פרשת "שמיני" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא פרקים ט, י, יא.

ההפטרה:  מתוך שמואל ב' פרקים ו, ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים לאוכל.

אכלנו חצץ

פרשת "שמיני" עוסקת בשני עניינים עיקריים: חנוכת המשכן ואיסורי אכילה.

בעת חנוכת המשכן חרגו וחטאו נדב ואביהוא בני אהרן, ואז: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (שמות י 2). הביטוי "ותצא אש  … ותאכל אותם" הוא מטפורי: במובנה המקורי והרגיל אכילה היא פעולתו של בעל חיים כשהוא מכניס מזון לפיו ובולע אותו, אולם בפסוקנו המושג אכילה מייצג השמדה. כפי שנראה להלן יש בלשון מקרים רבים ומגוונים שבהם מונחים מתחום האכילה מייצגים מושגים מתחום האסונות והפגעים. ואפשר להבחין בכמה סוגי ייצוג כאלה.

  אסונות ופגעים אוכלים בני אדם. כבר ראינו לעיל שאש "אוכלת" בני אדם; אבל לא רק אש. גם חרב אוכלת: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב (שמואל-ב ב 26). גם דבר ורעב: וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ (יחזקאל ז 15). גם ארץ אוכלת, לדוגמה: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא (במדבר יג 32). וגם חורב וקרח: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה (בראשית לא 40).

מילת אכילה אחרת שמושאלת לתחום הפגעים היא  בליעה; למשל: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם (במדבר טז 32). ויש גם  נגיסה, שאולי אינה פגיעה אלימה אבל יש בה מרכיב של עוינות או כוחנות; לדוגמה: "החוק החדש נוגס בזכויות הפרט". וגם כרסום שייך לכאן.

צרות ופגעים הם אוכל –  בני אדם אוכלים אותם. הנה דוגמאות: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)"; "אכלנו הרבה חצץ, אבל לבסוף הצלחנו לשקם את החברה"; "הוא האכיל אותנו צפרדעים עד שנמאס לנו וזרקנו אותו". "אכלתי הרבה קש"; "אכלנו אותה כהוגן עם המכונית יד שנייה שקנינו";  "לקח לו הרבה זמן לעכל את העובדה שפיטרו אותו".

בני אדם אוכלים אלה את אלה, וגם את עצמם. לדוגמאות: בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי (תהילים כז 2); כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם (הושע ז 7); "הוא אוכל את כולם לארוחת הבוקר". "היא אוכלת את עצמה על שוויתרה על הילד".

מונחים מתחום האכילה והמזון מייצגים זנות ואלימות מינית. הנה כמה דוגמאות.

דוגמה אחת: ביהושע (פרק ב פסוק 1) כתוב: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. לכאורה ברור מהי "אישה זונה", והכתוב אפילו רומז: "וישכבו שמה". אבל רש"י מבאר: "אשה זונה – תרגם יהונתן פונדקיתא מוכרת מיני מזונות". וגם "מצודת ציון" (של רבי דוד אלטשולר) מבאר כך.

דוגמה שנייה: במשלי (פרק ל פסוק 20) כתוב: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת: אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ. "מצודת דוד" מבאר: "כן דרך – רוצה לומר כי כן הוא הדרך של האישה המנאפת, מסתרת זנותה ומקנחת פיה של מטה אחר הזנות". והמבין מבין מהו "אכלה" כאן ומהו "פיה של מטה".

