פרשת "לֶךְ לְךָ" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית, פרקים יב – יז

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים מ מא.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העניינים: שניהם נוגעים למושגים של זמן.

 

כיצד מציינים בלשון זמן של אירוע?

הבה נסתכל על הפסוק הבא המופיע בפרשה שלנו, ונשים לב לציוני הזמן הנמצאים בו: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית טז 3). הפסוק הזה מדווח על אירוע מסוים – שרה נותנת את הגר לאברהם; וזמנו של  האירוע הזה מוגדר באמצעות זמנו של אירוע אחר –  תחילת שבתו של אברהם בארץ כנען.

כיצד מציינים בלשון, ובפרט בלשון המקרא, זמן של אירוע? נתחיל בכמה הגדרות, ואחריהן יבואו דוגמאות.

במציאות יש אירועים (מקרים, התרחשויות, מאורעות וכדומה). אירועים שהיו ואירועים שלא היו, אירועים שיהיו או אולי לא יהיו. לכל אירוע יש זמן, שהוא הזמן שבו התרחש או יתרחש האירוע. כאשר זמן כזה מדוּוח, הוא מוגדר ומצוין באמצעות זמנו של אירוע אחר כלשהו. אירוע אחר כזה נקרא כאן "אירוע ייחוס", וזמנו נקרא "זמן ייחוס". היחס בין זמנו של האירוע המדווח לבין זמן הייחוס יכול להיות מוגדר באופנים שונים, למשל: המֶשך שבין הזמנים (שנים, חודשים, ימים וכד'); סדר הזמנים (לפני, אחרי וכד'); הכלה או חפיפה (בתקופת, בעת). לדוגמה: "חמישה ימים אחרי שיצאה מאיטליה, הספינה הגיעה לנמל חיפה". במשפט הזה האירוע המדוּוח הוא הגעת הספינה לנמל חיפה; זמן האירוע מוגדר על ידי זמן ייחוס, שהוא זמן יציאת הספינה מאיטליה; ויחס הזמן בין שני האירועים הוא משך של חמישה ימים.

השיטות למניין השנים גם הן משתמשות בעיקרון הייחוס. לדוגמה: כאשר אנחנו אומרים "מדינת ישראל הוקמה ב-1948", אנחנו אומרים למעשה שזמן הקמתה של מדינת ישראל הוא אלף תשע מאות ארבעים ושמונה שנים אחרי הולדת ישו הנוצרי. זמן הולדתו של ישו הוא זמן הייחוס (בדוגמה שלנו) לציון זמן הקמת המדינה. במניין השנים העברי זמן הייחוס הוא זמן בריאת העולם. לפי המניין הזה מדינת ישראל הוקמה בשנת ה' תש"ח, כלומר 5708 שנים אחרי בריאת העולם.

בתקופת המקרא עדיין לא הייתה נהוגה אצל העברים או היהודים שיטה כללית  למניין השנים (הלוח העברי עוצב רק במאה הרביעית או החמישית לספירת הנוצרים), וכאשר כותבי המקרא רצו לציין את זמנו של אירוע כלשהו, הם השתמשו בזמן ייחוס כזה או אחר המתאים לציון זמנו של האירוע המדוּוח.

לכאורה זמנו של אירוע כלשהו יכול להיות מוגדר על ידי כל אירוע אחר, ובלבד  שיחסי הזמן בין שני הזמנים ידועים וניתנים להגדרה. בכל זאת יש מיני אירועים שהשימוש בהם כאירועי ייחוס שכיח במיוחד. בדרך כלל אלה אירועים בעלי חשיבות כזו או אחרת, או אירועים שנוגעים בצורה כלשהי לאירוע המדווח. הנה כמה סוגים שכיחים במקרא של אירועי ייחוס.

אירוע הייחוס הוא בעל חשיבות אוניברסלית. דוגמה אחת היא יציאת מצרים, למשל: וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה', וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (במדבר לג 38). דוגמה אחרת היא המבול: שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל (בראשית יא 10)

אירוע הייחוס הוא הולדת האיש שעליו מדובר. ציוני זמן כאלה יש במקרא למכביר; לדוגמה: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי … לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה 20).

אירוע הייחוס הוא מותו של איש ידוע. דוגמה: בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה (ישעיהו יד 28).

אירוע הייחוס הוא מלכותו או המלכתו של מלך זה או אחר. דוגמה: בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה (דברי הימים ב' טז 1). עוד דוגמה: בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ … בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו (אסתר א 2-1).

אירוע הייחוס הוא אירוע קודם, שממנו השתלשל האירוע המדווח. לדוגמה: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה [לעליית משה אל ההר] נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית (דברים ט 11).

 

עולם, זמן ויקום

בהפטרה שלנו אנחנו מוצאים את הכתוב הבא: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ (ישעיהו מ 28 ). מה משמעה של המילה  עולם בכתוב הזה?

בימינו למילה  עולם יש שתי משמעויות עיקריות. משמעות אחת היא "תבל כולה", "כל היקום". לדוגמה: "אין בכל העולם עיר כמו ירושלים". משמעות שנייה היא זמן אינסופי בעבר או בעתיד. לדוגמה: "מעולם לא נעשו כאן דברים כאלה ולעולם גם לא ייעשו".

ומה במקרא? על פי "הקונקורדנציה החדשה" (של אבן שושן) המילה  עולם מופיעה במקרא, בצורות שונות (עולם, לעולם, עד עולם, עולמים ועוד), 437 פעמים; וכמעט בכל הפעמים האלה משמעה הוא מתחום הזמן. כמו למשל בכתוב כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג 15). ורק בשני מקומות  במקרא (על פי "הקונקורדנציה החדשה") המילה  עולם מופיעה במשמעות של "תבל". פעם אחת בתהילים: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (פט 3); ופעם שנייה בקהלת: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם (ג 11).

נחזור לפסוק שלנו: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ. גם מהקונקורדנציה שנזכרה לעיל וגם מ"מילון העברית המקראית" משתמע שמשמעה של המילה  עולם כאן (כמו בכמעט כל מופעיה במקרא) הוא זמן, ולכאורה אפשר היה לומר "אלוהי הנצח ה'", או "אלוהים הנצחי ה'". בכל זאת נראה שאפשר לפרש את המילה  עולם כאן גם כ"תבל"; שכן אחרי "אלוהי עולם ה'" כתוב "בורא קצות הארץ". ואכן יש פרשנים שאוחזים בפרשנות האחת ויש שאוחזים בשנייה. לדוגמה, רבי דוד אלטשולר (1687 – 1769), בפירוש "מצודת דוד", אומר: "אלהי עולם ה' – ר"ל [רוצה לומר] ואת זה תשכיל אשר ה' הוא אלהים עד עולם […] וכוחו שווה בכל זמן". אם כן, על פי אלטשולר  עולם בפסוק שלנו משמעו זמן אינסופי. לעומת זאת המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1879-1809) אומר על הפסוק הזה: " … כי "אלהי עולם ה' – הוא ברא את העולם; ולא לבד [רק] העולם העליון, כי גם "בורא קצות הארץ". אם כן, על פי המלבי"ם המילה  עולם בפסוק שלנו משמעה "תבל", "כל היקום". (כל הפסוק)

ומכיוון שכל אחת משתי הפרשנויות מתקבלת על הדעת, אולי אפשר לפסוק שבפסוק שלנו נפגשות שתי המשמעויות של המילה  עולם ויוצרות משמעות אחת מאוחדת: יקום-זמן.