הפרשה: דברים, פרק טז, פסוק 18 עד פרק כא פסוק 9.
הפטרה: מתוך ישעיהו פרקים נא נב.
לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מאזכרים, אמנם מנקודות התייחסות שונות, את הביטוי "צדק צדק תרדוף".
לרדוף, לבקש, לדרוש
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" כתוב בפרשה שלנו (דברים טז 20). המשמעות הראשונית והשכיחה – גם בתקופת המקרא וגם בימינו – של הפועל רדף (למשל על פי מילון אבן שושן) היא "רץ אחרי מישהו כדי להשיגו"; כמו בהיגד אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל (שמות טו 9). אבל בהיגד שלנו המשמעות של רדף היא מטפורית ומופשטת: חיפש, ביקש להשיג משהו, שאף לדבר כלשהו.
הצירוף "רודף צדק" מופיע במקרא בעוד מקום: שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' (ישעיהו נא 1). הפסוק הזה יוצר הקבלה בין הפועל רדף לפועל בִּקש. ההקבלה היא גם בין המשמעויות המוחשיות של שני הפעלים האלה, וגם בין השימושים המטפוריים שלהם. כמו שהפועל רדף הושאל מהמשמעות הראשונית שלו כדי לייצג חיפוש ושאיפה מופשטים, כך גם הפועל בקש: המשמעות (המקראית) הראשונית והמוחשית שלו היא חיפש; לדוגמה, וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת (שמואל-א ט 3). ומהמשמעות המוחשית הזאת הושאל הפועל בקש לייצג את המשמעות המופשטת "השתדל להשיג", כמו "מבקשי ה' ". דוגמה נוספת להקבלה בין רדף ל בקש היא הפסוק סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד 15).
דרך דומה לזו שעשו הפעלים רדף ו בקש עשה גם הפועל דרש. משמעותו הראשונית והמוחשית של הפועל הזה הוא "חיפש, השתדל למצוא"; כמו בפסוק דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ (משלי לא 13). ומהמשמעות הזאת הושאל הפועל דרש לייצוג משמעויות מופשטות כמו "לדאוג לטובתו של מישהו"; לדוגמה, לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם (דברים כג 7). ומכאן כנראה הביטוי השגור "דרישת שלום" ("מסור לו דרישת שלום").
מתוך הדברים שהבאנו לעיל אפשר אולי לקבל רושם שהמשמעויות (המופשטות) של שלושת הפעלים שלנו קשורות לערכים חיוביים, אפילו נעלים – לרדוף צדק, לבקש שלום, לדרוש טוב. אם כך, כדאי לתקן את הרושם הזה: המשמעויות עצמן אינן חיוביות – הן ניטרליות. וכמו שהפעלים האלה מופיעים בהקשרים חיוביים, הם מופיעים גם בהקשרים שליליים. הנה שלוש דוגמאות – אחת לכל פועל.
רדף. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים (ישעיהו א 23).
בקש. יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי (תהילים לה 4).
דרש. וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת (תהילים לח 13).
אנכי אנכי הוא מנחמכם
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", אומר ה' באמצעות ישעיהו בהפטרה לפרשת "שופטים" (ישעיהו נא 12). ההיגד הזה משתמש במתכונת לשונית שאני קורא לה כאן הכפלת מילה. על פי המתכונת הזאת מילה חוזרת על עצמה ברצף, עם או בלי אותיות יחס או וי"ו החיבור. דוגמאות: "צדק צדק תרדוף"; "בכל דור ודור"; "יש לי יום יום חג"; "גבר גבר". כפי שרואים בדוגמאות, המתכונת הזאת נמצאת כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. הבה נבחן תחילה את הופעתה המקראית, ואחר כך נגיע לזמננו.
