מספרים חשובים במקרא

%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%9e%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a7%d7%99%d7%a8-1990-%d7%9b%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%93
אחד מי יודע, מתוך קיר. כוריאוגרפיה אוהד נהרין, צילום גדי דגון.

ספרי המקרא, בעיקר הסיפוריים שבהם (ספרי התורה, ספרי נביאים ראשונים, אסתר, דברי הימים ועוד), מלאים במספרים. כל כך הרבה מספרים יש בספרים האלה עד שנראה כאילו היה לכותבי המקרא עניין מיוחד בהיבטים המספריים של היקום.

לכאורה מבחינתו של המקרא כל המספרים המופיעים בו חשובים באותה מידה;  אבל בחינת העניין הזה מעלה שיש במקרא מספרים חשובים ויש מספרים רגילים (כלומר שאינם חשובים). המספרים החשובים הם אלה שמופיעים במקרא שוב ושוב הרבה פעמים; או אלה שקשורים להתרחשויות ייחודיות; או אלה שמייצגים משמעויות רחבות וכלליות מעבר לייצוג מציאות כמותית זו או אחרת. מי הם המספרים החשובים ומדוע הם חשובים? בכך עוסקים הדברים שלהלן.

אחד – היחיד והמיוחד

במתמטיקה המספר  אחד הוא מהות יחידאית ומיוחדת, ולא נפרט. וגם במקרא אחד מאפיין מהויות יחידאיות ומיוחדות. האחת היא אלוהים; כמו שכתוב בפסוק המכונן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד). השנייה היא עם ישראל, כמו שכתוב: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב' ז כג). וגם ארץ ישראל, שהרי כתוב גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ; ואין הארץ (עם ה"א היידוע) אלא ארץ ישראל.

אחד הוא גם המספר הראשון שמצוין במקרא. הוא מופיע כבר בפרק הראשון של הספר הראשון, בתיאור היום הראשון לבריאה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה). מדוע כתוב 'אחד' ולא 'ראשון' (כפי שמתבקש לכאורה)? על זה אומר רש"י: "היה לו לכתוב 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים – שני, שלישי, רביעי. למה כתב 'אחד'? לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני". בכך מציג רש"י עוד קשר משמעות בין  אחד לבין אלוהים.

שְנים – זוגיות ותחרות

מעבר לתפקידו המספרי הרגיל,  שנים מייצג במקרא בעיקר שני עניינים. האחד הוא זוגיות – זכר ונקבה. כמו שכתוב: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָהַ (בראשית ז ט). העניין השני הוא התחרות האכזרית, לפעמים עד מוות, בין שני אחים על הבכירוּת ועל הנבחרוּת. אמנם המילה  שנים לא מופיעה בהכרח בסאגות המקראיות האלה, אבל המושג  שניים קיים ומניע את העלילות. וכך עולים אל הזירה שנים-שנים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, אפרים ומנשה. וגם שאינם אחים – שרי והגר, שאול ודוד, רחבעם וירבעם.

שלושה – עמים וזמנים

עניין אחד שבגינו המספר  שלושה חוזר שוב ושוב במקרא הוא שְלָשות האנשים (ובפרט האחים) מולידי עמים ומנהיגיהם: שלושת בני נוח– שם חם ויפת – שמהם נולדו כל בני האדם שלאחר המבול; שלושת בני תרח – אברהם, נחור והרן – שמהם יצאו בני ישראל (רבקה, לאה ורחל היו מצאצאי נחור והרן); שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב; שלושת בני עמרם – משה, אהרן ומרים – מנהיגי יציאת מצרים והמסע במדבר; שלושת המלכים הראשונים, מייסדי הממלכה – שאול, דוד ושלמה. עניין שני שהמספר  שלושה מייצג הוא  משך זמן – שלוש שנים, שלושה חודשים, ובעיקר שלושה ימים. משך הזמן "שלושה ימים" מופיע במקרא ביותר משלושים התרחשויות שונות; לדוגמה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות י כב). כדי להשוות, "ארבעה ימים" או "חמישה ימים" לא מופיעים במקרא כלל (או אולי פעמים ספורות בלבד). השוואה כזאת מלמדת שהביטוי "שלושה ימים" אינו מייצג בהכרח שלושה ימים בדיוק, אלא משך זמן קצר כלשהו של כמה ימים.

