האם השורשים התלת-עיצוריים צמחו (ככלל) משורשים דו-עיצוריים?

במסגרת הארות לשוניות שונות שלח לי יעקב שרת מאמר ששמו "מפתח חדש לפֹּעל העברי (עיקרו של מחקר)". את המאמר הזה כתב דן פינס והוא התפרסם ב-1952. לפני שניגע במאמר עצמו, הנה כמה פרטים על פינס. הוא נולד בווארשה, פולין, ב-1900, עלה לארץ ב-1930, ומת ב-1961. הוא היה עיתונאי, פובליציסט, ומרצה לספרות עברית. לפני שעלה לארץ היה פעיל בתנועת החלוץ ברוסיה, ואחרי שעלה היה חבר מערכת העיתון "דבר" ופעיל במפא"י. נוסף לכל זאת פינס היה גם לשונאי וחיבר כמה מילונים: "מילון לועזי-עברי מורחב – מילים, שמות וניבים זרים בעברית" (יחד עם קפאי פינס, בנו); "מילון כיס – 6000 מילים בחמש שפות" (יחד עם משה ארדלי ודניאל לייבל); ו"מילון  עממי לועזי עברי".

לפי דעתו של פינס, המוצגת במאמר הנ"ל באריכות ובפירוט בלוויית דוגמאות רבות, השורש העברי הקדום הוא ברוב המקרים בן שני עיצורים. עם התפתחות השפה נוספו לשורשים האלה עיצור שלישי – כתחילית או כסיומת – וכך נוצרו השורשים התלת עיצוריים, שכבר במקרא הם רוב מניינם של שרשי הפעלים. אחת הדוגמאות שפינס נותן היא קבוצת המילים  אמר, גמר, זמר, חמר, טמר, כמר, נמר, סמר, עמר,  קמר, שמר, תמר, מרא, מרה, מרח, מרר, מוּר. על פי פינס "אין ספק כי השורש המשותף לכל הפעלים בשרשרת זו הוא מ"ר, שהוראתו הקדומה הייתה "טיפה, ציץ, מה שמצוי בתוך איזה גוף, נוטף-צומח ויוצא". [המילה  מר במשמעות של טיפה מופיעה במקרא פעם אחת: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ (ישעיהו מ טו); ואני חייב לומר שלא היה לי קל (אם בכלל יכולתי), לראות שיש מכנה משמעות משותף לכל המילים שבשרשרת הזו, ושמכנה משותף זה קשור ל מר במשמעות של טיפה; אבל מי אני שאפקפק בקביעותיו של מחבר המאמר]. פינס מרחיב ומפתח את התיאוריה שלו הלאה: עיצור מסוים, כאשר הוא מצטרף לשורשים דו-עיצוריים שונים (כתחילית או כסיומת), "צובע" את השורשים האלה בגוון אחד מסוים. אחת הדוגמאות שפינס נותן היא סדרה של פעלים המתחילים באות ג': גבה, גבר, גדד, גדל, גדש, גזם, גזר, גלב, גלש, גמד, גמר, גרש; וכך עוד. ועל פי פינס האות ג' בפעלים האלה מוסיפה להם גוון של גבול , מידה, קיצוב.

טענותיו של פינס במאמר הזה מרחיקות לכת, וספק אם כל חוקרי העברית, או אפילו רובם, מסכימים עם כולן; אם כי יש כנראה הסכמה בין אנשי הלשון שיש לא מעט פעלים (אבל לא רוב הפעלים) שאכן צמחו משורשים דו עיצוריים. כך או כך, להלן כמה שורשים דו עיצוריים, ולכל אחד מהם נתונה קבוצה של שורשים תלת עיצוריים שנוצרו מהשורש הדו עיצורי על ידי תוספת של עיצור שלישי. ואפשר לראות שלכל קבוצה כזאת יש מכנה משותף סמנטי שנובע מהשורש הדו-עיצורי.

פ"ר. פרד (נפרד, הפריד), פרך (פריך, הפריך), פרם, פרס, פרע, פרץ, פרק, פרר (פורֵר, הֵפר). המכנה המשותף הסמנטי לכל הפעלים האלה הוא פירוק, הפרדה.

