הזמן אוזל – מטפורות של זמן

זמן הוא עניין מופשט. אין לו צורה ואין לו משקל, אין לו טעם ואין לו ריח, אין לו צבע ואין לו קול. עם זאת לכל אדם ברור שיש זמן, לכל אדם יש תחושת זמן, וכל אדם מתייחס לעיתים תכופות לזמן. אבל אם הזמן הוא כל כך מופשט, איך אנחנו מצליחים להציג אותו, לתאר את היחסים בינו לבין המציאות, לבטא את תחושותינו כלפיו?

המדענים, למשל הפיזיקאים, מציינים זמן באמצעות סימנים (כמו t) במשוואות מתמטיות; אבל האדם הרגיל מתייחס לזמן באמצעות לשונו הטבעית, המגייסת לשם כך דימויים, המחשות וביטויים מטפוריים. להלן כמה כאלה.

הזמן הוא מרחבי. על פי אחד הדימויים השכיחים הזמן מיוצג על ידי קו (או ציר). על הקו הזה נמצאים נקודות הזמן וקטעי הזמן; וניתן למקם עליו התרחשויות או מצבים על פי זמנם. הדימוי הזה משמש למשל להצגה גרפית של גודל כלשהו (הניתן לכימות) המשתנה עם הזמן. לדוגמה: גודל האוכלוסייה בישראל. בגרף כזה הזמן מתקדם על ציר אופקי משמאל לימין, ולכל נקודה על הציר נתון הגודל המתאים לו (למשל גודל האוכלוסייה באותה נקודת זמן). על פי דימוי מרחבי אחר המציאות העתידית נמצאת לפנינו, כלומר מול פנינו ('יש לפנינו עוד הרבה משימות'), והמציאות שחלפה נמצאת מאחורינו ('החגים כבר מאחורינו'). ועל פי דימוי מרחבי נוסף למושגים  לפני ו אחרי יש משמעות הפוכה: האירועים כאילו מסודרים בטור עורפי על פי זמן התרחשותם: אירוע שקדם לאירוע מסוים נמצא לפניו ('ביקרתי אצלו לפני ראש השנה'); ואירוע שקרה (או יקרה) אחרי אירוע מסוים נמצא אחריו ('אחרי ארוחת הצהריים אנוח קצת').

הזמן הוא יצור חי. 'האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?' שואלת לאה גולדברג בשירה 'האמנם'. על פי השיר הזה הימים הם ישויות עצמאיות: הם יבואו או אולי לא יבואו; הם יבואו בסליחה או שמא לא בסליחה. ואנחנו אומרים גם: 'הזמן רץ'; 'הזמן יעשה את שלו'; 'הרגנו שלוש שעות'; 'אנחנו מנהלים מרוץ נגד הזמן'. באמירות כאלה אנחנו מייחסים לזמן תכונות של ישות עצמאית, של יצור חי אוטונומי.

magritte time transfixed
Rene Magritte – Time Transfixed

הזמן הוא עצם פיזיקלי. על פי ביטויים רבים הזמן הוא עצם בעל תכונות פיזיקליות מוחשיות. הוא קצר או ארוך ('היום קצר והמלאכה מרובה'); ניתן לכמת אותו ('כמה זמן יש לנו?'); הוא עלול להיות קשה ('עוברים עלינו ימים קשים'); הוא יכול להיות צבעוני ('הזמן הצהוב'); אפשר לקחת אותו ('קחו את זמנכם ופעלו בזהירות') או לתת אותו ('תן לי זמן'); עלולים לאבד אותו ('בעקבות הזמן האבוד'); ניתן למרוח אותו, למשוך אותו, לשרוף, להחזיק ('זמננו בידנו').

הזמן אגוּר במכל. על פי ביטוים מסוימים הזמן נתפס כאגור במכל. לפעמים המכל הוא מין מִכסָה – כשהוא מתמלא אין יותר מקום לזמן נוסף. לדוגמה: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ (שמואל ב ז יב). ועוד דוגמה: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג כו). ולפעמים במכל יש כמות נתונה של זמן, וכשמשתמשים בזמן הוא אוזל. לדוגמה: 'הזמן אזל', 'זמנכם תם', 'אין יותר זמן', 'הזמן זלג'. ואפשר גם להוסיף למכל זמן – 'הנבחנים קיבלו תוספת זמן'.

