פרשת "כי תצא" והפטרתה – עיונים לשוניים 

פרשת "כי תצא" והפטרתה – עיונים לשוניים 

הפרשה: דברים מפרק כא פסוק 10 עד פרק כה פסוק 19 

הפטרה: ישעיהו פרק נד פסוקים 1 עד 10

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים במילים ששייכות לאותו תחום משמעות וגם צורתן דומה.  

 

מצב האישה  בעוּלה,  בתוּלהנשואה, גרושה 

בפרשת "כי תצא", עמוסת החוקים והמצוות, אנחנו מוצאים את הפסוק הבא: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם (דברים כב 22). ומיד אחריו בא הפסוק כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ (דברים כב 23). המילים  בעולה ו בתולה שתיהן מתחום משמעות שאפשר לקרוא לו "מצב האישה", שעניינו מצבה האישי-משפחתי של האישה ביחס לבעלה או לגברים בכלל. שתיהן גם מאותה צורה; כלומר שתיהן בעלות אותן אותיות שימוש ואותן תנועות (באותם מקומות במילה). לצורה שלהן אפשר לקרוא "בְּתוּלָה". 

שתי המילים שלנו אינן לבד – יש עוד מילים שגם שייכות לתחום "מצב האישה" וגם לובשות את הצורה "בתולה"; לדוגמה: אֲרוסה (כאשר האות הראשונה היא אל"ף או עי"ן, ובמקום שבא בא חטף-פתח),  נשואה, גרושה, פרודה, עֲגונה, פרוצה 

(למעשה יש בקבוצת המילים שלנו – אלה שצורתן "בתולה" והן שייכות לתחום "מצב האישה"  – גם מילים שבאות גם בצורה זכרית, למשל  נשוי או  בתול; אבל ברוב המקרים האלה המקור הוא הצורה הנקבית –  נשואה, או  בתולה – ואילו הצורה הזכרית נוצרה מאוחר יותר). 

מה שראינו לעיל תופעה לשונית נפוצה למדי שאפשר לקרוא לה "קבוצות צורה-משמעות". על פי הגדרתנו כאן, קבוצת צורה-משמעות היא קבוצה של מילים השייכות לתחום משמעות מסוים (בדרך כלל הן רק חלק מאותו תחום) והן כולן באותה צורה. הנה  לדוגמה כמה קבוצות כאלה.  

– מילים שמציינות עבודות החקלאיות, והן מצורת "קָצִיר"; דוגמה:  אסיף, בציר, גדיד, חריש,  מסיק,  קטיף, קציר.  

– מילים שמציינות מחלות, והן מצורת  "אַדֶּמֶת"; דוגמה:  אדמת, בצקת, גזזת, דלקת, זָאֶבֶת (כאשר האות השנייה היא גרונית, האות הראשונה מקבלת קמץ)חזרת, חצבת, טרשת, כלבת, נזלת,  עגבת, עששת, פטרת, צהבת, צפדת, צרבת, קצרת, רעלת,  שחמת, שחפת, שעלת.  

– מילים שמציינות כלים ומכשירים והן מצורת  "מַבְרֵג"; לדוגמה: מבער, מברג, מזרק, מחבט,  מצבט, מצנםמקרן, מחשב, משדר.  

– מילים שמציינות צבעים, והן מצורת "אָדוֹם":  אדום, אפור, ורוד, ירוק, כחול, כתום, צהוב, שחור.  

– מילים שמציינות קולות שמוציא אדם או בעל חיים כלשהו, והן מצורת "צְעָקָה"; לדוגמה:  אֲנחה (כאשר האות הראשונה היא אל"ף, היא מקבלת חטף-פתח), אנקה,  זעקה,  יבבה, יללה, נאקה, נהמה,  צוחהצעקה, צרחה,  שאגה 

מילים שמציינות יסודות כימיים, והן מצורת "חַמְצָן"; לדוגמה:  זרחן, חמצן, חמרן, חנקן,  לנתן,  מנגן,  נתרן, פחמן.  

