הפרשה: דברים פרק כט פסוק 9 עד פרק ל פסוק 20
הפטרה: מתוך ישעיהו פרקים סא עד סג
לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרה לפרשה; ויש קשר בין שני העיונים: שניהם נוגעים לשמות מקומות .
סדום ועמורה
פרשת "ניצבים" ממשיכה לציין ולפרט את הברית שכרת ה' עם בני ישראל – ה' יהיה להם לאלוהים והם יהיו לו לעם. ומי שיפר את הברית הזו ייענש. ובין שאר האיומים ישנו הפסוק הבא: גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ; לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב; כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ (דברים כט 22).
סדום מופיעה לראשונה על במת הלשון כשם של עיר בכיכר הירדן, בסיפור על אברהם ולוט שחילקו ביניהם את הארץ: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם (בראשית יג 12). וכבר בהופעה זאת המקרא מציין: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד (בראשית יג 13). אחר כך בא הסיפור על שלושת המלאכים שהתארחו אצל לוט בסדום, ועל אנשי סדום שרצו להתנכל להם, ועל החרבת סדום ועמורה על ידי ה' כעונש על חטאיהן. ומכאן והלאה, כבר במקרא עצמו, סדום ועמורה אינן רק שמות של ערים – הן גם סמל לרוע. לדוגמה: כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה (דברים לב 32). ועוד דוגמה: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה (ישעיהו א 10). המקומות (סדום ועמורה) הפכו למושג. סדום ועמורה אינן המקומות היחידים ששמם הפך למושג, הנה עוד כמה מקומות כאלה.
גן עדן, גיהינום. בראשית הדברים גן עדן וגיהינום הם מקומות ממשיים. בגן עדן יש עצים ונהרות ובעלי חיים, והאדם הופקד לשומרו: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב טו). גיהינום הוא עמק ליד ירושלים: וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי (יהושע טו ח). אבל כבר במקרא גן עדן הוא מושג – סמל למקום טוב – כפי שמשתמע מדבריו של יחזקאל: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן (יחזקאל לו לה). ולעומת זאת גיהינום נהיה סמל למקום רע, מקום שהרשעים יורדים אליו בעולם הבא. וכך כתוב במשנה במסכת אבות (פרק ה' יז): "מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם? תלמידיו של בלעם יורדין לגיהינם ונוחלין באר שחת […] אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן."
עזאזל. במקרא עזאזל הוא מקום מסוים במדבר, צוק שממנו היו משליכים שעירים [תיישים]: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז י). במקום שהחוטאים ילכו לאבדון, השעירים הושלכו לעזאזל. וכנראה שמכך עזאזל הפך למושג המייצג מקום מקולל, אבדון. כמו בביטויים "לך לעזאזל", "הכל הלך לעזאזל"; "לעזאזל, מה קורה כאן?"
תופת. במקרא תופת הוא מקום ליד ירושלים שבו היו עובדי האלילים מקריבים את בניהם למולך, כמו שכתוב בירמיהו: וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ (ירמיהו ז לא). ובימינו תופת הוא דבר איום ונורא; כמו בביטויים "אש תופת", "מכונית תופת", "התופת הנאצית".
אמריקה. כאשר אומרים על מקום כלשהו "ממש אמריקה" רוצים לומר שאותו מקום משופע בכל טוּב, בעיקר טוב חומרי. אמריקה היא סמל השפע והחיים הטובים; לא בעולם הבא אלא בעולם הזה.
מוסקבה. פעם היו אומרים "עין חרוד היא המוסקבה של התנועה הקיבוצית". בימים ההם מוסקבה הייתה לא רק בירתה של ברית המועצות, אלא גם מרכזו האידיאולוגי והפוליטי של מה שנקרא אז "עולם המהפכה"; ומתוך כך נעשתה גם למושג, לתואר שאפשר להצמיד לפניו את ה"א היידוע (המוסקבה).
חלם. חלם היא עיר במזרח פולין שהייתה בה קהילה יהודית גדולה. אבל במסורת היהודית חלם היא סמל הטיפשות; וכך כתוב בויקיפדיה: "במסורת היהודית התפרסמה חלם כבירת הטיפשות והאבסורדיות, ואגדות חכמי חלם הפכו לנכסי צאן ברזל של הפולקלור וההומור היהודיים".