ארבעה – מרחב, בנים

המספר  ארבעה מופיע במקרא פעמים רבות ומונה דברים שונים. עם זאת בולט הקשר שלו לשני עניינים. עניין אחד הוא ישויות ועצמים מרחביים – כיוונים, ישויות גיאוגרפיות, מבנים וכדומה. הנה כמה דוגמאות: ארבע רוחות השמיים (וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם; ירמיהו מט לו); ארבע כנפות הארץ (ראו למשל ישעיהו יא יב); ארבעת נהרות עדן (וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים; בראשית ב י); תכנית המשכן (למשל: וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים … וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף; שמות לו לו); תכנית המקדש (ראו מלכים א' פרק ז). וגם בתיאור המרכבה שראה יחזקאל המספר  ארבעה חוזר שוב ושוב (ראו יחזקאל פרק א).

העניין השני הוא ארבעה בנים. לכמה וכמה דמויות מקראיות – לאו דווקא דמויות מפתח – היו ארבעה בנים; והמקרא (ובפרט ספר דברי הימים א') מדגיש את המספר הזה. לדוגמה: וְלִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפוּאָה יָשׁוּב וְשִׁמְרוֹן – אַרְבָּעָה (דברי הימים א' ז א). הד להדגשה המקראית הזאת נמצא  בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה").

שבעה – משך הזמן

המספר  שבעה מופיע במקרא לרוב, במיוחד בקשר למועדי קודש וחגים: שבעת ימי השבוע ובפרט יום השבת (כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ; שמות כ י); שבעת ימי הפסח (ויקרא כג ו); שבע השבתות שבין הנפת העומר לחג השבועות (ויקרא כג טו); השבתון שבחודש השביעי (ויקרא כג כד); שבעת ימי חג הסוכות (ויקרא כג לד); שבעת מועדי ישראל (כפי שהם נמנים ב-ויקרא פרק כג ); שבע שנים למניין השמיטה (דברים טו א); שבע שבתות שנים למניין היובל (וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה ח). וישנן גם שביעיות שאינן קשורות לקדושה, כמו פעמיים שבע השנים שעבד יעקב עבור רחל, ופעמיים שבע השנים – הטובות והרעות – שעברו על מצרים.

שנים עשר – שבטי ישראל

חשיבותו של המספר  שנים עשר במקרא מתחילה ממספר בני יעקב וממספר שבטי ישראל. יש לשים לב שאין התאמה של אחד לאחד בין שתי הקבוצות האלה. מצד אחד יש בני יעקב שאין בגינם שבטים (לוי ויוסף); מצד שני יש שבטים שאינם בגין בני יעקב (אפרים ומנשה, שהם בני יוסף); אבל המספר  שנים עשר נשמר. גם לישמעאל היו שנים עשר בנים, כמו שהבטיח ה' לאברהם: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ; הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ  … שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד (בראשית יז כ). ובעקבות מספר שבטי ישראל באות קבוצות אחרות בנות שנים עשר אנשים; למשל שנים עשר נשיאי ישראל (ראו במדבר יז כא),  או שנים עשר האנשים ששלח יהושע לעבור את הירדן לפני ארון ה' ולהניח אבנים לזיכרון האירוע ב (יהושע ד ד-ו).

שנים עשר הוא גם מניין חודשי השנה. עובדה מספרית זו מצוינת במקרא רק בעקיפין. פעמים רבות נזכר במקרא חודש זה או אחר באמצעות מספרו הסידורי (המתייחסים לחודש ניסן, שהוא החודש הראשון), למשל החודש השלישי או העשירי, או השנים עשר (מלכים ב' כה כז); אבל לא נזכר (כמובן) חודש שמספרו גבוה משנים עשר. ציון עקיף אחר לכך שיש שנים עשר חודשים בשנה נמצא בדיווח על שלמה שמינה שנים עשר ניצבים על כל ישראל, וכל אחד מהם היה חייב לכלכל את המלך חודש אחד בשנה: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל; וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ – חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד לְכַלְכֵּל (מלכים א' ד ז).

ארבעים – משך זמן ארוך

המספר ארבעים מופיע במקרא פעמים רבות, בעיקר כמשך זמן – ארבעים ימים או ארבעים שנים. הרשימה ארוכה ונביא רק חלק ממנה:

ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם על הארץ (סיפור המבול, בראשית ז יב).