 

עזובה ועצובה  – מילים תאומות 

בהפטרה לפרשת "כי תצא", ישעיהו פרק נד, אנחנו מוצאים את הפסוק הבא: כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' (ישעיהו נד 6). הבה נסתכל על שתי המילים  עזובה ו עצובה. שתי המילים האלה כמעט זהות מבחינה פונטית: יש להן אותה צורה, והעיצורים שלהן משותפים, להוציא זי"ן שמתחלפת עם צדי"ק. כמעט-זהוּת כזאת קיימת בלשון לרוב, וברוב המקרים אין כל יחסי משמעות בין המילים. משל: גשר-נשריער-נער, קלון-מלון, סערה-קערה. אבל שתי המילים שלנו קשורות בעוד קשרים. יש ביניהן קשר משמעי: שתיהן מייצגות מצב מכאיב. ויש ביניהן קשר של סמיכות מקום – שתיהן מופיעות זו ליד זו ומשרתות את אותו היגד. לזוג מילים שמקיימות את שלושת הקשרים שמנינו – כמעט-זהות פונטית, קירבת משמעות, סמיכות מקום – אנחנו קוראים כאן "מילים תאומות". הנה כמה זוגות של מילים תאומות שמופיעים במקרא.  

תהו-בהו. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ (בראשית א 2). 

עקודים-נקודים. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים (בראשית ל 39). 

מֻפִּים -חֻפִּים. וּבְנֵי בִנְיָמִן … מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ (בראשית מו 21).  

בעולהבתולה. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל (…). כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ (דברים כב 22 23). 

אבלה-נבלה. אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ (ישעיהו כד 4). 

פחד-פחת. הָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת (ישעיהו כד 18). 

מצור-מצוק. בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ (ישעיהו כח 53).  

שצף-קצף. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ (ישעיהו נד 8). 

ויש גם מילים תאומות שלא מהמקרא; לדוגמה: ארחֵי-פרחֵי,  יאה-נאהלחש-נחש, לחש-רחש, קמור-קעור רעש-געש, שריר-בריר. 

תופעה דומה לתופעת המילים התאומות היא צמדי המילים שבין שתי המילים שלהם יש קירבת מצלול; לדוגמה: חן וחסד, חרב וחנית, עפר ואפר, שוד ושבר. אולם שתי התופעות האלה אינן זהות, ולא נפרט כאן את ההבדלים ביניהן.  

 

 

מודעות פרסומת

פרשת "שופטים" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "שופטים" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה:  דברים, פרק טז, פסוק 18 עד פרק כא פסוק 9.

הפטרה: מתוך ישעיהו פרקים נא נב.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מאזכרים, אמנם מנקודות התייחסות שונות, את הביטוי "צדק צדק תרדוף".

לרדוף, לבקש, לדרוש

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" כתוב בפרשה שלנו (דברים טז 20). המשמעות הראשונית והשכיחה  – גם בתקופת המקרא וגם בימינו – של הפועל  רדף (למשל על פי מילון אבן שושן) היא "רץ אחרי מישהו כדי להשיגו"; כמו בהיגד אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל (שמות טו 9). אבל בהיגד שלנו המשמעות של  רדף היא מטפורית ומופשטת: חיפש, ביקש להשיג משהו, שאף לדבר כלשהו.

הצירוף "רודף צדק" מופיע במקרא בעוד מקום: שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' (ישעיהו נא 1). הפסוק הזה יוצר הקבלה בין הפועל  רדף לפועל  בִּקש. ההקבלה היא גם בין המשמעויות המוחשיות של שני הפעלים האלה, וגם בין השימושים המטפוריים שלהם. כמו שהפועל  רדף הושאל מהמשמעות הראשונית שלו כדי לייצג חיפוש ושאיפה מופשטים, כך גם הפועל  בקש: המשמעות (המקראית) הראשונית והמוחשית שלו היא חיפש; לדוגמה, וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת (שמואל-א ט 3). ומהמשמעות המוחשית הזאת הושאל הפועל  בקש לייצג את המשמעות המופשטת "השתדל להשיג", כמו "מבקשי ה' ". דוגמה נוספת להקבלה בין  רדף ל בקש היא הפסוק סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד 15).

דרך דומה לזו שעשו הפעלים  רדף ו בקש עשה גם הפועל  דרש. משמעותו הראשונית והמוחשית של הפועל הזה הוא "חיפש, השתדל למצוא"; כמו בפסוק דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ (משלי לא 13). ומהמשמעות הזאת הושאל הפועל  דרש לייצוג משמעויות מופשטות כמו "לדאוג לטובתו של מישהו"; לדוגמה, לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם (דברים כג 7). ומכאן כנראה הביטוי השגור "דרישת שלום" ("מסור לו דרישת שלום").

