האם יש אותיות מיוחסות, כאלה ששוות יותר מחברותיהן ה"רגילות"? נראה שלפחות מבחינה אחת אמנם יש. אני מתכוון לשבע אותיות השימוש – בי"ת, ה"א, ו"ו, כ"ף, למ"ד, מ"ם, שי"ן; וכדי לזכור אותן נתנו להן סימן של ראשי תיבות: מש"ה וכל"ב (כשמות מנהיגי המסע במדבר). כל אחת מהאותיות האלה כשהיא חוברת כתחילית למילה זו או אחרת, יש לה משמעות מסוימת, כאילו הייתה מילה בפני עצמה. תכונה זו של אותיות השימוש היא הגורם העיקרי המאפשר ללשון העברית להיות חסכונית במילים לעומת שפות אחרות (למשל אנגלית).

ואלה המשמעויות העיקריות והשכיחות של מש"ה וכל"ב:

מ – מן, מתוך. לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ (בראשית יב א).

ש – (1) זיקה, קישור, אשר. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים (קהלת א ז). (2) כי. "ידעתי שתבואי". (3) מפני, יען. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א ו). (4) משאלה. "שתהיה לנו שנה טובה".

ה –  (1) יידוע. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵתה הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א א). (2) שאלה, האם. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי (בראשית ד ט).

ו (1) חיבור, גם, עוד. זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה (בראשית ח כב).  (2) אבל, אולם. מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית טו ב). (3) אם כך אז. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת (בראשית כד ח).

כּ –  (1) כמו. טוב בעיניכם". (2) בערך. "חיכיתי לו כעשרים דקות".

ל –  (1) אֶל. וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נט כ). (2) בשביל, כדי. לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח כ). (3) שייכות. אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (שיר השירים ו ג).

בּ –  על פי מילון אבן שושן לאות בּ (כשהיא אות שימוש) יש 11 משמעויות שונות, לדוגמה: (1) בתוך, בפנים. "מחר אני בבית". (2) על ידֵי. "עשה זאת בעצמך". וכך עוד ועוד משמעויות.

תכונה חשובה של מש"ה וכל"ב היא יכולתן להצטרף אחת לשנייה; לדוגמה:

מש  ("משהתחילו הנאומים הסתלקתי"); מל (מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ; תהילים קיד ז);  שב (שבכל הלילות); כב ("כבכל יום"); לש (לשעבר). ויש גם צירופים בני שלוש או ארבע אותיות. לדוגמה: המל ("המלמעלה ירד עלינו הדבר הזה?");  ולכש ("ולכשתרצה אמזוג לך תה"). וכך עוד הרבה צירופים כאלה.

שתיים מאותיות השימוש מיוחסות במיוחד – בי"ת ו-למ"ד. שתי ה אלה זכו לנטיות כאילו היו שמות עצם: בי, בך, בנו, בכן וכן היתר; וכך גם לי, לך, לנו, להם וכד'. ובחלק מהנטיות זכתה גם כ"ף: כָּכֶם (חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'; במדבר טו טו), כָּהם, כהנה.

מקרה מיוחד הוא הצירוף שֶלְ  ויחסיו עם המילה  של. המילה  של על נטיותיה (שלי, שלך, שלנו) היא בוודאי מילה חשובה בלשון וקשה לדמיין איך אפשר להסתדר בלעדיה. בכל זאת  של לא מופיעה במקרא כמילה בפני עצמה – היא נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. במקרא, במקום המילה  של מופיע הצירוף  שֶלְ כתחילית של שם עצם, לדוגמה: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג ז). וגם בהיגד כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א ו) – השי"ן היא אות שימוש ולא אות שורשית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s