יצחק היה בן ארבעים שנה כאשר לקח את רבקה (בראשית כה כ); וגם עשו היה בן ארבעים שנה כאשר נשא אישה (בראשית כו לד).

משה היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד יח).

בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה (דברים ח ב).

האנשים ששלח משה לתור את הארץ שבו אחרי ארבעים יום (במדבר יג כה).

יהושע היה בן ארבעים שנה כאשר נשלח על ידי משה לרגל את הארץ (יהושע יד ז).

שלוש פעמים כתוב בספר שופטים "ותשקט הארץ ארבעים שנה".

בסיפור דוד וגלית – ארבעים יום, השכם והערב, התייצב גלית מול מחנה בני ישראל (שמואל א' יז טז).

דוד מלך על ישראל ארבעים שנה (מלכים א' ב יא). וגם שלמה מלך ארבעים שנה (מלכים א' יא מב).

הדבר המשותף לכל ההתרחשויות האלה שמשך זמנן ארבעים – ארבעים ימים או ארבעים שנים – הוא זמנן הארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי; כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לחכות לסיומן; ארוך מהמצופה בגלל מעורבות אלוהית. כך גשם המבול; כך בני ישראל במדבר; כך משה על ההר; כך יתר ההתרחשויות שמשכן ארבעים – ימים או שנים.

מודעות פרסומת

אוקיה וגָפיר, קָפּאפּ ושוֹפֵר

%d7%9b%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%a4%d7%a7-2
שוטרי משטרת כפר סבא מציגים את כובעי הקולפק שלהם לראווה.

אוצר המילים של שפה טבעית הוא דינמי. יש מילים שהיו שגורות בפי כל ובכל זאת בתוך זמן קצר יחסית – דור אחד או שניים – נעלמו מהלשון. ישנן שלוש סיבות עיקריות ליציאתה של מילה (או של משמעות) משימוש. סיבה אחת: האובייקט שהמילה ייצגה – עצם, התרחשות, או מהות אחרת כלשהי – הוא עצמו יצא מהמציאות, ולכן אין כבר צורך במילה שייצגה אותו. סיבה שנייה: המילה הוחלפה במילה אחרת, למשל מילה לועזית שהוחלפה במילה משורש עברי. והסיבה השלישית: שינויי טעם וסגנון.

אנחנו מפנים כאן מבט למילים ולמשמעויות שהיו עדיין שגורות בלשון העברית, בעיקר בלשון המדוברת, בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, ובעשורים האחרונים חדל השימוש בהן; וזאת מפני שהמציאות שהן ייצגו התפוגגה. במקרה הטוב (מבחינתן של המילים האלה) הן נשארו במילונים ובספרי ההיסטוריה בתפקיד של אבני זיכרון לאותה מציאות שאיננה עוד; ובמקרה הרע (מבחינתן של אותן מילים) הן נשארו רק בזיכרונם של אלה שהכירו אותן באופן בלתי אמצעי. כך או כך, פשפשתי אני בזיכרוני שלי ודליתי כמה מילים כאלה.

אוקיה (כנראה שיבוש של אונקיה). יחידת משקל בשיטה לא עשרונית (כלומר שיטה שאינה מבוססת על גרם וקילוגרם). אוקיה אחת היא שוות משקל ל-213.7 גרם. 12 אוקיות; כלומר  2.564 ק"ג, היו רוׂטֶל.

גָפיר. כך נקראו הנוטרים ששירתו במשטרת היישובים, כוח מגן של ארגון ההגנה שפעל במסגרת משטרת הממשלה הבריטית בתקופת המנדט.

דוּרָה. דגן קיצי (לעומת החיטה שהיא דגן חורפי) שגידלו הערבים, שגרעיניו שימשו כמזון לבעלי חיים. הדורה נתנה יבולים דלים, והחקלאות היהודית המודרנית הביאה במקומה (כדגן קיצי) את הסורגום.

זֶקס. עניין מחתרתי סודי שאסור לדבר עליו. כמו שוּשוּ.

טראפיק. שוטר תנועה על אופנוע. לפני מצלמות הרדאר הטראפיקים היו לוכדים עברייני מהירות על ידי שהיו נוסעים אחרי המכונית הממהרת ולפי מד המהירות של האופנוע שלהם היו רואים מהי מהירות הנסיעה של המכונית.