דוגמה שלישית: טחינה הוא מונח מתחום המזון והאכילה: טוחנים קמח, ויש גם שיניים טוחנות.  בתוך כך אנחנו מוצאים את הכתוב תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין (איוב לא 10). יש שמפרשים "תטחן לאחר אשתי" כפשוטו, כלומר: אשתי תעבוד אצל אחרים. אבל רש"י מבאר: "תטחן לאחר אשתי – רבותינו פירשוהו לשון תשמיש". ובמילים אחרות: אשתי תשכב עם אחר (מתוך אונס או זנות). וכדי להסביר מהיכן נובע הביאור הזה, רש"י מפנה אותנו לכתוב בשופטים (טז 21): וַיְהִי [שמשון] טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים. ובביאור לפסוק בשופטים אומר רש"י: "ויהי טוחן – בריחיים, מלאכה כבדה; ורבותינו (סוטה י א) פירשו מה שפירשו". עד כאן רש"י. ומה פירשו רבותינו? הנה מה שכתוב בתלמוד בבלי, מסכת סוטה (י א): "ויהי טוחן בבית האסורים – א"ר [אמר רבי] יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר (איוב לא) 'תטחן לאחר אשתי', מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר". כלומר על פי רבי יוחנן "לטחון" משמעו (בשופטים וגם באיוב) – "לשכב עם", ובפרט בנסיבות של זנות או אונס.

אֶשפָּר ואֲשישה

בהפטרה לפרשת "שמיני" מסופר על העלאת ארון האלוהים לירושלים על ידי המלך דוד. ובין שאר הדברים כתוב שם:  וַיְחַלֵּק [רור] לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת (שמואל ב' ו 19).

מהם המאכלים האלה שחילק דוד? מהי חלת לחם – דבר זה ידוע וברור.  גם מהי  אשישה ברור ומוסכם: אשישה מופיעה במקרא כמה פעמים, ועל דעת הפרשנים והמילונים (לפחות על דעת רובם) משמעה עוגת פירות.

ומה משמעה של המילה  אשפר הנזכרת בפסוקנו? עניין זה קשה יותר. רש"י הולך בעניין הזה בעקבות התלמוד. על פי התלמוד הבבלי, מסכת פסחים דף לו ב, אשפר הוא ראשי תיבות של אחד משישה בפָּר [כלומר שישית הפר]. גם מצודת ציון מפרש על פי התלמוד, והוא מוסיף: "רוצה לומר מנה יפה בשר". לעומת זאת מילון העברית המקראית משאיר את העניין סתום, והוא אומר: אשפר – אוכל בלתי ידוע.

פרשת "צו" והפטרתה- עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא פרק  ו פסוק 1 עד פרק ח פסוק  36.

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים ז, ח, ט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם  עניינם מטפורות  הנשענות על אברי הגוף.

מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה – וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם (קהלת ג 19).

כמו קודמתה, גם פרשת "צו" עוסקת בהקרבת הקורבנות, בעיקר בהמות בית: פרים, אילים, עזים וכבשים. בתוך כך הכתוב מרבה לציין איברים וחלקי גוף, עד שנדמה שאנחנו נמצאים באטליז; או בשיעור אנטומיה: אַליה, דם, חזה, חֵלב, כבד, כליות, כסלים (מעיים?), כרעיים, עור, פֶּדֵר (חֵלב), קֶרב (החלק הפנימי של הגוף), ראש, שוֹק.

  מדעי החיים (אנטומיה, פיזיולוגיה, אבולוציה וכדומה), וגם הסתכלות פשוטה, מראים שיש קרבה ביולוגית בין מיני היונקים השונים, ובתוך כך גם בין בני האדם לבהמות הבית. עד כמה היה האדם המקראי (וגם האדם הרגיל בן ימינו) מודע לקרבה הזאת? עדות ישירה למודעות כזאת היא הדברים של קהלת המשמשים כותרת לעניין שלנו (וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם), אבל אפשר לבחון את השאלה הזאת גם דרך הלשון: כאשר הלשון משתמשת במושגים משותפים לגבי בני אדם ולגבי בעלי חיים, היא מעידה בכך שהאדם חש קרבה בינו לבין אותם בעלי חיים. להלן, כדוגמה, שלושה תחומי לשון שבהם קיים שיתוף לשוני כזה.

