (שופטים ט לג).

שחר – האור הראשון של הבוקר: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (נחמיה ד טו).

זריחת השמש: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב' ג כב).

רביעית היום – המחצית הראשונה של הזמן שבין הבוקר לצהריים; כלומר הזמן שבין תחילת האור ועד הבוקר המאוחר: וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם (נחמיה ט ג).

מחצית היום – אמצע היום, כלומר צהרים: וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם (נחמיה ח ג).

צהרים – אמצע היום: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה (תהילים נה יח).

נכון היום – צהרים: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד יח).

חום היום –  השעות שבהן החום גדול, כלומר סביב הצהרים: וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (בראשית יח א).

עוד היום גדול  – מיד אחרי הצהרים: וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה (בראשית כט ז).

כעבור הצהרים – אחרי הצהרים: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה (מלכים א' יח כט).

בעוד היום – לפני שקיעת השמש:  וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם (שמואל ב' ג לה).

רפה היום לערוב – זמן קצר לפני הערב: וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב (שופטים יט ט).

בין הערבים – הזמן שבין ראשית שקיעת השמש לבין צאת הכוכבים: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם (שמות טז יב).

לפנות ערב – זמן התחלת הערב: וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה (דברים כג יב).

עד שיפוח היום – הזמן הקרוב לשקיעת השמש: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים (שיר השירים ב יז)

נשף – בין הערביים, דמדומים: בְּנֶשֶׁף עֶרֶב יוֹם (משלי, ז, ט).

בוא השמש – שקיעת השמש: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (שמות כב כה).

ערב – זמן שקיעת השמש: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב (בראשית ח יא).

היום ירד –  היום הגיע לסופו: הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד (שופטים יט יא).

היום קדר – הזמן שלאחר השקיעה: וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם (מיכה ג ו).

צאת הכוכבים – אחרי שקיעת השמש, תחילתו של החושך: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (נחמיה ד טו).

אישון לילה – בזמן הלילה, עצם הלילה: בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. (משלי ז ט).

חצי הלילה – חצות: וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה (שופטים טז ג).

אשמורות – הלילה מתחלק לשלוש אשמורות על פי שלוש משמרות השומרים.

ראש אשמורות – האשמורת הראשונה: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת (איכה ב יט).

אשמורת תיכונה – האשמורת האמצעית: וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה (שופטים ז יט).

אשמורת הבקר – האשמורת השלישית: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר (שמואל א' יא יא).