יוצאים מן הכלל

בכל לשון יש כללים. למשל (בלשון העברית) כללי הכתיב המלא או כללי הנטיות השונות. האם כללים אלה או אחרים של לשון טבעית כלשהי הם מרכיבים מהותיים של אותה לשון, והבלשנים חושפים ומגדירים אותם כמו שהמתמטיקאים מגלים ומגדירים חוקים מתמטיים? או אולי הכללים האלה הם בסך הכול דרכי התנהגות, כמו קודים של לבוש או נימוסי שולחן? האם יש כללים שאין להם "יוצאים מן הכלל"? וכאשר יש יוצאים מן הכלל, האם הם לא מרוקנים את הכלל ממשמעותו? כמה יוצאים מן הכלל דרושים כדי לבטל את יכולתו של הכלל להסביר את תופעות הלשון ולהנחות את המשתמשים בה? עד כמה רווחים בלשון שרירות ואי סדר? השאלות האלה הן רחבות ועמוקות ואני לא מנסה לענות עליהן;  אני רק שואל. לפעמים דווקא השאלות הן עצם העניין.

דוגמה אחת הממחישה את עניין הפרת הכללים היא צורת המספר הזוגי: נעליים, עיניים, אופניים וכדומה. לכאורה יש לפנינו כלל ברור: צורת הזוגי מוענקת לשם עצם כלשהו כאשר, ורק כאשר, העצם (במציאות) מופיע בזוג-שהוא-אחד; כלומר כאשר שתי יחידות של העצם באות ביחד כמהות אחת. לפיכך יש לנו  שעתיים (שתי שעות רצופות) או  נחיריים (שני נחירים באף אחד); ואין לנו (לא במציאות ולא בלשון) יָמַיִים או ידידוּתַיים, או שִמשַיים.

הכלל הזה אמנם נשמר ברוב המקרים, אבל יש לו לא מעט יוצאים-מן-הכלל. מצד אחד יש עצמים שמטבעם באים בזוג ובכל זאת לא מקבלים את צורת הזוגי; לדוגמה: גבות (ולא גבותיים), אשכִים (ולא אשכַיִם) , מרפקים, עקבים. ומצד שני יש מילים שבאות בצורת הזוגי למרות שהן לא מייצגות זוגות של עצמים; לדוגמה: שמיים, אפַּיים, מטבחיים, ערבַּיים, צהריים. בשני צדי ההפרות האלה למילים (או לעצמים) המפרות את הכללים אין מאפיין משותף שיכול להסביר מדוע הן הרשו לעצמן לחרוג מהכלל.

דוגמה שנייה להפרות שרירותיות של כללים היא צורת הרבים של עצמים זכריים או נקביים. הצורה הרגילה של רבים-זכר היא (כידוע) Xים (בנים, שערים); והצורה הרגילה של רבים-נקבה היא Xות (בנות, דלתות). והנה אנחנו מוצאים יוצאים מן הכלל ללא סוף: מצד אחד יש עצמים זכריים שצורת הרבים שלהם נקבית (אבות, חלונות, רחובות); ומצד שני יש עצמים נקביים שצורת הרבים שלהם זכרית (אבנים, אִתים, לבנים).

יש בוודאי קשר בין תכונותיו של אדם לבין לשונו. למשל, אדם שמקפיד על סדר ודיוק, סביר שגם לשונו תהיה מדויקת ומסודרת. האם באופן דומה יש קשר גם בין תכונות של עם לבין לשונו? ובפרט, האם יש קשר בין נטייתם של בני עם מסוים להמרות חוקים והוראות, לבין סירובה של שפתם להיכנע באופן מוחלט לכללים ולתבניות? האם לעם בלגניסטי תהיה גם שפה בלגניסטית? האם אפשר בכלל למדוד מדידה אובייקטיבית את מידת אי הסדר של שפה? ואם כן, האם הלשון העברית צייתנית פחות (או אולי יותר) משפות אחרות, למשל אנגלית או גרמנית?

אני חושש שבעניינים האלה יש הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

 

(Andy Warhol, Marilyn Monroe print)