הפרשה: בראשית פרק לז עד (כולל) פרק מ
ההפטרה: מתוך עמוס פרקים ב-ג
לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העניינים: שניהם נוגעים לשמות פרטיים (של בני אדם) שמייצגים משמעויות.
שמות פרטיים ומשמעויות מאוחרות
פרשת "וישב" כוללת שני סיפורים. האחד על יהודה ותמר (אשת בנו ער); והשני על יוסף – החל מימי נעוריו ועד כליאתו בבית סוהר במצרים. הסיפור על יוסף מתחיל בתיאור היחסים העכורים בינו לבין אֶחיו: אביו אוהב אותו מכל בניו, ואֵחיו שונאים אותו על כך. פעמיים יוסף חולם חלום שבו אחיו משתחווים לו, והוא גם מספר להם את חלומותיו. ופעמיים אומר המקרא וַיּוֹסִפוּ [אחי יוסף] עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ (בראשית לז 5, לז 8). החזרה הכפולה על ויוסיפו בוודאי אינה מקרית. אמנם עם היוולדו של יוסף המקרא מביא פירוש "רשמי" לשמו (וַתִּקְרָא [רחל] אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר, בראשית ל 24), אבל הביטוי "ויוסיפו שנוא" מעניקלשם "יוסף" משמעות נוספת.
את המקרה הלשוני המובא לעיל ניתן להכליל כך: נולד ילד והוריו נותנים לו שם (למשל "יוסף"). בהמשך הדברים, עקב אירוע או מצב שמתקשרים באופן לשוני לשמו של האיש (למשל "ויוסיפו שנוא"),שמו מקבל משמעות נוספת, מאוחרת.
יש במקרא מקרים לא מעטים כאלה; הנה כמה מהם.
יצחק. כאשר יצחק נולד, אברהם קרא לו יצחק. והמקרא מספר: וַתֹּאמֶר שָׂרָה [בעקבות הולדת יצחק] צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי (בראשית כא 6). ואפשר להבין מכך שמקורו של השם "יצחק"הוא אותו צחוק שעשה ה' לשרה. הרבה שנים אחר כך יצחק ורבקה שהו אצל מלך פלישתים. ויצחק, שחשש פן יהרגו אותו הפלישתים כדי לקחת את רבקה טובת המראה, לא אמר למארחיו שרבקה היא אשתו, אלא הציג אותה כאחותו. אולם: וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כו 8). הפועל לצַחֵק מופיע במקרא כמה פעמים, וככלל מובנו לבדר, לשעשע. אבל כאן (ורק כאן) משמעו "לשחֵק מִשחקי אהבה". וכך מקנה הפועל לצַחק משמעות מאוחרת לשם"יצחק".
עֵשו. כאשר המקרא מספר על הולדת עשו הוא לא מציין משמעות כלשהי לשמו. והנה מאוחר יותר ניתנת לשמו משמעות: עשו הוא איש המעשה (זאת לעומת יעקב יושב האוהלים). וכך אומר יצחק לעשו בנו: וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי (בראשית כז 4-3).
רחל. יעקב אומר ללבן: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ; רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי (בראשית לא 38). ארבע פעמים בלבד מופיעה במקרא המילה רחל במובן של כבשה, שתיים מהן בספר בראשית בסיפור על יעקב ורחל (בפרקים לא לב). ואפשר לראות ששמה של רחל קשור להיותה רועת צאן; כמו שכתוב: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ (בראשית כט 6).
מרים. כתוב במקרא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו 21). הביטוי רמה בים צופן בתוכו את השם "מרים", ובכך קושר את השם הזה לסיפור יציאת מצרים.
דבורה. בשירת דבורה כתוב: עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה 12). השם "דבורה" מקורו כנראה בשמו של בעל החיים הנקרא"דבורה", אולם המילה דברי מעניקה לשם "דבורה" משמעות מאוחרת, שנקשרת לתפקידיה ה"דיבוריים"של דבורה – נבואה, מנהיגות, שירה.
מנוח (אבי שמשון). במקרא כתוב: וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' (שופטים יג 19). מנחה משמעה כאן קרבן; ונראה (לפחות לי) שיש כאן רמז לכך ששמשון, העומד להיוולד למנוח, הוא עצמו, במותו הטרגי, ישמש כקרבן לה' ולעם ישראל. וכך, באמצעות המילה מנחה, השם "מנוח" מקבל משמעות הנובעת מגורלו של בנו.
עצים, דימויים ושמות פרטיים.
נסתכל על הפסוק הבא הנמצא בהפטרת "וישב": וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים (עמוס ב 9). כפי שרואים, העצים בפסוק הזה ממחישים, באמצעות תכונותיהם, את עוצמתו של האמורי.
השימוש הלשוני בעצים לייצוג תכונות ומצבים אנושיים רווח למדי במקרא, ויש לכך דרכים לשוניות שונות; להלן העיקריות שבהן.
דימוי. הכתוב מדמה אדם מסוים, או קבוצת בני אדם (למשל עם), לעץ בעל תכונות מסוימות, ובכך ממחיש ומדגיש תכונה זו או אחרת של אותו אדם או עם; למשל
יופי, חוסן, פוריות. הדימוי מסומן בדרך כלל על ידי אות היחס כ"ף. הנה כמה דוגמאות.
וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ (הושע יד 7).
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהילים צב 13).
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים (שיר השירים ב ג).
מטפורה. מטפורה המשתמשת בעץ כאילו מדברת על עץ, אבל למעשה העץ מייצג בני אדם. דוגמאות:
בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ, וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר (יחזקאל יז 23)
גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל (הושע י 1).
משל. יש במקרא כמה משלים שלכאורה מספרים על עצים אבל למעשה מתכוונים לבני אדם; ובדרך כלל בני האדם האלה הם בני ישראל. דוגמה מובהקת היא המשל שנשא יותם אחרי שבעלי שכם המליכו עליהם את אבימלך; וכך מתחיל המשל: הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מָלְכָה עָלֵינוּ. אחרי שהזית מסרב, העצים פונים אל התאנה ואלהגפן; אבל גם הן מסרבות. ורק האטד – צמח קוצני שלא נותן פרי מאכל – מסכים להיות מלך (שופטים ט 15-8). דוגמה נוספת היא משל הכרם שממשיל ישעיהו: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק … וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ישעיהו ה 2-1).
סמל. עצים מסוימים חוזרים ומופיעים במקרא כסמל למצב מסוים. הגפן והתאנה הן סמל לשלום ושלוה; לדוגמה: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה (מלכים-א ה 5). שמיר ושית מסמלים חורבן ושממה; לדוגמה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה (ישעיהו ז 23). ארז ואלון הם סמלים של עוצמה וחוסן. כמו בפסוק שהבאנו בתחילת הדברים (עמוס ב 9).
שם פרטי. גם שם פרטי משמש לפעמים כדימוי של אדם לעץ. מי שנקרא "אלון" (למשל אלון בן יְדָיָה, דברי הימים א' ד 37) משול למעשה לעץ האלון החסון; ומי שנקראת "תמר" (למשל אשת ער, בראשית לח 6) משולה לעץ התמר הגבוה והפורח. ויש עוד כאלה: רִמון (שמואל-ב ד 2); אֹׂרן (דברי הימים א' ב 25); תַפֻּחַ (דברי הימים א' ב 43); אֵלה (מאלופי אדום, בראשית לו 41).
בְּעִבְרִית 