מתוך הדברים שהבאנו לעיל אפשר אולי לקבל רושם שהמשמעויות (המופשטות) של  שלושת הפעלים שלנו קשורות לערכים חיוביים, אפילו נעלים – לרדוף צדק, לבקש שלום, לדרוש טוב. אם כך, כדאי לתקן את הרושם הזה:  המשמעויות עצמן אינן חיוביות – הן ניטרליות. וכמו שהפעלים האלה מופיעים בהקשרים חיוביים, הם מופיעים גם בהקשרים שליליים. הנה שלוש דוגמאות – אחת לכל פועל.

רדף. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים (ישעיהו א 23).

בקש. יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי (תהילים לה 4).

דרש. וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת (תהילים לח 13).

 

 אנכי אנכי הוא מנחמכם

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", אומר ה' באמצעות ישעיהו בהפטרה לפרשת "שופטים" (ישעיהו נא 12). ההיגד הזה משתמש במתכונת לשונית שאני קורא לה כאן הכפלת מילה. על פי המתכונת הזאת מילה חוזרת על עצמה ברצף, עם או בלי אותיות יחס או וי"ו החיבור. דוגמאות: "צדק צדק תרדוף"; "בכל דור ודור"; "יש לי יום יום חג"; "גבר גבר". כפי שרואים בדוגמאות, המתכונת הזאת נמצאת כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. הבה נבחן תחילה את הופעתה המקראית, ואחר כך נגיע לזמננו.

מבחינת תפקידן המשמעי, אפשר להבחין בין שני סוגים של הכפלות מילים במקרא (ואולי בכלל). הסוג הראשון הוא הכפלות שבאות להרחיב או להכליל דבר מסוים; לכאלה אפשר לקרוא הכפלת רוחב. לדוגמה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר (אסתר ט כח). משמעויותיהן של ההכפלות האלה הן "בכל הדורות", "בכל המשפחות", וכן הלאה. סוג שני של הכפלות מילה, שהוא עיקר ענייננו כאן, הוא הכפלות שבאות ללא וי"ו החיבור ותפקידן העיקרי הוא מתן יתר תוקף למילה המוכפלת. ואפשר לקרוא להן הכפלת תוקף. דוגמה להכפלה כזאת היא ההכפלה שבפסוק שלנו "אנכי אנכי הוא מנחמכם"; והנה עוד כמה דוגמאות: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ (שמות כג 30); מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמואל-ב יג 4); נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם (ישעיהו מ 1); אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כב 2); רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה (משלי כ 14); סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ (קהלת א ו).

עד כמה תופעת הכפלות התוקף שכיחה במקרא? אני עצמי איתרתי למעלה מ-40 הכפלות כאלה (כמחציתן בספר ישעיהו!), ואני מניח שיש עוד כמה וכמה שלא הזדמנו לעיניי.

שלא כמו בהכפלות רוחב, נסיבות השימוש בהכפלות תוקף אינן ברורות מאליהן (ולדעתי זה מה שעושה אותן למעניינות). אפשר לומר שהכפלות תוקף הן "אמצעי סגנוני", אבל זוהי אמירה כללית מדי; ומתבקש לברר מהם המאפיינים המשותפים להכפלות האלה. על סמך הכפלות התוקף המקראיות שמצאנו אפשר להבחין בארבעה מאפיינים משותפים.

א. ככלל, הכפלות תוקף הן לא ביטויים שגורים בלשון. יש אמנם כמה הכפלות שמופיעות במקרא יותר מפעם אחת – למשל עורי עורי (שופטים ה 12, ישעיהו נא 9); מאד מאד (בראשית ז 19, בראשית ל 43), בבוקר בבוקר (שמואל-ב יג 4, ישעיהו כח 19) –  אבל רובן הגדול מופיעות במקרא רק פעם יחידה.

ב. ההכפלה מדגישה ומעצימה את המילה המוכפלת. היא עושה אותה למילה החשובה ביותר בהיגד.