שמות משותפים לאיברי גוף. הבה נבחן מה המצב בעניין זה אצל איברי הבהמות המוזכרים בפרשה שלנו. מצד אחד יש שמות איברים שהלשון מייחסת אותם לבעלי חיים בלבד, אף שאיברים כאלה קיימים גם אצל בני אדם; למשל  כרעיים:  כרעיים הם רגליים של בעלי חיים, ולא משתמשים במילה הזאת לציון רגליים של בני אדם. כזה הוא גם ה חזה: במקרא  חזה מיוחס לבעלי חיים בלבד, ולא משתמשים במילה הזאת לגבי בני אדם. מצד שני יש שמות איברים שמיוחסים לבני אדם ולבעלי חיים גם יחד; לדוגמה: דם, כבד, כליות, ראש.

מטפורות המשתמשות באיברי גוף של בעלי חיים לייצוג התנהגות אנושית.  דוגמאות: "והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" (מסכת אבות, פרק ד, כ); "תוריד כבר את הטלפיים שלך מעלי "; "הוא פרש את כנפיו על העובד החדש והדריך אותו בצעדיו הראשונים."

מטפורות שבהן התנהגות של כעלי חיים מיוצגת על ידי מושגים והתנהגויות המיוחסים לבני אדם. לדוגמה:  :ַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה (בראשית ג 4); וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם (במדבר כב 28);  יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א 3).

ליבם הרע

עיקרה של ההפטרה לפרשת "צו" הוא תוכחה שירמיהו משמיע באזני העם: לה' אין חפץ בעולות ובזבחים, כי אם שמוע בקולו ולכת בדרכיו; אבל בני ישראל 'וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע' (ירמיהו ז 24). הבה נסתכל  על הביטוי "ליבם הרע", וננסה לבחון לאיזה סוגה לשונית הוא שייך.

איברי גוף האדם, כשהם מופיעים כמילים בלשון, משמשים לשלושה דברים עיקריים: הדבר הראשון הוא סימון האיברים. לדוגמה: המילה  רגל מסמנת את איבר ההליכה; המילה  צוואר מסמנת את חלק הגוף המחבר בין הראש לכתפיים.

דבר שני הוא כמטפורות: מילות האיברים מייצגות פעמים רבות מושגים מתחומים שאינם גוף האדם. לדוגמה: המילה  ראש מייצגת (בין שאר המושגים) מקום גבוה (למשל "ראש התורן"); וגם אדם העומד בפסגת הארגון או היחידה (כמו "ראש הממשלה", או "ראש המחלקה").  בטן מייצגת מקום פנימי ("בטן האנייה"); המילה  פֶּה מייצגת פתח (למשל "פי הבאר"). 

הדבר השלישי הוא ייצוג סיטואציות אנושיות – מצבי נפש, דרכי התנהגות, תכונות אופי וכדומה. אפשר לראות את הייצוגים מהמין הזה כסוג של מטפורות – מן האדם הפיזי (איברים) אל עצמו הנפשי (רגשות וכד'). הנה כמה דוגמאות:

"הוא משחק אותה ראש קטן, לא לוקח אחריות".

"מגב כפוף נפרוק העול"

"הפה הגדול שלו מביא עליו צרות בעבודה".

"יש לה אף גבוה – היא חושבת שהיא שווה יותר מכולם".

"בשביל למלא את התפקיד הזה צריך עור עבה ".

כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה (שמות לג 3).

וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע (ירמיהו ז 24).

מכל איברי הגוף, הלב הוא  כנראה המייצג הלשוני המקיף והשכיח ביותר של נפש האדם. בעיקר הוא מייצג את הרגשות למיניהם, אבל גם כשרים שכליים, תכונות אופי, התנהגויות וכדומה. הנה כמה מהמצבים והתכונות שהלב מייצג כבר בלשון המקרא וגם בלשון ימינו.

פחד: שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם, וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (תהילים קיט 161).

חכמה: לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן (משלי טז 11).

כניעה: אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל (ויקרא כו 41).

גאווה: לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי (תהילים קלא 1).

מקום היצר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח 21).

משכן הנפש: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה".

  צער, דיכאון: "מות בנו שבר את ליבו".

שמחה: "כך הולכים השותלים – רון בלב ואת ביד".

