פרשת "חֻקַּת" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק יט פסוק 1 עד פרק כב פסוק 1

ההפטרה:  מתוך שופטים פרק יא

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים במילים שמשמען המקראי אינו בשימוש בזמננו.

מילים שלא שרדו אל זמננו

פרשת "חֻקַּת" פותחת בסדרה של חוקי טומאה וטהרה, ואחרי זה היא מספרת, עוד ועוד, על תלונותיהם של בני ישראל בזמן מסעם במדבר. וכך אומרים בני ישראל:  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ (במדבר כ 4).

המילה  בְּעִירֵנוּ היא נטייה של המילה  בְּעיר. בעיר מופיעה במקרא, בנטיות שונות, שש פעמים, ומשמעה בהמה. עם זאת יש הבדל משמעות בין "בהמה" לבין "בעיר": בהמה (למשל על פי מילון העברית המקראית של מ.צ. קדרי) היא בעל חיים הולך על ארבע, וזה כולל גם חיות בר; לדוגמה: וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים (מלכים-א ה 13). ואילו המילה  בעיר, בכל מופעיה במקרא, משמעה הבהמות שהאדם מגדל. להלכה, הבדל המשמעות הזה נותן למילה  בעיר זכות קיום בלשון, ובכל זאת לא משתמשים בה בלשון זמננו.

באופן כללי אפשר לתאר את התופעה שלפנינו כך: מילה מסוימת מופיעה במקרא, אבל היא אינה בשימוש בלשון זמננו – לא במשמעה המקראי וגם לא במשמע אחר כלשהו. אפשר היה לחשוב שעקב פערי הזמן והנסיבות יש הרבה מילים מקראיות שלא זכו להיכלל בלשון זמננו; אבל מי שמחפש מילים כאלה רואה שהן לא רבות כל כך. ההתרשמות שלי – המבוססת על אי אילו בדיקות שעשיתי – היא שיש רק מאות מעטות של מילים כאלה, ואולי אף פחות מכך.

מהן הסיבות או הנסיבות לתופעה שלנו? בעניין הזה אני מציע את התובנה הבאה: ככלל, מילים מקראיות שלא שרדו הן כאלה שכבר במקרא לא היה להן שימוש רחב – רובן מופיעות במקרא רק פעמים ספורות. ובדרך כלל לכל אחת מהמילים האלה גם אין משפחה גדולה, או אין לה משפחה בכלל. כלומר, אין מילים שגזורות ממנה, והיא עצמה לא גזורה ממילה אחרת. ובמאמר אחר: למילים מקראיות נדירות היה פחות סיכוי להישרד מאשר למילים שכיחות. ואכן המילה  בעיר, שכאמור מופיעה במקרא רק שש פעמים, לא שרדה; ואילו המילה  בהמה, המופיעה במקרא קרוב ל-200 פעמים, קיימת גם בלשון בזמננו.

צריך לומר שמהתובנה שלעיל אין להסיק שכל (או רוב) המילים המקראיות הנדירות לא שרדו. יש הרבה מילים נדירות במקרא שקיימות גם בלשון ימינו. חלקן שרדו לאורך כל תקופות הלשון במשמען המקורי (למשל  זיעה או מלתחה, שכל אחת מהן מופיעה במקרא רק פעם אחת); וחלקן, משמען המקראי לא לגמרי ברור (או אפילו לגמרי לא ברור) ומתוך כך היו פנויות לשימוש, ומחדשי העברית השתמשו בהן כדי לייצג משמעויות חדשות כלשהן שלא היו קיימות בלשון המקרא (למשל  חשמל או  תותח).

להלן, כדוגמה, כמה מילים מקראיות שלא זכו להיכלל בלשון ימינו, אולי בגלל נדירותן כבר במקרא. ליד כל מילה מופיע מובנה המקראי (על פי "מילון העברית המקראית"); מספר הפעמים שהיא או מי מנגזרותיה מופיעה במקרא (על פי "קונקורדנציה חדשה" של אברהם אבן שושן); ומקום אחד במקרא שהיא מופיעה בו.

אֶדֶר –  פאר; מופיעה במקרא רק פעם אחת; זכריה יא 13.

בֹּהוּ – שממה; מופיעה 3 פעמים; בראשית א 2.

ברודים – צבע מנומר; 4 פעמים; בראשית לא 10.

חוּר, כרפס, בּוּץ – בדים משובחים; 2 פעמים, פעם אחת, 8 פעמים (בהתאמה);   אסתר א 6.

