זמן הוא עניין מופשט. אין לו צורה ואין לו משקל, אין לו טעם ואין לו ריח, אין לו צבע ואין לו קול. עם זאת לכל אדם ברור שיש זמן, לכל אדם יש תחושת זמן, וכל אדם מתייחס לעיתים תכופות לזמן. אבל אם הזמן הוא כל כך מופשט, איך אנחנו מצליחים להציג אותו, לתאר את היחסים בינו לבין המציאות, לבטא את תחושותינו כלפיו?
המדענים, למשל הפיזיקאים, מציינים זמן באמצעות סימנים (כמו t) במשוואות מתמטיות; אבל האדם הרגיל מתייחס לזמן באמצעות לשונו הטבעית, המגייסת לשם כך דימויים, המחשות וביטויים מטפוריים. להלן כמה כאלה.
הזמן הוא מרחבי. על פי אחד הדימויים השכיחים הזמן מיוצג על ידי קו (או ציר). על הקו הזה נמצאים נקודות הזמן וקטעי הזמן; וניתן למקם עליו התרחשויות או מצבים על פי זמנם. הדימוי הזה משמש למשל להצגה גרפית של גודל כלשהו (הניתן לכימות) המשתנה עם הזמן. לדוגמה: גודל האוכלוסייה בישראל. בגרף כזה הזמן מתקדם על ציר אופקי משמאל לימין, ולכל נקודה על הציר נתון הגודל המתאים לו (למשל גודל האוכלוסייה באותה נקודת זמן). על פי דימוי מרחבי אחר המציאות העתידית נמצאת לפנינו, כלומר מול פנינו ('יש לפנינו עוד הרבה משימות'), והמציאות שחלפה נמצאת מאחורינו ('החגים כבר מאחורינו'). ועל פי דימוי מרחבי נוסף למושגים לפני ו אחרי יש משמעות הפוכה: האירועים כאילו מסודרים בטור עורפי על פי זמן התרחשותם: אירוע שקדם לאירוע מסוים נמצא לפניו ('ביקרתי אצלו לפני ראש השנה'); ואירוע שקרה (או יקרה) אחרי אירוע מסוים נמצא אחריו ('אחרי ארוחת הצהריים אנוח קצת').
הזמן הוא יצור חי. 'האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?' שואלת לאה גולדברג בשירה 'האמנם'. על פי השיר הזה הימים הם ישויות עצמאיות: הם יבואו או אולי לא יבואו; הם יבואו בסליחה או שמא לא בסליחה. ואנחנו אומרים גם: 'הזמן רץ'; 'הזמן יעשה את שלו'; 'הרגנו שלוש שעות'; 'אנחנו מנהלים מרוץ נגד הזמן'. באמירות כאלה אנחנו מייחסים לזמן תכונות של ישות עצמאית, של יצור חי אוטונומי.
הזמן הוא עצם פיזיקלי. על פי ביטויים רבים הזמן הוא עצם בעל תכונות פיזיקליות מוחשיות. הוא קצר או ארוך ('היום קצר והמלאכה מרובה'); ניתן לכמת אותו ('כמה זמן יש לנו?'); הוא עלול להיות קשה ('עוברים עלינו ימים קשים'); הוא יכול להיות צבעוני ('הזמן הצהוב'); אפשר לקחת אותו ('קחו את זמנכם ופעלו בזהירות') או לתת אותו ('תן לי זמן'); עלולים לאבד אותו ('בעקבות הזמן האבוד'); ניתן למרוח אותו, למשוך אותו, לשרוף, להחזיק ('זמננו בידנו').
הזמן אגוּר במכל. על פי ביטוים מסוימים הזמן נתפס כאגור במכל. לפעמים המכל הוא מין מִכסָה – כשהוא מתמלא אין יותר מקום לזמן נוסף. לדוגמה: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ (שמואל ב ז יב). ועוד דוגמה: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג כו). ולפעמים במכל יש כמות נתונה של זמן, וכשמשתמשים בזמן הוא אוזל. לדוגמה: 'הזמן אזל', 'זמנכם תם', 'אין יותר זמן', 'הזמן זלג'. ואפשר גם להוסיף למכל זמן – 'הנבחנים קיבלו תוספת זמן'.
הזמן הוא משאב כלכלי. האמרה Time Is Money מדגימה את תפיסת הזמן כמשאב שנמצא במחסור ויש לו מחיר. יש הרבה ביטויים המייצגים את התפיסה הזו, לדוגמה: 'זמננו יקר'; 'המטרה שלנו היא להרוויח זמן'; 'הפסדנו הרבה זמן'; 'אסור לנו לבזבז יותר זמן'; 'לעניין הזה הוקצבו שלושה חודשים'; 'קנינו עוד קצת זמן'.
לזמן יש ראש ושניים. כדי לציין תחילת תקופה אנחנו משתמשים בדימוי ראש: 'ראש חודש', 'ראש השנה', 'שילמנו מראש'. וכדי להמחיש את פגעי הזמן אומרים למשל 'שיני הזמן ניכרים בו'.
בְּעִבְרִית 