וגם: אומץ לב; רוחב לב; לב זהב; לב חם; לב כבד; לב פתוח; מוג לב, מקרב לב; תשומת לב; דיבר אל ליבו; דיבר על ליבו; שפך את ליבו; ליבו נקרע.

ויש עוד עשרות ביטויים כאלה. 

פרשת "ויקרא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא מפרק א פסוק 1 עד פרק ה פסוק 26

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים מג מד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מדברים על דיבורים.

הכול דיבורים

פרשת "ויקרא" עוסקת בהקרבת קורבנות לה' – מתי, איך ובגין אלו דברים מקריבים קורבן כזה או אחר. ושם נמצא הפסוק הבא: נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה (ויקרא ה 4).

משמעו המקראי של הפועל בטא, שמופיע גם בצורה בטה, דומה למשמעו בימינו, כלומר דיבר. אבל כנראה יש לפועל הזה גם גוון משמעות מסוים המבדיל אותו מסתם דיבור. ו"מילון העברית המקראית" מבאר אותו כך:  בטא – או בטה – הוציא מפיו דבר בלתי מחושב; לדוגמה: יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב; וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא (משלי יב 18).  כלומר בפועל בטה, על פי אותו מילון, יש רכיב משמעות של ספונטניות או העזה. בימינו משמעו של הפועל  ביטא הוא בעיקר הבעה של רעיון, מחשבה או רגש באמצעות מילים או אמצעים אחרים.

יש בלשון העברית (ובוודאי גם בלשונות אחרות) מילים רבות שמייצגות את מעשה הדיבור. המילים השגורות ביותר הן אולי  אמר, דיבר, הגיד. הן מציינות את מעשה הדיבור כשלעצמו – הוצאת מילים מהפה – בלי משמעויות נוספות. אבל למעשה הדיבור יש היבטים ומאפיינים נלווים, ובהתאם לכך מילים שונות שמציינות דיבור מייצגות עוד רכיבי משמעות. להלן כמה היבטים כאלה; ולכל היבט, כדוגמה, כמה מילים שמתייחסות אליו.

עוצמת הדיבור: לָאט, לחש, צעק, צווח, שאג (בהשאלה).      

הגִייה, רהיטות: אִנפף, גמגם, דָבב (מלמל, לחש), דקלם, לעלע (גמגם, דיבר מתוך חנק בגרון), ציֵץ (דיבר בקול דק).

מעמד הדיבור:  הצהיר, הרצה, נאם, השיח.

קלילות: פטפט, קשקש.

חיובי-שלילי: ברך, קילל, שיבח.

הפעלה: פקד, ציווה, הורה, ביקש.

אינטראקטיביות: שאל, ענה, שוחח.

דיבורים רעים

הפטרת "ויקרא" מדברת בעיקר על יחידותו וגדולתו של ה' לעומת אפסותם של האלילים העשויים בידי אדם; אבל  היא פותחת בדברי תוכחה. הבה נסתכל על הכתוב הבא מתוך ההפטרה: וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ; וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים (ישעיהו מג 28). מהו  גידוף? המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר), בביאורו לפסוק הזה, אומר: "לגדופים – עניינו כמו חרפה". כלומר: לגדף מישהו משמעו לבזות אותו, לבייש אותו, לשים אותו לחרפה. וקדרי (מילון העברית המקראית) אומר: גִדף – ניאץ, חירף.

יש בלשון כמה וכמה פעלים ומושגים שמשמעותם היא אמירת דברים רעים על מישהו. להלן נציין כמה פעלים כאלה וננסה לעמוד על המשמעות של כל אחד מהם כשלעצמו ועל הבדלי המשמעויות ביניהם, שלפעמים הם דקים.

