עברית וערבית הן שפות אחיות – שתיהן בנות למשפחת השפות השמיות. העברית שייכת לשפות השמיות המערביות-צפוניות והערבית למשפחת השפות השמיות הדרומיות. לשתי השפות האלה יש דברים משותפים רבים – מילים, שורשים, הטיות, מבנים דקדוקיים. מאז שדוברי הערבית השתלטו, במאות השביעית והשמינית, על המזרח התיכון וצפון אפריקה – מקומות שחיו בהם יהודים רבים – שתי השפות מקיימות ביניהן יחסים, לפעמים ממש קרובים. נראה ששיאם של היחסים האלה היה בימי הביניים, כאשר התרבות הערבית פרחה וכאשר אנשי רוח יהודים נודעים (למשל הרמב"ם ורבי סעדיה גאון) חיו בקרב הערבים ויצרו יצירות פילוסופיות ותורניות בשפה הערבית, יצירות שתורגמו לעברית אחרי לא הרבה זמן. באותה תקופה העברית קלטה מהשפה הערבית עשרות מילים, למשל  מרכז, תאריך, אקלים.

בסוף המאה ה-19 החלו בארץ ישראל פעולות לחידוש העברית כלשון כתיבה ודיבור גם יחד, המשמשת לא רק לענייני קודש ורוח, אלא גם לענייני היום-יום. באותה עת יהודים וערבים בארץ ישראל חיו אלו לצד אלו וקיימו קשרים מקשרים שונים. והיו גם יהודים (למשל ארגון "השומר") שחיקו אורחות חיים ומנהגים ערביים אלה או אחרים מתוך רצון להתערות בארץ. עקב כל אלה אפשר היה לצפות שהלשון העברית, שהיו חסרות לה מילים רבות, תאמץ מילים גם מאחותה הערבית. ואכן היו ניסיונות כאלה, למשל על ידי אליעזר בן יהודה, שהשתמש במילים ובשורשים ערביים כדי לחדש מילים ללשון העברית. באופן כזה הוא חידש למשל את המילים  גרב, דגדוג, הגירה, ליטוף, מעדר, פרווה, רשמי, שעמום ועוד. עם זאת מילים ערביות ממש, כמו שהן מופיעות בערבית, כמעט לא נכנסו לעברית. אמנם דוברי עברית משתמשים בלא מעט מילים ערביות, אבל רוב המילים האלה נשארו מחוץ ללשון התקנית. בתוך כלל המילים הערביות שנכנסו לדיבור העברי במאה האחרונה אפשר להבחין, על פי מעמדן של המילים בלשון, בשלוש קבוצות. צריך לומר שכמו ענייני לשון רבים אחרים גם עניין זה (הגדרתה של מילה כשייכת לאחת הקבוצות שלהלן) אינו מוחלט, ולאנשים שונים עשויות להיות דעות שונות בקשר לכך. עם זאת אני חושב שהתמונה המוצגת להלן אכן מבטאת את המציאות הלשונית. ואלה שלוש הקבוצות.

א. מילים ערביות שדוברי עברית משתמשים בהן ואין עליהן כבר תג של "ערבִיוּת". ומתוך כך אפשר להתייחס למילים כאלה כאל אזרחיות של הלשון העברית. אולי עדיין לא של הלשון הגבוהה, אבל של הלשון התקנית. חיפשתי, ומצאתי רק מעט מילים כאלה; לדוגמה:  ואדי, חמסין, טוריהטחינה, מבואס (מיואש),  פלחה, שרקייה.

ב. מילים ערביות שאמנם נכנסו ללשון העברית, בעיקר המדוברת אבל גם הכתובה, אולם עדיין הן נחשבות למילים ערביות שאין להן מקום בשפה המוקפדת. עם הזמן מילים כאלה אולי תתקבלנה בשפה העברית כמילים תקניות. דוגמאות: התחפף (הסתלק); התחרפן (יצא מדעתו);  חפיף (מרושל); חומוס; טמבל;  כיף (תענוג);  מסטולנבּוּט; נַגלה (סיבוב הובלה);  פינג'אן.

ג. מילים שנחשבות לסלנג. ככלל, במילים כאלה משתמשים רק בלשון הדיבור (או  בלשון כתובה שמצטטת סלנג). יש כנראה כמה סיבות שמונעות ממילים כאלה התאזרחות בעברית. למשל: צורתן אינה עברית; יש כבר מילה שוות משמעות בעברית; המילה המונית מדי. הנה דוגמאות למילים כאלה: אהבל;  אחלה; אסלי; בּוּגֶ'רָס;  גַּ'בֶּל;  ג'ורה (בור ביוב); דאווין; ג'מעה (חברֶ'ה); יאללה; יעני (כלומר)נאחס;  סבבהסחתיין; פדיחה;  פרֵחה;  פשלה;  שרמוטה.

מדוע כה קשה למילים ערביות להיקלט בלשון העברית במעמד של מילים תקניות ומכובדות; זאת לעומת מילים משפות אירופיות שנקלטו בעברית ללא שום קושי – מילים כמו  סלט, סינתזה, ארכיטקטורה, טלפון, סוציאליזם, קפה, תה, אוטובוס ועוד מאות או אלפי אחרות?