ר"ע: רעב (הרעיב), רעד, רעל (הרעיל), רעם, רעץ (יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. שמות טו ו), רעש (לרעוש, להרעיש). המכנה המשותף הסמנטי: אלימות, הטרדה קשה.

ק"ץ: קצב (הקצבה, קיצוב); קצה (וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר; ויקרא יד מא); קצץ (לקצוץ, לקַצץ).ׂ; קצר (לקצור, לקַצר). המכנה המשותף: קיצוץ, גזירה.

ג"ז: גזז, גזל, גזם, גזר. המכנה המשותף: חיתוך, גריעה.

ח"ר: חרב (חַרב, להחריב), חרג, חרד, חרט, חרך, חרם (החרים), חרץ, חרק, חרש. המכנה המשותף: פגיעה בשלם.

דברו דבר

כאשר ברל כצנלסון הקים ב-1925 את עיתון פועלי ארץ ישראל הוא הלך אצל חיים נחמן ביאליק כדי להתייעץ אתו בדבר השם שיינתן לעיתון. ביאליק לא המליץ על "הדואר", או על "חדשות אחרונות" או על "זמנים חדשים" – שמות מקובלים לעיתונים באותה עת. הוא המליץ על "דבר". ברל קיבל את הצעתו של ביאליק והעיתון נקרא "דבר – עיתון פועלי ארץ ישראל". כידוע, כעשרים שנים קודם לכן ביאליק כתב שיר שנקרא "דבר". שיר מר וזועם. הדבר בשיר הזה הוא דברו של הנביא (כלומר המשורר). בכותבו את "דבר" ביאליק בוודאי נסמך על דבריו של ירמיהו הנביא: כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא (יח יח).
כבר במקרא יש למילה דבר שתי משמעויות עיקריות (על פי מילון העברית המקראית של מ.צ. קדרי).. האחת היא: דיבור, מה שאומרים; לדוגמה: לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר (יהושע ו י). ועוד דוגמה: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים א א). המשמעות השנייה היא עניין, חפץ, אירוע; לדוגמה: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה (בראשית יט כב). ועוד: לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב' כ יג).
לא בכל שפה שתי המשמעויות האלה דרות באותה מילה. למשל בשפה האנגלית דבר במשמעותת הראשונה הוא word או message; ובמשמעות השנייה – thing או matter. עם זאת נראה שבין שתי המשמעויות האלה, גם אם הן שונות זו מזו, יש קשר אמיץ. והרי כבר בפסוק השלישי של המקרא כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית א ג) – הדיבור יצר את המציאות. ובתהילים כתוב: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. (לג ו). אבל לא רק האל. גם בני אדם עושים דברים באמצעות דיבור; לדוגמה: כאשר איש אחד מציע לאיש שני הצעת מכר והאיש השני אומר "אני מסכים להצעתך", שניהם עשו דבר באמצעות דיבור – הם עשו עסקה.

עיתון דבר, 21.7.1969.

שנים רבות היו הוריי מנויים על "דבר" וקראו בו בכל יום, ומתוך כך גם אני קראתי בו לפעמים. ומעולם לא שמתי לב לכפל המשמעות של המילה דבר, ובוודאי לא לקשר בין המשמעויות האלה. אני מניח שכמוני היו רבים אחרים. אבל ברור שביאליק השתמש בכפל הזה בשיר 'דבר', וברור שהוא הציע לברל כצנלסון את השם 'דבר' בגלל הכפל הזה. וברל קיבל את ההצעה בגלל שתי המשמעויות והקשר שביניהן. שהרי שאיפתו של עיתון, בוודאי של עיתון אידיאולוגי, היא לא רק לומר דברים אלא גם לחולל דברים.
כמה שנים לפני שברל כצנלסון נתן לעיתון שהוא הקים את השם 'דבר', הפילוסוף הווינאי לודוויג ויטגנשטיין אמר את הדברים הבאים: "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי" (מאמר לוגי פילוסופי סעיף 5.6) .ובמילים אחרות: מה שאינו דבר מדובר (כלומר דבר בהוראתו הראשונה) אינו דבר בעולמי (כלומר דבר בהוראתו השנייה).