חירף. משמעו של הפועל  חירף דומה לזה של  גידף: ביזה, בייש. ואכן שני הפעלים האלה מופיעים לפעמים ביחד; לדוגמה: אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ, וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל (מלכים-ב יט 22). עם זאת לפועל  חירף יש, ולו רק במופעים מסוימים, גוון משמעות שאינו קיים, או אינו בולט, אצל  גידף. נסתכל למשל על הכתוב הבא: זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם, כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת (צפניה ב 10). רש"י, בביאור לפסוק קודם (שם שם 8), אומר: "ויגדילו … – ויתגאו … ". וקדרי אומר: ויגדילו – דיברו בשחצנות. נסתכל על עוד כתוב: זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת (שופטים ה 18). וקדרי מבאר: "חרף נפשו – זלזל בנפשו עד שמוכן היה למות". מהדוגמאות האלה נובע שהפועל  חירף מכיל (לפחות לפעמים) רכיב של התנשאות, זלזול.

קילל. משמעו העיקרי של הפועל  קילל הוא הבעת רצון שיקרה משהו רע למקולל. לדוגמה:  כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ – מוֹת יוּמָת (ויקרא כ 9):

ארר. משמעו העיקרי של הפועל  ארר הוא קילל. לדוגמה: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב 3). מילה נפוצה מהשורש אר"ר היא התואר  ארור; לדוגמה: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט 25). עם זאת, יש כנראה הבדל משמעות מסוים בין  ארר לבין  קילל. קללה יכולה להיות נקודתית וסובייקטיבית; לדוגמה, קִללתו של שמעי את דויד (וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל; שמואל-ב טז 5). לעומת זאת ארירה היא בדרך כלל יוזמה אלוהית, והיא כוללנית ובעלת תוקף נצחי. כמו בכתוב על כנען ("ארור כנען"); כמו בכתוב על הנחש: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ג 14); וכמו בסדרת האיסורים שבספר דברים פרק כז: (אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה…

ניאֵץ. במקרא המשמעות העיקרית של ניאץ היא הכעיס, הרגיז; לדוגמה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי (במדבר יד 11). ורש"י מבאר: "ינאצוני – ירגיזוני". בימינו המשמעות של  ניאץ היא חירף; לדוגמה: "על קיר הכנסייה רוססה כתובת נאצה".

הלעיז. המופע היחיד במקרא של מילה מהשורש לע"ז הוא בפסוק בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז (תהילים קיד 1). ורש"י מבאר: "מעם לועז – עַם שפת לשון אחר שאינו לשון הקודש". הפועל  הלעיז נכנס ללשון בתקופת התלמודים, ומשמעו לדבר רעות על מישהו, להוציא לו שם רע. לכאורה אין קשר משמעות בין  לועז לבין  הלעיז, אבל אולי בכל זאת יש קשר כזה. אולי במקורו, משמעו (שכבר כמעט לא בשימוש) של  הלעיז היה "דיבר בלשון זרה"; ומאוחר יותר הושאל הפועל הזה לייצוג המשמעות "דיבר דברים רעים". דבר דומה, שמחזק את הביאור הזה, קיים אצל המילה  זרא, שמשמעה "מאוס, מגעיל". המילה הזאת גזורה מאותו שורש שממנו גזורה המילה  זר, ומכך אפשר לראות שכמו במקרה של  הלעיז, גם במקרה הזה מילה מתחום המשמעות "זרוּת" –  המילה  זרא – מייצגת משמעות שלילית.

השמיץ.  הפועל  השמיץ גזור מהשורש שמ"ץ. במקרא לשורש הזה יש רק נגזר אחד – שִמצה –  שמופיע רק  פעם אחת: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא; כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם (שמות לב 25). שמצה משמעה אולי גְנוּת (למשל על פי רש"י), ואולי משמעה לחשי בוז (למשל על פי קדרי). כך או כך, בימינו  השמיץ משמעו הטיל דופי, אמר על מישהו דברי גנות. קשה למצוא הבדל משמעות בין  השמיץ לבין  הלעיז, מלבד שבימינו  השמיץ משמש בלשון רגילה, ואילו  הלעיז שמור ללשון גבוהה.

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק לח פסוק 21 עד סוף פרק מ (סוף ספר שמות).

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ז ח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם משמעויות שבלשון המקרא לא היו להן  עדיין מילים שייצגו אותן, ורק מאוחר יותר גויסו מתוך הלשון מילים לייצוג המשמעויות האלה.