מבחינת תפקידן המשמעי, אפשר להבחין בין שני סוגים של הכפלות מילים במקרא (ואולי בכלל). הסוג הראשון הוא הכפלות שבאות להרחיב או להכליל דבר מסוים; לכאלה אפשר לקרוא הכפלת רוחב. לדוגמה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר (אסתר ט כח). משמעויותיהן של ההכפלות האלה הן "בכל הדורות", "בכל המשפחות", וכן הלאה. סוג שני של הכפלות מילה, שהוא עיקר ענייננו כאן, הוא הכפלות שבאות ללא וי"ו החיבור ותפקידן העיקרי הוא מתן יתר תוקף למילה המוכפלת. ואפשר לקרוא להן הכפלת תוקף. דוגמה להכפלה כזאת היא ההכפלה שבפסוק שלנו "אנכי אנכי הוא מנחמכם"; והנה עוד כמה דוגמאות: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ (שמות כג 30); מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמואל-ב יג 4); נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם (ישעיהו מ 1); אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כב 2); רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה (משלי כ 14); סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ (קהלת א ו).
עד כמה תופעת הכפלות התוקף שכיחה במקרא? אני עצמי איתרתי למעלה מ-40 הכפלות כאלה (כמחציתן בספר ישעיהו!), ואני מניח שיש עוד כמה וכמה שלא הזדמנו לעיניי.
שלא כמו בהכפלות רוחב, נסיבות השימוש בהכפלות תוקף אינן ברורות מאליהן (ולדעתי זה מה שעושה אותן למעניינות). אפשר לומר שהכפלות תוקף הן "אמצעי סגנוני", אבל זוהי אמירה כללית מדי; ומתבקש לברר מהם המאפיינים המשותפים להכפלות האלה. על סמך הכפלות התוקף המקראיות שמצאנו אפשר להבחין בארבעה מאפיינים משותפים.
א. ככלל, הכפלות תוקף הן לא ביטויים שגורים בלשון. יש אמנם כמה הכפלות שמופיעות במקרא יותר מפעם אחת – למשל עורי עורי (שופטים ה 12, ישעיהו נא 9); מאד מאד (בראשית ז 19, בראשית ל 43), בבוקר בבוקר (שמואל-ב יג 4, ישעיהו כח 19) – אבל רובן הגדול מופיעות במקרא רק פעם יחידה.
ב. ההכפלה מדגישה ומעצימה את המילה המוכפלת. היא עושה אותה למילה החשובה ביותר בהיגד.
ג. כמעט כל הכפלות התוקף שמצאנו כלולות בדיבור ישיר, כלומר בדברים הנאמרים על ידי איש אחד אל איש אחר או אל קבוצת אנשים; וההכפלה היא מין מתכונת של דיבור, מין אמצעי רטורי.
ד. כמעט כל (ואולי אפילו כל) האמירות שכוללות הכפלת תוקף נאמרות בסיטואציות דרמטיות ומתוך התרגשות: ישעיהו מדבר בשם ה' ("אנכי אנכי הוא מנחמכם", "נחמו נחמו עמי" ועוד הרבה); דבורה שרה את שירת הניצחון ("עורי עורי דבורה"); שמעי מקלל את דוד ("צא צא איש הדמים"); דוד מקונן על מות אבשלום ("אבשלום בני בני"); וכך יתר ההכפלות.
הכפלות מילה קיימות גם בלשון זמננו; לדוגמה: "יותר ויותר"; "לאט לאט"; "אדום אדום"; "חזק חזק". נראה שהתופעה הזאת שכיחה בימינו בעיקר אצל תארים; ואולי כל תואר – תואר השם או תואר הפועל – ניתן להכפלה. להכפלות מילה יש כנראה פוטנציאל פואטי, ואכן כמה וכמה כותבי שירים השתמשו בהכפלות כאלה. הנה כמה דוגמאות, כולן משירים ליריים ואפילו עצובים.
"עמוק עמוק העצב בעיניים / עמוק עמוק היין במרתף". מתוך השיר "שלכת"; המילים של יעקב אורלנד, הלחן של מרדכי זעירא.
"את מתקרבת אלי לאט לאט / בין לחישה למבט לאט לאט / את מגלה מי אני לאט לאט / את מגלה לי מי את לאט לאט". מתוך השיר "לאט לאט", מילים ולחן של שלום חנוך.
"רחוק רחוק בראש ההר / הנשר הגדול שוכן לו / עמוק עמוק בתוך ההר / הדוב הענקי ישן לו". מתוך "רחוק רחוק"; מילים ומנגינה של חוה אלברשטיין.
ויש בוודאי עוד ועוד שירים כאלה.
בְּעִבְרִית 