ג.  כמעט כל הכפלות התוקף שמצאנו כלולות בדיבור ישיר, כלומר בדברים הנאמרים על ידי איש אחד אל איש אחר או אל קבוצת אנשים; וההכפלה היא מין מתכונת של דיבור, מין אמצעי רטורי.

ד. כמעט כל (ואולי אפילו כל) האמירות שכוללות הכפלת תוקף נאמרות  בסיטואציות דרמטיות ומתוך התרגשות: ישעיהו מדבר בשם ה' ("אנכי אנכי הוא מנחמכם", "נחמו נחמו עמי" ועוד הרבה); דבורה שרה את שירת הניצחון ("עורי עורי דבורה"); שמעי מקלל את דוד ("צא צא איש הדמים"); דוד מקונן על מות אבשלום ("אבשלום בני בני"); וכך יתר ההכפלות.

הכפלות מילה קיימות גם בלשון זמננו; לדוגמה: "יותר ויותר"; "לאט לאט"; "אדום אדום"; "חזק חזק". נראה שהתופעה הזאת שכיחה בימינו בעיקר אצל תארים; ואולי כל תואר – תואר השם או תואר הפועל – ניתן להכפלה. להכפלות מילה יש כנראה פוטנציאל פואטי, ואכן כמה וכמה כותבי שירים השתמשו בהכפלות כאלה. הנה כמה דוגמאות, כולן משירים ליריים ואפילו עצובים.

"עמוק עמוק העצב בעיניים / עמוק עמוק היין במרתף". מתוך השיר "שלכת"; המילים של יעקב אורלנד, הלחן של מרדכי זעירא.

"את מתקרבת אלי לאט לאט / בין לחישה למבט לאט לאט / את מגלה מי אני לאט לאט / את מגלה לי מי את לאט לאט". מתוך השיר "לאט לאט", מילים ולחן של שלום חנוך.

"רחוק רחוק בראש ההר / הנשר הגדול שוכן לו / עמוק עמוק בתוך ההר / הדוב הענקי ישן לו". מתוך "רחוק רחוק"; מילים ומנגינה של חוה אלברשטיין.

ויש בוודאי עוד ועוד שירים כאלה.

 

פרשת "רְאה" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "רְאה" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: דברים פרק יא פסוק 26 עד פרק טז פסוק 17.

הפטרה: מתוך ישעיהו פרקים נד נה.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם מצלולים.

צמדים מצלוליים

הבה נסתכל בזוג המילים  חלק-נחלה המופיע בפרשה שלנו: וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם (דברים יב 12). הזוג הזה משתייך לתופעה לשונית הנקראת "צמדי מילים". על פי ההבחנה שלהלן, צמד מילים הוא שתי מילים המקיימות ביחד את התנאים הבאים: הן מאותו חלק דיבור (שם עצם, או פועל, או תואר); הן אינן סומך ונסמך; הן מאותו תחום מציאות; והן חוזרות ומופיעות יחד, צמודות או סמוכות, בלשון בכלל או בטקסט מסוים. בפרט שכיחה תופעת צמדי המילים במקרא, ומתוך כך עסקו בה כמה וכמה חוקרי לשון ומקרא. הצמד  חלק-נחלה עונה על כל התנאים  המצוינים לעיל, אבל הוא מתאפיין בתכונה נוספת – תכונה שהיא נחלתם רק של חלק (לא גדול) של הצמדים – מצלול.

מצלול הוא  עניין המתרחש ותלוי באזני השומע, לכן קשה לגדור אותו בהגדרה אובייקטיבית מדויקת. ובכל זאת נגדיר: שתי מילים (או יותר) מהוות מצלול כאשר מתקיים בהן אחד משני המקרים הבאים (או שניהם גם יחד):

  1. שתי המילים כוללות לפחות שני עיצורים משותפים. למשל שתי המילים בצמד הוד-הדר (הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ; תהילים צו 6) כוללות שתיהן את שני העיצורים "ה" ו"ד".
  2. לשתי המילים יש אולי רק עיצור משותף אחד, אבל העיצור הזה נמצא בשתי המילים בצורה דומה. למשל, בשתי המילים העיצור המשותף נמצא בראש המילה; כמו שוד-שבר, חן-חסד, חרב-חנית.