תכלת וארגמן

פרשת"פְקוּדֵי" ממשיכה את סיפור הקמת המשכן ועשיית הכלים והאביזרים הקשורים לעבודת הקודש, ובתוך כך גם עשיית בגדי הקודש. ובין שאר הדברים, כך כתוב שם: וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות לט 1).

בימינו תכלת ו ארגמן הם צבעים, אבל במקרא הם בדים יקרי ערך שהיו עושים מהם בגדי קודש ופאר. אז איך מתרחש שינוי כזה? נראה שיש לפנינו תופעה לשונית שאפשר לתארה כך: יש בלשון [למשל בלשון המקראית] שם מסוים [למשל  תכלת] שמייצג עצם מסוים [למשל סוג בד]. לעצם הזה יש תכונה מסוימת [למשל צבע הבד, שהוא תכלת]. לתכונה הזאת אין עדיין ייצוג בלשון [אין בלשון המקראית מילה שמייצגת את הצבע "תכלת"]. ובתקופה מסוימת מתרחש שינוי משמעות: מעתה שם העצם [ תכלת] אינו מייצג בדרך כלל את העצם המקורי [את הבד "תכלת"], אלא בעיקר את אותה תכונה מסוימת של אותו עצם [הצבע "תכלת"].

מקרה ה תכלת וה ארגמן אינו יחיד בסוגו; הנה עוד כמה מקרים כאלה.

גן עדן . "גן עדן" במקרא  הוא שמו הפרטי של מקום מסוים: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב 15). בגלל סגולותיו המופלאות (אבל בכל זאת ארציות) של גן עדן המקראי, השם "גן עדן" הפך, בתקופת התלמודים, להיות שמו של מקום שמימי-אוטופי שנשמות הצדיקים מגיעות אליו בעולם הבא. ובימינו "גן עדן" הוא גם סתם מקום נפלא; לדוגמה:  -"איך היה הצימר?"  -"גן עדן".

אביב.  אביב במקרא הוא שיבולת דגן כאשר גרעיניה רכים; לדוגמה: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ (ויקרא ב 14). בארץ ישראל הדגן מגיע למצב אביב בחודש ניסן, ולכן חודש זה נקרא גם "חודש האביב"; לדוגמה: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד 18). במקרא אין שם לתקופה שבין החורף לקיץ, ורק בתקופת התלמודים ניתן לתקופה הזאת השם  אביב,   כנראה על פי החיטה המגיעה למצב אביב באותה תקופה.

כִּפה.  כפה במקרא היא החלק הקרוב לגזע של עלה התמר (בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא, וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה; איוב טו 32). וכנראה שבגלל צורתו הקמורה של חלק העלה הזה, המילה  כפה גויסה, בתקופת התלמודים, לייצג משמעות רחבה יותר: עצמים קמורים בצורת חצי כדור; כמו כיפת מבנה ("כפת הכנסייה"); או כיסוי הראש הנקרא כך ("כפה סרוגה").  

כפתור. כפתור במקרא הוא קישוט בצורת תפוח, למשל על המנורה במשכן:  וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ (שמות כה 34). ובגלל צורתו העגולה של הכפתור המקראי, המילה  כפתור נלקחה, בתקופה החדשה, לייצג את אותו עצם עגול שיחד עם הלולאה משמש לרכיסה.   

מקל, שבט ומפקדה

כאשר נשלמה בניית המקדש, כינס המלך שלמה את ראשי השבטים ואת כל ישראל לחנוך את המקדש. וכך כתוב שם: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן (מלכים-א ח 1).

למילה  מטה יש במקרא שתי משמעויות עיקריות. האחת היא מקל; לדוגמה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל משה] ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר מַטֶּה (שמות ד 2). המשמעות השנייה, זו שאליה מתכוון הפסוק שהבאנו מההפטרה, היא שבט – חלק העם המתייחס לאחד מבני יעקב ("שנים עשר השבטים", "שבט יהודה"). ו"ראשי המטות" הם ראשי השבטים.