הזמן הוא משאב כלכלי. האמרה Time Is Money מדגימה את תפיסת הזמן כמשאב שנמצא במחסור ויש לו מחיר. יש הרבה ביטויים המייצגים את התפיסה הזו, לדוגמה: 'זמננו יקר'; 'המטרה שלנו היא להרוויח זמן'; 'הפסדנו הרבה זמן'; 'אסור לנו לבזבז יותר זמן'; 'לעניין הזה הוקצבו שלושה חודשים'; 'קנינו עוד קצת זמן'.

לזמן יש ראש ושניים. כדי לציין תחילת תקופה אנחנו משתמשים בדימוי  ראש: 'ראש חודש', 'ראש השנה', 'שילמנו מראש'. וכדי להמחיש את פגעי הזמן אומרים למשל 'שיני הזמן ניכרים בו'.

מודעות פרסומת

ילדים וילדות – הכפלה מגדרית

על פי הנוהג הלשוני העברי כאשר קבוצה  כלשהי – בני אדם או עצמים אחרים – כוללת אפילו רק עצם זכרי אחד, הדיבור נוקט כלפיה לשון זכר, בלי לציין שיש בה גם נקבות; למשל "חברי הכנסת", "תושבי העיר" וכדומה. הכלל הזה נהוג כמובן גם במקרא, ויש לכך אינסוף דוגמאות. עם זאת יש במקרא גם יוצאים מהכלל הזה: יש מקרים שבהם (כאשר מדובר על זכרים ועל נקבות גם יחד) הדובר מציין גם את הזכרים וגם את הנקבות. אני עצמי מצאתי את המקרים הבאים (ויש בוודאי עוד):

HomePics-Selected-משחקי קופסא
פרסומת למשחקי קופסא, סביבות קום המדינה.

וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת (בראשית ה ד). [הביטוי  "ויולד בנים ובנות" מופיע במקרא פעמים רבות].

בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם; הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע …. אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת (שמואל ב' יט לו).

וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם (דברי הימים ב' לה כה).

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים (זכריה ח ד)

וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ (זכריה ח ה).

וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת (נחמיה ז סז)

איך אפשר להסביר את התופעה הלשונית הזאת? למעשה, מה שיש לפנינו הוא הכפלת מילה. לכאורה מספיק היה לכתוב "זקנים", אבל הכותב מכפיל ואומר "זקנים וזקנות"; לכאורה מספיק היה לומר "שׁרים", אבל הדובר אומר "שׁרים ושׁרות". תופעת הכפלת המילים מופיעה במקרא פעמים רבות. בדרך כלל המילה מוכפלת כמו שהיא, ללא שינויה; לדוגמה: צדק צדק תרדף (דברים טז כ). הכפלה כזאת, שאפשר לקרוא לה הכפלת תוקף, באה להדגיש את המילה המוכפלת, לתת לה משנה תוקף. אולם המקרים שהבאנו לעיל הם הכפלות מסוג אחר: המילה בצורתה הזכרית מוכפלת על ידי הצורה הנקבית של אותה מילה –  זקנים ו זקנות, ילדים ו ילדות וכדומה. הכפלה כזאת, שאפשר לקרוא לה הכפלה מגדרית, יוצרת הדגשה מיוחדת: הדובר מדגיש שהוא מתכוון לזכרים ולנקבות גם יחד. ויש בכך גם שוויון לשוני-מגדרי.

פיזיקה של ג'ינג'ים

אוצר המילים של העברית נמצא בתנועה מתמדת: מילים מתיישנות ומוצאות משימוש, מילים חדשות מומצאות ומתווספות ללשון, מילים משפות אחרות מיובאות ונקלטות. לעומת זאת יש דברים בלשון שלא משתנים – נכסי צאן ברזל. למשל כללי הלשון; למשל עיצורי הלשון, שמיוצגים על ידי עשרים ושתיים האותיות. ובכן, גם אלה משתנים; גם בהם נושך הזמן. הנה שתי דוגמאות.