לצמדי מילים שמתקיים בהם גם מצלול  אפשר לקרוא צמדים מצלוליים. צמדים כאלה נעשו בדרך כלל למטבעות לשון המשמשים גם בימינו. לדוגמה, הנה כמה צמדים מקראיים כאלה (חלקם כבר הוזכרו לעיל).

עפר-אפר. דוגמה: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח 27). "המילון השלם" אומר על הביטוי הזה כך: "ביטוי המצביע על אפסותו וחוסר ערכו של  האדם".

שלום-שלווה.  דוגמה: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב 7).

מנוחה-נחלה. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים יב 9). בעת החדשה "מנוחה ונחלה" היה שמה של חברה להתיישבות שנוסדה ב-1890 על ידי קבוצה של חובבי ציון במטרה להקים בארץ ישראל מושבה שלא תהיה תלויה בתמיכת הברון רוטשילד. ואכן החברה הזאת קנתה קרקעות וייסדה מושבה שנקראה "מנוחה ונחלה".  יותר מאוחר הוחלף שמה של המושבה הזאת והיא נקראה רחובות; הלא היא העיר רחובות של ימינו.

פח-פחת. הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת, וְהָעֹלֶה מִן הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח (ירמיהו מח 44). ובימינו אומרים "מן הפח אל הפחת".

עירום-עריה. וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל טז 39).

שוד-שבר. מַחְשְׁבֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם (ישעיהו נט 7).

מילדותי אני זוכר שיר ילדים (אולי של שלונסקי) שמתחיל כך: "זיפתינוק פקח עיניים, שוד ושבר מה קרה? הכרים נפלו לארץ הסדין עף לתקרה". הציטוט אולי לא מדויק, אבל הצמד "שוד ושבר" מופיע בשיר הזה לבטח.

חרב-חנית.  וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן (שמואל-א יג 22).

חן-חסד. וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל ַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת (אסתר ב 17). ברכת "שים שלום", שהיא הברכה האחרונה בתפילת העמידה, מתחילה כך: שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

ישעיהו משתעשע בשעשועי מצלולים

מה זה מצלול כבר אמרנו לעיל. המקרא בכלל וישעיהו בפרט מרבים להשתמש באמצעי הסגנוני הזה. כבר שתי המילים הראשונות במקרא הם מצלול –  בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א 1) . וגם שתי המילים הראשונות של דברי ישעיהו הם מצלול – שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר (ישעיהו א 2).

כדוגמה אקראית לצלצולי המצלול שאצל ישעיהו יכולים לשמש  הפרקים נד נה המכילים בין השאר את ההפטרה שלנו . הנה כמה מצלולים מתוך הפרקים האלה.

כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' (ישעיהו נד 6).

בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ (ישעיהו נד 8).

הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי, מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל (ישעיהו נד 15).

הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם (ישעיהו נד 16).

וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל (ישעיהו נה 10).

 

 

 

פרשת "עֵקֶב" והפטרתה – עניינים לשוניים 

פרשת "עֵקֶב" והפטרתה – עניינים לשוניים 

הפרשה: דברים פרק ז פסוק 12 עד פרק יא פסוק 25 

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים מט נ נא. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: בשניהם מופיעים שורשים שמכל אחד מהם צמחו כמה משמעויות, אמנם קשורות מתוקף השורש המשותף אבל בכל זאת די רחוקות.  

שלוש משמעויות לשאל 

בפרשת "עֵקֶב" משה ממשיך בנאום שהוא נואם אל בני ישראל לפני מותו. ובין הדברים הרבים שהוא אומר מופיע הפסוק הבא: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה  ה' אֱלֹהֶיךָ  שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו (דברים י 12). ואנחנו מבררים כאן מהן המשמעויות השונות של הפועל  שאל, ומהו הקשר בין המשמעויות האלה. 

לפועל  שאל יש שלוש משמעויות עיקריות. האחת היא לשאול שאלה, לבקש מידע שאינו ידוע לשואל. לדוגמה: "בתום ההרצאה אנשים שאלו שאלות". משמעות שניה היא לבקש ולקבל חפץ כלשהו על מנת להחזירו בתום השימוש בו. לדוגמה: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת (שמות יב 35). משמעות שלישית היא לבקש משהו. כמו בפסוק מַיִם שָׁאַל [סיסרא], חָלָב נָתָנָה [יעל] (שופטים ה 25); וכמו בפסוק שלנו – מָה ה' אֱלֹהֶיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ.  