סְטֶן. תת מקלע בריטי מימי מלחמת העולם השנייה. היה בשימוש של ההגנה וצה"ל עד ראשית מלחמת השחרור. יוּצר על ידי תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה.

ערדליים. מגפיים קצרים שהיו נועלים על הנעליים. הן אפשרו להישאר נעולים בנעליים גם כשהלכו בדרכים בוציות רצופות שלוליות. כאשר ששבילי האדמה ודרכי העפר רוצפו ונסללו, פגה תועלתם של הערדליים.

פרימוס. ככלל פרימוס הוא מכשיר בערה ששימש בעיקר לבישול. אבל הייתה למילה הזאת עוד משמעות: בקיבוצים, בגלל מצוקת דיור, היו מכניסים לפעמים אדם שלישי לחדר של זוג. לשלישי כזה קראו פרימוס; אולי בגלל הרעש המטריד שעושה הפרימוס כשהוא בוער, ואולי בגלל שלושת הרגליים שהיו לפרימוס.

צוף. משקה מתוק תוסס בצבע חום שיוּצַר מדבש. טעמו היה דומה לטעם הבירה השחורה. הוא נמכר בעיקר בקיוסקים, מברז, לשתייה במקום.

קוּלפָּק. כובע גבוה עשוי מפרוות כבש שחבשו השוטרים היהודים והערבים כדי להבדילם מהשוטרים הבריטים, שחבשו כובע מצחייה.

קַפּא"פּ. ראשי תיבות של  "קרב פנים אל פנים". תורת לחימה במקלות מבית היוצר של ארגון ההגנה בשנות הארבעים.

שופֵר. בצרפתית – נהג. כך היו קוראים לנהגים מקצועיים, בפרט לנהגי אוטובוס שלבשו מדים אחידים וחבשו כובעי מצחייה.

זצללה"ה

טקסטים על מצבות הם ז'אנר בפני עצמו. יש להם מטרות (למשל מתן פרטים על הנפטר, פיאורו, הבעת צער), יש להם מגבלות (למשל אורך הטקסט), ויש להם מאפיינים שונים הנוגעים לתוכן, ללשון ולסגנון. בשנה 2007, אחרי סיורים בבתי קברות רבים, איסוף טקסטים וכתיבה, הוצאתי ספר שנקרא "לשון המצבות – טקסטים על מצבות עבריות בארץ ישראל מ-1900 עד ימינו". הדברים שלהלן נסמכים על אותו ספר, והם עוסקים בעניין אחד מסוים: אמצעים לשוניים שאופייניים לטקסטים על מצבות של רבנים ורבניות (אפשר לקרוא למצבות האלה מצבות רבניות). מצבות כאלה מתאפיינות בכמה מאפיינים עיקריים:

– טקסט ארוך שעשוי להגיע ליותר ממאה מילים.

– דבקוּת בתאריך העברי כתאריך יחיד על המצבה; זאת לעומת חדירתו של התאריך הכללי אל טקסט המצבות אצל ציבורים רחבים.

– זיקה הדוקה למקורות, בעיקר למשנה ולתלמודים, אבל גם למקרא.

– שימוש תדיר בביטויים ידועים הכתובים בראשי תיבות. למשל: נלב"ע – נלקח לבית עולמו; יצ"ו – ישמרוֹ צוּרוׂ ויוצרו.

– שימוש רב בתארי כבוד רבניים הכתובים בדרך כלל בר"ת. לדוגמה: ב"ק – בן קדושים; גאב"ד – גאון אב בית דין; כקש"ת – כבוד קדושת שם תפארתו; מוהר"ר – מורנו הרב רבי.

– אקרוסטיכון. אקרוסטיכון (מילה יוונית) הוא מתכונת טקסט שבה האותיות הראשונות של כל פסוק או משפט או שורה יוצרות צירוף אותיות מסוים; למשל שם של אדם.

– שימוש בארמית.

– ציון גיל הנפטר על ידי אותיות. דוגמה: "בשנת ע"ג לימי חייו".

– ציון יום הפטירה על ידי יום חג או על ידי פרשת השבוע. לדוגמה: א' דפסח; או: מוצאי שבת קודש פרשת "זכור".

– הפרדה בין האות י' לאות ה'. לדוגמה: "הי חסיד הי עניו" (במקום היה חסיד היה עניו); טבריא (במקום טבריה); אלוקים (במקום אלוהים).