Vincent Van Gogh
וינסנט ואן גוך, הג'ינג'י האהוב עלינו

דוגמה ראשונה – כלל בג"ד כפ"ת. קיים בשפה העברית הכלל הבא (הניסוח על פי מילון אבן שושן): "אותיות בג"ד כפ"ת [כלומר ב,ג,ד,כ,פ,ת] נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה וכן בבואן באמצע המילה אך ורק אחרי שבא נח". לדוגמה: פֶּרַח (ולא פֶרח),  כֶּסף (ולא כֶסף, מִספָּר (ולא מִספָר)). לכאורה זהו כלל חד ונחרץ שאין יוצאים ממנו; אבל למעשה הוא פרוץ. ראו למשל את המילים  פונקציה, פיזיקה, קונפדרציה, אלכימיה, כלור, כירורגיה. כולן מפרות את כלל בג"ד כפ"ת. אולי יאמר מישהו "הלא אלה מילים לועזיות ובשפות המקור שלהן הפ"א או הכ"ף שבאות בראש המילה אינן דגושות". אבל השפה העברית כוללת מאות או אלפי מילים מיובאות, עוד מתקופת התלמודים וימי הביניים, שנחשבות היום למילים עבריות למהדרין. אם כך, עד מתי מילה נחשבת לזרה ולכן "מותר" לה לעבור על הכללים ובאלה תנאים היא כבר נחשבת למילה עברית? לפי ראות עיניי מילה מיובאת נחשבת למילה עברית כשרה אם היא ממלאת שלושה תנאים: ראשון, היא נמצאת בשימושם – בדיבור ובכתב – של משתמשי  העברית; שני, אין למילה הזאת מילה אחרת, שכבר קיימת בעברית, שהיא שוות משמעות למיובאת; ושלישי, למילה יש צורה ונגזרות במתכונות עבריות. ואם כך, המילים הנ"ל , שאכן ממלאות את התנאים האלה, הן עבריות; וכלל בג"ד כפ"ת פרוץ.

דוגמה שנייה – אותיות ועיצורים. נסתכל על המילים  ג'ינג'י, ג'ירף, ג'ינס, צ'כיה, צ'ולנט. על פי שלושת התנאים שצוינו למעלה כל המילים האלה הן עבריות. עם זאת הן כוללות עיצורים שאינם קיימים בעברית המקורית, זו של המקרא, התלמודים או ימי הביניים. מה שקרה הוא שקבוצת העיצורים המקורית הורחבה, ולמעשה היא כוללת בימינו עיצורים נוספים שיובאו משפות אחרות – ג' ו-צ'. ועם העיצורים האלה נוספו (למעשה) גם אותיות שאפשר אולי לקרוא להם ג'ימ"ל וצ'די"ק.

בגדים וארכאולוגיה לשונית

חוקרי תולדות הלשון העברית מבחינים בארבע תקופות עיקריות שלה: לשון המקרא; לשון התלמודים והמדרשים; לשון ימי הביניים; ולשון העת החדשה. על אלה אפשר להוסיף קטגוריה חמישית – מילים בינלאומיות שהגיעו לעברית (בעיקר בעת החדשה) משפות לועזיות. ויש מילונים שמציינים לגבי כל מילה באיזו תקופה היא נכנסה ללשון; למשל מילון אבן שושן. בדרך כלל מילה מתוספת לשפה העברית (ואולי לכל שפה) באחת מהנסיבות הבאות: א. לַמציאות נוספה מהות כלשהי שלא הייתה קיימת או לא הייתה ידועה קודם לכן, ונוצר צורך במילה שתייצג אותה; לדוגמה:  מטוס, פחמן, הקלדה. ב. מילה חדשה מחליפה מילה קודמת או מתוספת אליה בייצוג משמעות מסוימת; לדוגמה:  נפטר במקום  מת. ג. מילה משורש עברי מומצאת כדי להחליף מילה לועזית; למשל: יומרה במקום  פרטנזיה, חטיבה במקום  בריגדה.