מֶמֶר – צער; פעם אחת; משלי יז 25.

מַסָּח – לסירוגין; פעם אחת; מלכים-ב יא 6.

מִשְׁפְּתַיִם – מכלאות צאן; 2 פעמים; שופטים ה 16.

 

מילים צבאיות בעברית החדשה

ההפטרה לפרשת "חוקַת" מספרת על יפתח הגלעדי שעמד בראש ישראל במלחמתם בבני עמון; ובתוך כלל הדברים כתוב שם כך: וַיֹּאמְרוּ [זקני גלעד] לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן (שופטים יא 6).

משמעה המקראי של המילה  קצין הוא שר, מנהיג. לפעמים  קצין מופיעה בהקשר של מלחמה, כמו בסיפור יפתח, אבל היא מופיעה גם בהקשרים לא צבאיים; לדוגמה: כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיהו ג 6). בלשון ימינו המשמעות העיקרית של המילה  קצין היא מפקד מדרגה מסוימת ומעלה בצבא או בארגון כמו צבאי; למשל בצה"ל – מדרגת סגן משנה ומעלה.

בתחילת דרכה של העברית החדשה להרבה מושגים צבאיים לא היו עדיין מילים עבריות, וייצוגם של אותם מושגים נעשה על ידי מילים לועזיות. למשל  בריגדה, דיוויזיה,  אופנסיבה, דפנסיבה, מייג'ור,  קורפורל ["אתה כותב לי שקיבלת סרט ושלקורפורל אתה מתאים … צמח וגדל קורפורל". מתוך השיר "מכתב מאמא", נוסח עברי נתן אלתרמן, 1941]. במשך הזמן, ובעיקר עם קום המדינה והקמת צה"ל, נעשתה פעולה רחבה ומאורגנת ליצירה ולהנחלה של לקסיקון עברי רשמי של מונחים צבאיים – דרגות, יחידות, כלי מלחמה, עיסוקים, פעולות וכדומה.

בבוא יוצרי הלשון הצבאית העכשווית לקבוע מילה עברית למושג שאין לו עדיין מילה כזו, עמדו בפניהם, כמו גם בפני כלל מחדשי הלשון, כמה דרכים עיקריות.

דרך אחת הייתה להשתמש במילה שכבר רווחת בלשון במשמעויות כלשהן; לדוגמה: כיתה (כיתה היא גם כיתת לימוד), מחלקה (מחלקה היא גם יחידה בארגון), אלוף, מוקש.

דרך שנייה הייתה למצוא במקורות – במקרא, במשנה, בתלמודים וכדומה – מילה שאין לה מובן מוכר ומוגדר היטב בלשון זמננו אבל יש לה קרבת תוכן לאותו מושג שמחפשים לו מילה עברית, ולקבוע אותה כמייצגת את אותו מושג. כך נבחרה המילה  קצין לייצג את המושג  officer, וכך נבחרו עוד הרבה מילים שנחו בלשון כאבן שאין לה הופכין; לדוגמה: סֶגן, סרן, תותח, מרגמה, מקלע, מודיעין.

דרך אחרת הייתה המצאת מילים על ידי גזירה משורש קרוב-תוכן; לדוגמה: אוגדה (אג"ד), טוראי (טור), טיל, פגז, מסוק, צוללת, סיירת.

דרך נוספת ליצירת מילים צבאיות – דרך נפוצה בלשון הצה"לית – היא ראשי תיבות. לדוגמה: צה"ל, מח"ט, מג"ד, מטכ"ל, פצמ"ר. המילים האלה אמנם מסומנות כראשי תיבות על ידי גרשיים, אבל הלשון מתייחסת אליהן – באופן הגייתן,  בנטיותיהן, בשימוש בה"א הידיעה, בצורת הרבים  – כאל מילים (למשל שמות עצם) ולא כאל צירופים. לדוגמה: כאשר כתוב "המח"ט זימן את המג"דים", בדרך כלל דוברים את הכתוב הזה "המחט זימן את המגדים", ולא "מפקד החטיבה זימן את מפקדי הגדודים". ובאופן דומה אומרים "נוהל צה"לי", ולא "נוהל של צבא הגנה לישראל". וכך בעוד ועוד מקרים של ראשי תיבות צה"ליים.

ואחרי כל זאת יש בלשון הצבאית גם מונחים שמקורם לועזי, כמו טנק, רקטה,  טורפדו.