הלשון העברית – כמו כל לשון חיה אחרת – כוללת מאות מילים שמייצגות מקצועות ועיסוקים; למשל נגר, חקלאי, מורה, משפטן וכדומה. למילים כאלה אנחנו קוראים כאן שמות עיסוק, או בקיצור עיסוקים. כמות העיסוקים המצויים בלשון (וכמובן במציאות) גָדלה מתקופה לתקופה. בתקופת המקרא מספר העיסוקים היה עדיין כמה עשרות בלבד. להלן רשימה של עיסוקים כאלה, מסודרת על פי תחומים, הכוללת (לפי הערכתי) את מרבית העיסוקים המוזכרים במקרא. חקלאות וצייד: איכר, בולס שקמים, בוקר, דיג, יוגב, כורם, עובד אדמה, ציד, רועה צאן. מלאכה: אופה, אמן, גודר (בונה גדרות), חובש, חוצב, חרש, טבח, טוחן, מלח, מסגר, צורף. מסחר ושירותים: משרת, נוטר, סוחר, סוכן (מנהל משק הבית), שומר, שוער. לחימה: פרש, קשת, רַכָּב. עיסוקים ציבוריים ושלטוניים: דיין, יועץ, מצביא, מרגל, סופר, סריס, פקיד, צופה, קצין, שוטר. עיסוקים אחרים: בעלת אוב, זונה, מורה, מכשף, משורר(מזמר), קוסם, רופא, תלמיד.
בתקופת התלמודים נוספו ללשון כמה וכמה עיסוקים, בעיקר מלאכות שונות ועיסוקים בשירות הציבור; הנה כמה כאלה: בורסקאי, בנאי, זפּת, חיט, חנווני, מוהל, מוכס, מלמד, נגר, נפח, סנדלר, ספן, פועל, קצב, רב.
בימי הביניים כנראה לא נוספו הרבה עיסוקים. הנה כמה, רובם קשורים לחיים הקהילתיים: גובה, חזן, כתב, מהנדס, מוזג, עגלון, קברן, שדכן, שוחט.
העת החדשה הביאה למציאות האנושית, ומכך גם ללשון, הרבה מאוד עיסוקים חדשים מתחומים כמו מדע ( ביולוג, פיזיקאי); טכנולוגיה ותעשייה ( חרט, תכניתן); חקלאות ( חקלאי, רפתן); תחבורה ( טיס, נהג); תקשורת ( טלפּן, שדר); שירותים (בנקאי, עובד סוציאלי); רפואה ( מנתח, קרדיולוג); בניין ( טפסן, רצף); צבא (מקלען, קשר). וכך עוד תחומים והרבה מאוד עיסוקים; ואין טעם למנות את כולם או אפילו את רובם.
שיטוט בקרב שמות העיסוק מראה שרובם הגדול מופיעים באחת מחמש התבניות הבאות (כל תבנית נקראת כאן על פי עיסוק כלשהו הבא באותה תבנית):
א. שומר-מנהל-מדריך: זוהי למעשה תבניתם של הפעלים בבניין קל, פִּעל או הִפעיל בזמן הווה; דוגמאות: עורך, חוקר, משרת, מאמן, מזכיר, מפעיל. עם זאת יש בתבנית הזאת גם עיסוקים שלא נגזרו מפעלים; דוגמאות: שוטר, כורם, מצביא.
ב. נגר. ככלל, תבנית זאת כוללת רק אותיות שורש; וההברה האחרונה מנוקדת בקמץ. למשל: חיָט, צלם, כתב.
ג. בנַאי. התבנית הזו מאופיינת על ידי הסיומת ַאי. דוגמאות: חקלַאי, מכונאי, מתמטיקַאי.
ד. שדכן. תבנית זו מאופיינת על ידי הסיומת (הלא שורשית) ָן. למשל: צנחן, מדען, מקלען.
ה. אסטרונום. התבנית הזו מתקבלת על ידי קיצוץ הסיומת של שמות מקצועות לועזיים המסתיימים ב-יָה . דוגמאות: פילוסופיה – פילוסוף, פסיכולוגיה – פסיכולוג.
כאמור, רוב העיסוקים מופיעים באחת מחמש התבניות האלה, אבל יש גם עיסוקים רבים שאינם באים באף אחת מהן; למשל: אח (בבית חולים), איכר, חנווני, קברניט, קצין, שרברב, פקיד, סנדלר.
כאשר בוחנים את התקופה (שבה עיסוק מסוים התווסף ללשון) אל מול התבנית (שבה העיסוק מופיע), מוצאים שיש קשר ביניהן. בתקופת המקרא עיסוקים באו כמעט רק בשתי תבניות. השכיחה יותר היא תבנית שומר (תבנית א'), והשנייה היא תבנית נגר (תבנית ב'). בתקופת התלמודים רוב העיסוקים שנוספו היו בתבנית נגר, אבל נוספו גם עיסוקים בתבנית בנאי (תבנית ג'), וגם עיסוקים שאינם על פי אף אחת מהתבניות האופייניות, למשל לבלר או חנווני. העיסוקים שנוספו בימי הביניים באים בכל התבניות, אבל יש חידוש – שכיחותה הגבוהה (יחסית) של התבנית שדכן (תבנית ד'), שכמעט לא הופיעה בתקופות קודמות. בעת החדשה, רוב העיסוקים שנוספו ללשון, בעיקר אלה שגזורים משרשים עבריים, באים בתבנית שדכן (למשל רפתן, שדרן); אבל יש גם עיסוקים רבים – בעיקר כאלה הגזורים ממילים לועזיות – שבאים בתבנית בנאי (למשל בנקאי, פיזיקאי). וגם תבנית אסטרונום (תבנית ה') מופיעה לרוב (למשל פסיכולוג, ביולוג).
בְּעִבְרִית 