בעת החדשה נוספה למילה  מטה משמעות חדשה: צוות מפקדה המסייע למפקד;  לדוגמה: "קצין מטה", "מטה החטיבה". איך נפגשה המשמעות החדשה הזאת עם המילה המקראית  מטה? נראה שהדבר היה כך: בתקופה החדשה נוצר צורך במילה עברית עבור המשמעות "צוות מפקדה", משמעות שמיוצגת בשפה האנגלית על ידי המילה staff. למילה staff יש באנגלית עוד משמעויות; אחת מהן היא "מקל, מטה". ובעקבות המילה staff, שכאמור משמעה באנגלית (ואולי בעוד שפות) היא גם "מקל" וגם "מפקדה", גויסה בעת החדשה המילה המקראית  מטה (במשמעותשל "מקל") לייצג גם את המשמעות "צוות מפקדה".

המקרה הלשוני המתואר לעיל אינו יחיד בלשון העברית. נסתכל למשל על המילה  טובין. אמנם צורתה של המילה הזאת היא תלמודית, אבל היא הומצאה רק בעת החדשה; ומילון אבן שושן מציין שגזירתה של המילה  טובין מהמילה  טוב באה בעקבות השפה האנגלית, שבה המילה goods, שמשמעה "סחורות", באה מהמילה   good (טוב). ויש עוד מקרים כאלה.

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק לה פסוק 1 עד פרק לח פסוק 20.

ההפטרה:  מתוך מלכים א פרק ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם יחסים שבין האות שי"ן לאות סמ"ך.

שפה, סף, סוף

פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. למעשה פרשה זו והפרשה שאחריה – "פקודי" – חוזרות, בשינויים קלים, על הנאמר בפרשות "תרומה" ו"תצוה". אבל ענייננו כאן הוא לשוני.

נסתכל על הפסוק הבא מתוך הפרשה: וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת (שמות לו 11). אנחנו מתעניינים כאן במילה  שפה. למילה  הזאת יש שלוש משמעויות עיקריות (שלושתן משמשות כבר במקרא). במשמעות אחת  שפה היא כל אחד משני החלקים הבשרניים הסוגרים או פותחים את הפה ("יש לו שפתיים עבות"); למשמעות הזאת נקרא להלן "אֵיברית". במשמעות שנייה  שפה היא לשון שמדברים בה ("בשפה העברית יש הרבה מילים שמוצאן מארמית"). ובמשמעות שלישית, זו שאליה מכוון הפסוק שלנו,  שפה היא "קצה, שוליים" ("שפת הים", "אבני שפה"). כמו אצל מילים אחרות שמייצגות איבר מן הגוף אבל גם משמעויות נוספות ("ראש ההר", "על יד הבית", וכדומה), גם אצל המילה  שפה המשמעות האיברית קדמה כנראה למשמעויות האחרות; שכן האחרות הן למעשה מטפורות שמשתמשות במשמעות האיברית כדי לייצג מושגים מתחומים אחרים.

כך  שפה, במשמעה כ"לשון דיבור ", שנקראת  שפה מכיוון שהשפתיים משתתפות במלאכת הדיבור (באופן דומה שפת הדיבור נקראת גם  לשון כי הלשון (האיברית) מעורבת במעשה ההגִייה); וכך  שפה במשמעות של "קצה" נקראת כך בעקבות השפתיים האיבריות שהן קצות הפה.

המילה  שפה  – בפרט במשמעותה כ"קצה" – מתקשרת למילה  סף. אמנם שתי המילים האלה הן משורשים שונים, בכל זאת יש ביניהן קשר, ואפילו כפול – פונטי וסמנטי: גם ההגייה כמעט זהה (סף – שפה) וגם המשמעויות דומות: כמו  שפה, גם  סף משמשת (בין השאר) למשמעויות של קצה או שוליים; למשל "סף התהום", "סף הסבלנות". ומ- סף מגיעים אל המילה  סוף שגם לה יש במקרים מסוימים משמעות של קצה; לדוגמה "השירותים נמצאים בסוף המסדרון"; "הוא חי בכפר נידח בסוף העולם".