לכאורה אין קשר של משמעות בין שלוש המשמעויות האלה; שכן מה הקשר, בדוגמאות שלעיל, בין לשאול שאלה לבין לשאול מים? או בין לשאול מים לבין לשאול כלים? ובכן, נראה שבכל זאת יש קשר, וניתן לראות אותו באמצעות הפעולה  "לבקש". שלוש המשמעויות של הפועל  שאל, עניינן בקשה שאדם כלשהו (או ה') מבקש מאדם אחר: מבקש מידע (שואל שאלה), או מבקש שימוש בחפץ (שואל חפץ), או מבקש בקשה כלשהי. קשרי המשמעות האלה אינם בלעדיים ללשון העברית. וכראייה לכך אפשר להביא מהשפה האנגלית את המילה ask, שבין משמעויותיה נמצאות גם "לשאול שאלה" וגם "לבקש בקשה". 

 

הקשר הכפול בין יובש לחורבן 

"הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר" – כך אומר ה' מפי ישעיהו (ישעיהו נ 2) בהפטרה לפרשת "עֵקב". המשמעות השכיחה של הפועל  החריב – גם במקרא וגם בימינו – היא  "הרס"; כמו בפסוק וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב, וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ (יחזקאל יט 7). אבל בפסוקנו משמעותו של  אחריב היא אֲיַבֵֵֵּש; כמו גם בפסוק וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ, וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ (ירמיהו נא לו). ואכן "מצודת ציון" מבאר את פסוקנו כך: "אחריב – מלשון חורב ויובש" 

ובכן, יש לפנינו שתי משמעויות נפרדות לפועל  החריב, משמעויות שלכאורה אין ביניהן קשר. אבל נראה שבכל זאת יש קשר, שנחשף בשני אופנים לשוניים. אופן אחד הוא שורשים משותפים: יש לפחות שני שורשים שמכל אחד מהם גזורים גם מילים של יובש וגם מילים של חורבן. שורש אחד כזה הוא חר"ב, שממנו התחלנו את הדברים האלה. מהשורש הזה גזורות כמה וכמה מילות יובש. כמו הפועל  אחריב שבפסוקנו; כמו  חורב (=יובש)  – בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה (בראשית לא 40); וכמו  חָרָבָה (=יבשה) – וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה (חגי ב 6). ומאותו שורש גזורות גם מילות חורבן. כמו  חָרב (=נהרס) – וְהֶעָרִים הַנּוֹשָׁבוֹת תֶּחֱרַבְנָה, וְהָאָרֶץ שְׁמָמָה תִהְיֶה (יחזקאל יב 20); כמו חָרְבּה (=הֶרֶס) – וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה (ויקרא כו 31); וכמו  המילה  חורבן. 

שורש אחר הוא דב"ר. מהשורש הזה נובעות מילים בעלות משמעויות שונות; אחת מהן היא  מדבר, שמשמעה "מקום יבש, צחיח"; כמו בפסוקנו (אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר) וכמו בפסוק אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם (ישעיהו מא  18). ומהשורש דב"ר גזור גם הפועל  להדביר (=להכריע, להשמיד) – יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ (תהילים מז 4). 

אופן שני שבאמצעותו נחשף הקשר בין חורבן ליובש הוא הביטוי המטפורי: מילים מתחום היובש, מייצגות מושגים מתחום החורבן. לדוגמה: הֻכָּה אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן (הושע ט 16). עוד דוגמה: יָמַי כְּצֵל נָטוּי, וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ (תהילים קב 12). ועוד דוגמה היא הפסוק שלנו – הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר. ייבוש הים והנהרות מייצג חורבן והרס כלל עולמיים.   

כסיכום, אפשר לומר שבלשון העברית, שהתפתחה במדבר או על שפת המדבר, יש קשר בין יובש לבין חורבן ומוות. הקשר נחשף בשני אופנים – שורשי ומטפורי. מצד אחד יש שורשים שגזורות מהם גם מילות יובש וגם מילות חורבן; ומצד שני מושגי יובש מייצגים, בדרך מטפורית, מצבי חורבן.