מאפיינים כאלה, לפחות חלקם, אמנם מופיעים לעיתים גם על מצבות לא רבניות, בפרט על מצבות של אנשים דתיים, אולם הופעתם על מצבות רבניות היא רחבה ומובהקת.

ancient-jewish-cemerety-in-chortkiv-7
מצבה על קברו של צבי הלוי איש הורוביץ רבה של צ'ורטקוב המכונה הרשל'ה 1726-1754.

כדוגמה למצבות כאלה, להלן טקסט שעל מצבה בבית הקברות של טבריה. כפי שאפשר לראות, כותב המצבה השתמש בכמה וכמה אמצעים לשוניים האופייניים למצבות רבניות. מי שאינו בקי בלשונן של מצבות רבניות אולי יתקשה לפענח רכיבים שונים במצבה הזו; לכן צרפנו הסברים. וזה כתב המצבה.

זאת מנוחתה עדי עד // עדה המצבה הזאת // פ"ט [1] // הצדיקת

מפורסמת // לגזע הצדיקים והגאונים מתייחסת // הרבנית חנה ע"ה [2] //

בת הגה"ק [3] חיים מאיר הורוויץ זצללה"ה [4] // אבדק"ק [5] ריינזשיוו והגליל [6] יצ"ו [7] // בן אחר בן להגה"ק בעל זרע קודש מראפשיץ זי"ע [8] // ואמה הצדקת ב"ק [9] //  הרבנית העסא טייטלבוים מסיגוט זלה"ה [10] הי"ד [11] //

אשת חבר [12] עטרת בעלה // כ"ק [13] אדמו"ר [14] מנחם מענדל רובין שליט"א  [15]// גאב"ד [16] מוזשאי // חבצלת השרון [17] הם בנה ובנותיה חתניה ונכדיה // עזר כנגד בנתה בית ישורון ותפארת קהליה / / נפשה הי' דבוקה לאבותיה הם שעטרו לה העטרה // של יראת שמים טהורה תוכה כברה בסבר פנים יפה //  האבן הזאת מצבת קבורת חנה עד שנזכה במהרה //  שמהעיר טבריה תבוא בתחלה בשורת התחיה // בניה קמו ויאשרוה בעלה ויהללה [18] // עין הבן בדמע התהלים בוכיה עד שארכו ימיה [19] //

תמימות קדושת אבותיה ירשה במלוא הקומה // לתמ"ר [20] בראש התמרים היא דמתה // העסא בת הגה"ק הקדושת יום טוב [21] בדרך מופת                    הולידה // בזקנותה // בת יחידה מצויינת חביבה // נפטרה בש"ט [22] ביום אשר נהפך לאבל //  ביום י"ז לחודש אלול שנת תשס"ד // "וכך נצבה בצרור החיים" לפ"ק [23] //

ביאורים:

[1] פ"ט – פה טמונה

[2] ע"ה – עליה השלום

[3] הגה"ק – הגאון הקדוש

[4] זצללה"ה – זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא

[5] אבדק"ק – אב בית דין דקהילה קדושה, או אב בית דין קהילת קודש.

[6] העיר ריינזשיוו וסביבותיה.

[7] יצ"ו – ישמרוֹ צוּרוׂ ויוצרו, או ישמרו צורו וקונו.

[8] זי"ע – זכותו יגן עלינו

[9] ב"ק – בת  קדושים

[10] זלה"ה – זכרה לחיי העולם הבא

[110] הי"ד – השם יקום דמה

[12] אשת חבר – חבר הוא איש נאמן בענייני טומאה וטהרה, והוא בעל מידות טובות ועוסק בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים (על פי אנציקלופדיה יהודית של אתר 'דעת').

[13] כ"ק – כבוד קדושתו

[14] אדמו"ר – אדוננו מורנו ורבנו

[15] שליט"א – שיחיה לאורך ימים טובים אמן

[16] גאב"ד – גאון אב בית הדין

[17]  האותיות המודגשות כאן מודגשות במקור כדי לסמן הצטרפות לאקרוסטיכון. "חבצלת השרון…" במשפט הזה כותב המצבה מהלל את הקמת המשפחה ובניית בית בישראל על ידי המנוחה. על פי מדרשים רבים במדרש שיר השירים רבה, חבצלת השרון היא כנסת ישראל, כלומר עם ישראל (אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. שיר השירים ב' א'). ישורון הוא עם ישראל (כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ: אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. ישעיהו מד ב)

[18] קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ;  בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ. משלי לא כח.