המילים  שפה,  סף, ו סוף אינן מקרה יחיד של קירבה כפולה – פונטית וסמנטית – שמתקיימת בין מילים שאינן מאותו שורש. הנה כמה דוגמאות:

קצה– קץ, שֶבַע– שבָּת, זקֵן-זקָן, יִרְאו-יירָאו,  סב–שיבה, פתע-פתאום, קבוע-עקבי.

השׂי"ן הוחלפה בסמ"ך

ההפטרה לפרשת "ויקהל" מתארת את בניית בית המקדש בימי שלמה. בתוך כך היא מפרטת את רכיבי הבית והאביזרים השונים שעשה חירם – חרש הנחושת מהעיר צור ששלמה לקח לעבודות הנחושת של הבית. בין שלל האביזרים שעשה חירם היו גם שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה (מלכים-א ז 17). מה הם אותם שבכים שעשה חירם? אין אחדות דעות בין הפרשנים בעניין זה, אבל נראה לי שנכון לקבל את ביאורו של קדרי (המילון לעברית מקראית): "קישוט מעשה רשת על עמודים". הביאור הזה מקבל חיזוק מכתוב מקראי אחר: כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ (איוב יח 8). אם כך, ה שבכה המקראית היא אותה  סבכה הקיימת בלשון זמננו, אלא שהאות שׂי"ן (שמאלית) התחלפה באות סמ"ך.

תופעת חילופה של שׂי"ן בסמ"ך, או להיפך, אינה מצומצמת למקרה הנזכר לעיל; היא  כוללת שתי תבניות עיקריות. בתבנית האחת מילים מקראיות (כלומר מילים שמופיעות במקרא) שככלל כתובות במקרא בסמ"ך, לפעמים במקום הסמ"ך באה בהן שׂי"ן. למשל המילה  כעס: כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ה 2). מילים אחרות בתבנית הזאת הן:  שׂוּרי (הושע ט 12) במקום  סורי;  שֻׂכּוֹ (איכה ב 6) במקום  סכו;  שָׂתם (איכה ג 8) במקום  סָתם;  מַ­שׂמרות (קהלת יב 11) במקום  מסמרות. התבנית הזאת נדירה למדי, ואולי היא נובעת מטעויות העתקה.

בתבנית השנייה, מילים שכתובות במקרא בשׂי"ן, בתקופות מאוחרות יותר השׂי"ן הוחלפה אצלן בסמ"ך. שלא כמו בתבנית הראשונה, החילופים כאן הם כלליים ועקביים:  החל מעת מסוימת הכתיב הנהוג של המילה השתנה, וכותבים אותה, בדרך כלל, בסמ"ך במקום בשׂי"ן. ומכיוון שהתמונה הזאת חוזרת אצל מילים לא מעטות, הדעת נותנת שיש סיבה כללית לחילוף כזה; למשל מניעת בלבול בין שי"ן שמאלית לימנית. לדוגמה, להלן כמה מילים כאלה. ליד כל מילה בשׂי"ן מצוין (בסוגריים) מקום במקרא שבו המילה מופיעה, וליד המילה הכתובה בסמ"ך מצוינת (בסוגריים) התקופה שבה התרחש החילוף. ואפשר לראות שברוב המקרים שינוי הכתיב נעשה בתקופת התלמודים.

תפשׂ (דברים כ 19) – תפס (תקופת התלמודים).

שׂרעפים  (תהילים קלט 23) – סרעפים (ימי הביניים).

משׂור (ישעיהו י 15) – מסור (העת החדשה).

שׂכין (משלי כג 2)  – סכין (תקופת התלמודים).

שׂב (איוב טו 10) – סב (תקופת התלמודים).

שׂחט (בראשית מ 11)  – סחט (תקופת התלמודים).

שׂטן (שנא) (תהילים עא 13)  – סטן (תקופת התלמודים).

שׂרט (ויקרא כא 5)  – סרט (תקופת התלמודים).

שׂיד  (דברים כז 2) – סיד (תקופת התלמודים).