באיזה אופן מקום מסוים הופך להיות מושג? אפשר לראות את הדבר כך: לאותו מקום יש תכונה בולטת מסוימת; ואז התכונה הזאת עצמה נקראת בשמו של אותו מקום. לדוגמה: במקום הנקרא תופת מתרחשים דברים איומים; לכן דבר איום נקרא תופת. אבל אפשר לראות את הדבר גם כך: משמעות מסוימת מחפשת מילה שתייצג אותה; והנה יש מקום מסוים שיש לו תכונה מסוימת שממחישה היטב את אותה משמעות. ואז שמו של אותו מקום מאומץ להיות המילה המייצגת את אותה משמעות. לדוגמה: איך נקרא למעשה מטופש? יש מקום ששמו חלם, שתכונה בולטת שלו היא טיפשותם של תושביו; לכן מעשה מטופש נקרא חלמאות.
חפציבה
השם חפציבה מופיע במקרא פעמיים. פעם אחת כשם פרטי של אישה: בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי–בָהּ (מלכים–ב כא 1). כלומר, הייתה אישה ושמה חפציבה, שהייתה אשתו של המלך חזקיהו ואמו של המלך מנשה, בנו של חזקיהו. ובפעם האחרת חפציבה מופיעה בישעיהו, בהפטרה לפרשת "ניצבים", והיא שֵם שנתן ישעיהו לעיר ירושלים: כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי–בָהּ … כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ (ישעיהו סב 4). יש לפחות שלושה דברים שקושרים בין שני המופעים האלה של השם חפציבה. האחד הוא כמובן השם עצמו – חפציבה. הדבר השני הוא ירושלים: חפציבה היא כינויה של ירושלים בפי ישעיהו, וחפציבה – אמו של מנשה ואשתו של חזקיהו שמלכו שניהם בירושלים – בוודאי חיה בירושלים. והדבר השלישי שקושר בין שתי החפציבות הוא ישעיהו עצמו: מצד אחד ישעיהו הוא שנתן לירושלים את הכינוי חפציבה; ומצד שני על פי המסורת – כפי שהיא מתבטאת בתלמוד הבבלי מסכת ברכות י' עמוד א' – חפציבה אשת חזקיהו ואם מנשה הייתה בתו של ישעיהו.
שני השימושים המקראיים של השם חפציבה – שם אישה ושם מקום – קיימים גם בלשון ימינו. מי שיחפש באינטרנט ימצא שיש והיו בימינו לא מעט נשים ששמן חפציבה. אחת מהן למשל היא חפציבה מנוחין (1981-1920), אחותו של הכנר יהודי מנוחין ומוזיקאית–פסנתרנית בזכות עצמה. ויש גם שני מקומות ששמם חפציבה – האחד הוא חוות חפציבה שעל יד חדרה, והשני – קיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל המזרחי.
חוות חפציבה הייתה חווה חקלאית שפעלה משנת 1906 ועד התפרקותה בשנת 1929. שטח החווה היה חלק משטח שרכש יהושע חנקין בשנת 1891 שעליו הוקמה העיר חדרה. בשנת 1906 אהרון אייזנברג (1863 – 1931), ממייסדי רחובות, קנה את שטח החווה עבור "אגודת נטעים" שהייתה בבעלותו, אגודה ששמה לה למטרה להשקיע בהקמת יישובים חקלאיים בארץ ישראל מכספי הון פרטי. שמה של החווה ניתן לה על ידי אולגה חנקין, אשתו של יהושע חנקין, על פי הפסוק שלנו מישעיהו (ישעיהו סב 4). בין השאר שימשה חוות חפציבה כמקום עבודה והכשרה חקלאית לגרעיני התיישבות. אחד הגרעינים האלה, שכלל צעירים חלוצים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, הקים בשנת 1922 את קיבוץ חפציבה. השם חפציבה ניתן לקיבוץ בעקבות שמה של חוות חפציבה, שם שכאמור ניתן לחווה בעקבות דברי ישעיהו "כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי–בָהּ".
בְּעִבְרִית 