[19] כפי שכתוב במצבה, למנוחה היה בן אחד וכמה בנות. המשפט הזה אולי מספר על מחלה קשה של המנוחה ועל הבן שבכה ואמר תהילים "עד שארכו ימיה", כלומר עד שהבריאה.

[20] לתמ"ר – שם אמה של הנפטרת היה העסא טייטלבוים, וטייטלבוים הוא עץ התמר; וכנראה שזאת הכוונה.

[21] הנפטרת היא בת יחידה לאמה העסא, שהיא בתו של מחבר "קדושת יום טוב"

[22] בש"ט – בשם טוב

[23] "וכך נצבה בצרור החיים" – בגימטרייה 764, כלומר תשס"ד שהיא שנת הפטירה. לפ"ק – לפרט קטן, כלומר ללא ה' האלפים.

דברו דבר

כאשר ברל כצנלסון הקים ב-1925 את עיתון פועלי ארץ ישראל הוא הלך אצל חיים נחמן ביאליק כדי להתייעץ אתו בדבר השם שיינתן לעיתון. ביאליק לא המליץ על "הדואר", או על "חדשות אחרונות" או על "זמנים חדשים" – שמות מקובלים לעיתונים באותה עת. הוא המליץ על "דבר". ברל קיבל את הצעתו של ביאליק והעיתון נקרא "דבר – עיתון פועלי ארץ ישראל". כידוע, כעשרים שנים קודם לכן ביאליק כתב שיר שנקרא "דבר". שיר מר וזועם. הדבר בשיר הזה הוא דברו של הנביא (כלומר המשורר). בכותבו את "דבר" ביאליק בוודאי נסמך על דבריו של ירמיהו הנביא: כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא (יח יח).
כבר במקרא יש למילה דבר שתי משמעויות עיקריות (על פי מילון העברית המקראית של מ.צ. קדרי).. האחת היא: דיבור, מה שאומרים; לדוגמה: לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר (יהושע ו י). ועוד דוגמה: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים א א). המשמעות השנייה היא עניין, חפץ, אירוע; לדוגמה: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה (בראשית יט כב). ועוד: לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב' כ יג).
לא בכל שפה שתי המשמעויות האלה דרות באותה מילה. למשל בשפה האנגלית דבר במשמעותת הראשונה הוא word או message; ובמשמעות השנייה – thing או matter. עם זאת נראה שבין שתי המשמעויות האלה, גם אם הן שונות זו מזו, יש קשר אמיץ. והרי כבר בפסוק השלישי של המקרא כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית א ג) – הדיבור יצר את המציאות. ובתהילים כתוב: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. (לג ו). אבל לא רק האל. גם בני אדם עושים דברים באמצעות דיבור; לדוגמה: כאשר איש אחד מציע לאיש שני הצעת מכר והאיש השני אומר "אני מסכים להצעתך", שניהם עשו דבר באמצעות דיבור – הם עשו עסקה.

d793d791d7a8-d799d7a8d797-1969-1
עיתון דבר, 21.7.1969.

שנים רבות היו הוריי מנויים על "דבר" וקראו בו בכל יום, ומתוך כך גם אני קראתי בו לפעמים. ומעולם לא שמתי לב לכפל המשמעות של המילה דבר, ובוודאי לא לקשר בין המשמעויות האלה. אני מניח שכמוני היו רבים אחרים. אבל ברור שביאליק השתמש בכפל הזה בשיר 'דבר', וברור שהוא הציע לברל כצנלסון את השם 'דבר' בגלל הכפל הזה. וברל קיבל את ההצעה בגלל שתי המשמעויות והקשר שביניהן. שהרי שאיפתו של עיתון, בוודאי של עיתון אידיאולוגי, היא לא רק לומר דברים אלא גם לחולל דברים.
כמה שנים לפני שברל כצנלסון נתן לעיתון שהוא הקים את השם 'דבר', הפילוסוף הווינאי לודוויג ויטגנשטיין אמר את הדברים הבאים: "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי" (מאמר לוגי פילוסופי סעיף 5.6) .ובמילים אחרות: מה שאינו דבר מדובר (כלומר דבר בהוראתו הראשונה) אינו דבר בעולמי (כלומר דבר בהוראתו השנייה).