אם נאתר את המילים של תחום מציאות מסוים – הבלשנים קוראים לתחום כזה  שדה סמנטי – ואם מצוי בידינו מילון שמציין עבור כל מילה באיזו תקופה היא נכנסה ללשון, נוכל למצוא אלו מילים של אותו תחום נכנסו לשפה בכל תקופה ותקופה. כדוגמה לבחינה כזו לקחנו את תחום ההלבשה וההנעלה. אנחנו יודעים (גם מהמקרא) שהאדם לבש בגדים ונעל מנעלים כבר בשחר תולדותיו; ואכן כבר במקרא יש לקסיקון הלבשה והנעלה לא דל. ובכן, לכדנו את כלל המילים בלשון שמייצגות פרטי לבוש או הנעלה [אני מניח שאי אלו מילים נשמטו מאתנו, אבל אני בטוח שבכל זאת לכדנו את רובן המכריע]. עבור כל מילה כזאת בדקנו באיזו תקופה היא הגיעה ללשון, וסידרנו את המילים לפי התקופות השונות. לפני הצגת הממצאים צריך להבהיר עניין מסוים: הטקסט המקראי (או התלמודי) אינו כולל בהכרח את כל מרכיבי הלשון העברית של אותה תקופה. למשל, בטקסטים לא מקראיים (אבל מתקופת המקרא) נמצאו מילים (אמנם לא רבות) שלא כלולות במקרא. עם זאת התופעה הזאת כנראה שולית, ואפשר להתייחס לטקסט המקראי כאל מייצג של כלל הלשון העברית של אותה תקופה. והרי הממצאים.

c248685e-02e5-4718-b942-b1b6199dc49e_560_420
Josef made ruler of Egypt, early 1900s Bible illustration

לשון המקרא. מתקופה זו מצאנו את המילים הבאות (המייצגות פריטי לבוש ואו הנעלה): אדרת;  אזור; בגד; חגורה; חליפה; כובע; כתונת; כסות; לבוש; מגבעת; מדים; מחלצות; מטפחת; מכנסים; מלבוש; מעיל; מצנפת; נעלים; סרבל; צווארון; צניף; צעיף; רעלה; שביס; שמלה; שרוך.

לשון התלמודים והמדרשים. בתקופה זו נכנסו ללשון המילים הבאות (המייצגות פרטי לבוש או הנעלה): אברקַיִּם; אנפילאות; ביריות; ברדס; גלימה; חלוק; כומתה; כיפה; לסוטה; מגפיים; מִנעלים; מעפורת; מקטורן; סודר; סינר; סנדלים; עניבה; ערדליים; פוזמק.

בתקופת ימי ביניים נוספו ללשון העברית מעט מאוד מילות לבוש. על כל פנים, אנחנו מצאנו רק שתיים: חותלת; קבקב.

העת החדשה. בתקופה זו נוספו ללשון מילים לא מעטות של לבוש או הנעלה. אנחנו מצאנו את המילים הבאות: אימונית; אפודה; בגד ים; גופיה; גרב; גרביונים; דובון; חולצה; חזייה; חצאית; ירכית; כסיה; כָּׂפִיה; כפפה; כתפיות; לבנים; מותנית; מחוך; מכנסונים; סוּרגה; עליונית; שכמיה; תחתונים.

מילים מהעת החדשה שמקורן לועזי: בולרו; בלייזר; וֶסט; ז'קט; טוניקה; טוקסידו; טי שרט; סוֶודֶר; סמוקינג; סרפן; פיג'מה; קימונו; קפושון; קפוטה; קפטן; קרדיגן; שטריימל.

האם אפשר ללמוד משהו מכל הדברים שמוצגים לעיל? אני חושב שאפשר ללמוד (אם כי לא בוודאות מלאה) לפחות שני דברים. דבר אחד: אלו פריטי לבוש והנעלה נוספו בכל תקופה למלתחה האנושית, ובפרט למלתחה העברית-יהודית. הלשון משמשת בעניין זה כעין אתר ארכאולוגי שממצאיו מעידים על הציביליזציה החומרית של כל תקופה. דבר שני: מהי מידת החיוניות של הלשון בכל תקופה (לפחות לגבי התחום הנדון). למשל, נראה שלפחות במה שנוגע לתחום החומרי, בימי הביניים הלשון העברית קפאה.