הסבר לתופעה הזאת שמעתי מעלי, מורה לערבית (בעיקר לדוברי עברית בוגרים):  המפגש בין יהודים לערבים בארץ ישראל של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התקיים בעיקר באמצעות דיבור – ברחוב, בחיי היום יום – ללא מגע ממשי בין השפות הכתובות (זאת לעומת ימי הביניים שבהם התנהל המגע גם באמצעות השפות הכתובות). הדיבור הערבי היום-יומי נעשה בערבית מדוברת, ולכן היהודים נחשפו לערבית המדוברת ולא לערבית הספרותית. והערבית המדוברת לא הייתה כנראה מספיק גבוהה או מכובדת או תקנית על מנת שיהיה אפשר (לדעת מחדשי הלשון ודוברי העברית התקנית) לקחת ממנה מילים אל העברית התקנית, הכתובה.

כתוספת וכהרחבה להסבר של עלי אני מציע גם את ההסבר הבא: אלה שעיצבו את העברית המתחדשת בסוף מאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו יהודים שגדלו והתחנכו על ברכי התרבות האירופית והלשונות האירופיות. לכן כאשר למושג מסוים לא הייתה מילה בעברית, הם השתמשו (כהכרח לא יגונה) במילה לועזית אירופית שהייתה תחת לשונם, ולא במילה מהשפה הערבית, שהייתה זרה להם. לדוגמה: קולוניות ו קולוניסטים (שאחר כך המציאו עבורן את המילים  מושבות ו מתישבים);  קולטורא (שאחר כך הומרה ב תרבות);  לוקומוטיב (אחר כך  קטר); ועוד הרבה כאלה. חלק מהמילים האלה נאחזו בשפה ומשמשות גם היום (מוזיקה, פואמה, אוטובוס). זאת ועוד: אנשים אלה (לפחות רובם) ראו בערבים בני אדם פרימיטיביים, ונראה שמתוך כך גם נוצר אצלם יחס של התנשאות כלפי השפה הערבית והתרבות הערבית בכללה. ובוודאי לא התייחסו אליה כאל שפה תרבותית ומכובדת כמו האנגלית, הצרפתית או הגרמנית. כדוגמה ליחס כזה אפשר לצטט היגדים של אחד העם המופיעים במסה שלו "אמת מארץ ישראל" שנכתבה בעקבות ביקורו בארץ בשנת 1891 . הנה כמה מהם: "עצלות הערבים"; "אין הערבים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק"; "רגילים אנו להאמין בחו"ל כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור".

ויש אולי עוד הסבר, כללי יותר. כמה ממחדשי הלשון, ובראשם ח.נ. ביאליק, הסתייגו נמרצות מחידוש מילים עבריות בדרך של יבוא או תרגום משפות זרות. בזאת חלק ביאליק על אליעזר בן יהודה שהרבה לחדש מילים על בסיס שורשים ומילים משפות זרות, כולל מערבית. ביאליק טען שבן יהודה להוט להיטות יתר לחדש מלים בלי שינצל מספיק את העושר הלשוני הטמון ברבדים הקודמים של הלשון כמו המקרא, המשנה, התלמודים והמדרשים. ומכאן אפשר גם להבין שביאליק התנגד התנגדות גמורה לאימוץ מילים ערביות ממש, אם כי כנראה שהיה סלחני יותר כלפי מילים "אירופיות".

 

(תמונת הכותרת: תושבי תל אביב קוראים את פקודת ג'מאל פאשא, איור של נחום גוטמן)

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “עברית וערבית הן שפות אחיות; אבל…

  1. למרבה הצער, מדובר בקולוניאליזם מזרח אירופאי (מזרח אגב, ובודאי לא אירופאי). דווקא המזרח אירופאים דוברי היידיש שנחשבו ברברים על ידי האשכנזים. לא רק חיבלו ביחסי היהודים והערבים בארץ, הם גם החריבו את שפתנו והרסו כל תקווה לשלום באזור. לא פלא שהקיצונים שבהם, אורתודוקסים, תרבותם ומנהגיהם זרים ליהדות. מעין כת שאמצה את היהדות וכמו כל גר, הפכה קיצונית. הערבית והארמית הם מקור טבעי לשפה העברית והן משמרות לא רק עדות להיסטוריה שלנו, אלא גם האופן בו התבטאו אבותינו. אבות שלא נולדו במזרח אירופה כידוע.

    Liked by 2 אנשים

  2. טחינה היא מילה עברית למהדרין, בערבית היא נקראת בקדוניסיה (סלט פטרוזיליה).

    לעומת זאת המילה 'למהדרין', בה השתמשתי במשפט הקודם היא ארמית. מילים ארמיות נחשבות לשפה תקינה יותר מאשר ערביות, כי זאת לשון חז"ל.

    Liked by 1 person

  3. טמבל בא מתורכית ולא מערבית. בוג'ראס איננו מילה בערבית אלא שיבוש של הצירוף הערבי וג'ע ראס, פינג'אן אמנם משמש בעברית מדוברת אבל לא במשמעות שבה הוא משמש בערבית – בערבית פינג'אן הוא ספל (בעוד שהסיר בו מרתיחים את המים הוא ע'לאיה)

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s