אוצר המילים של העברית נמצא בתנועה מתמדת: מילים מתיישנות ומוצאות משימוש, מילים חדשות מומצאות ומתווספות ללשון, מילים משפות אחרות מיובאות ונקלטות. לעומת זאת יש דברים בלשון שלא משתנים – נכסי צאן ברזל. למשל כללי הלשון; למשל עיצורי הלשון, שמיוצגים על ידי עשרים ושתיים האותיות. ובכן, גם אלה משתנים; גם בהם נושך הזמן. הנה שתי דוגמאות.
דוגמה ראשונה – כלל בג"ד כפ"ת. קיים בשפה העברית הכלל הבא (הניסוח על פי מילון אבן שושן): "אותיות בג"ד כפ"ת [כלומר ב,ג,ד,כ,פ,ת] נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה וכן בבואן באמצע המילה אך ורק אחרי שבא נח". לדוגמה: פֶּרַח (ולא פֶרח), כֶּסף (ולא כֶסף, מִספָּר (ולא מִספָר)). לכאורה זהו כלל חד ונחרץ שאין יוצאים ממנו; אבל למעשה הוא פרוץ. ראו למשל את המילים פונקציה, פיזיקה, קונפדרציה, אלכימיה, כלור, כירורגיה. כולן מפרות את כלל בג"ד כפ"ת. אולי יאמר מישהו "הלא אלה מילים לועזיות ובשפות המקור שלהן הפ"א או הכ"ף שבאות בראש המילה אינן דגושות". אבל השפה העברית כוללת מאות או אלפי מילים מיובאות, עוד מתקופת התלמודים וימי הביניים, שנחשבות היום למילים עבריות למהדרין. אם כך, עד מתי מילה נחשבת לזרה ולכן "מותר" לה לעבור על הכללים ובאלה תנאים היא כבר נחשבת למילה עברית? לפי ראות עיניי מילה מיובאת נחשבת למילה עברית כשרה אם היא ממלאת שלושה תנאים: ראשון, היא נמצאת בשימושם – בדיבור ובכתב – של משתמשי העברית; שני, אין למילה הזאת מילה אחרת, שכבר קיימת בעברית, שהיא שוות משמעות למיובאת; ושלישי, למילה יש צורה ונגזרות במתכונות עבריות. ואם כך, המילים הנ"ל , שאכן ממלאות את התנאים האלה, הן עבריות; וכלל בג"ד כפ"ת פרוץ.
דוגמה שנייה – אותיות ועיצורים. נסתכל על המילים ג'ינג'י, ג'ירף, ג'ינס, צ'כיה, צ'ולנט. על פי שלושת התנאים שצוינו למעלה כל המילים האלה הן עבריות. עם זאת הן כוללות עיצורים שאינם קיימים בעברית המקורית, זו של המקרא, התלמודים או ימי הביניים. מה שקרה הוא שקבוצת העיצורים המקורית הורחבה, ולמעשה היא כוללת בימינו עיצורים נוספים שיובאו משפות אחרות – ג' ו-צ'. ועם העיצורים האלה נוספו (למעשה) גם אותיות שאפשר אולי לקרוא להם ג'ימ"ל וצ'די"ק.
בְּעִבְרִית 