פרשת "שמות" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק א' פסוק 1 עד פרק ו' פסוק 1.

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים כז כח כט; או ירמיהו פרקים א ב; או יחזקאל פרק טז. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם הכינויים השונים של ארץ ישראל או עם ישראל.

כינוייה המקראיים של ארץ ישראל

פרשת "שמות" מספרת על מות יוסף, על מלך חדש שקם במצרים שלא ידע את יוסף והתעמר בבני ישראל, ועל ה' המטיל על משה שליחות: להוציא את בני ישראל ממצרים ולהעלותם "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי … " (שמות ג 8).

הפסוק שלעיל כולל שלושה כינויים לארץ ישראל: "ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש", "מקום הכנעני". יש במקרא שלל כינויים ותארים לארץ הזאת, רובם נמנים עם אחד מארבעה  סוגים עיקריים: כינויים המציינים את שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל; כינויים המציינים את שייכותה של הארץ לה'; כינויים על פי אלו שישבו בארץ לפני עם ישראל; כינויי שבח. להלן לקט של כינויים כאלה, מקובצים לפי ארבעת הסוגים שמצוינים לעיל. ליד כל כינוי מובא מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע אותו כינוי.   

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל: אדמת יהודה (ישעיהו יט 17); אדמת ישראל (יחזקאל יא 17); אדמת עמי (ישעיהו לב  13); אחוזת בני ישראל (יהושע כא 39); אחוזת עולם (בראשית מח 4); ארץ אבותיך (בראשית לא 3); ארץ אחוזתכם (ויקרא יד 34); ארץ בני ישראל (יהושע יא 22); ארץ ירושתו [ירושת עם ישראל] (דברים ב 12); ארץ ישראל (שמואל-א יג 19); ארץ מגוריך (בראשית יז 8); ארץ מושבותיכם (במדבר טו 2); ארץ העברים (בראשית מ 15); נחלת יעקב (ישעיהו נח 14); נחלת ישראל (שופטים כ 6); נחלת עבדי ה' (ישעיהו נד 17).

 ארץ ישראל שייכת לה': אדמת ה' (ישעיהו יד 2); אדמת הקודש (זכריה ב 16); ארץ אחוזת ה' (יהושע כב 19); ארץ ה' (הושע ט 3); מקום שֵם ה' צבאות (ישעיהו יח 7 ); נחלת ה' (יואל ב 17).

כינויים המאזכרים עמים שישבו בארץ לפני עם ישראל: ארץ כנען (בראשית יז 8); מקום הכנעני (שמות ג 8); ארץ האמורי (עמוס ב 10).

 כינויי שבח : ארץ דגן ותירוש (דברים לג 28); ארץ הרים ובקעות (דברים יא 11); ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג 8);  ארץ זית שמן (דברים ח 8); ארץ חיטה ושעורה (דברים ח 8); ארץ חמדה (ירמיהו ג 19); ארץ טובה ורחבה (שמות ג 8); ארץ הכרמל  (ירמיהו ב 7); ארץ נחלי מים  (דברים ח 7); ארץ תפארת ישראל (איכה ב 1); נחלת צבי (ירמיהו ג 19); ציון (ישעיהו י כד).

כינויָו המקראיים של עם ישראל

על פי מנהג האשכנזים, ההפטרה לפרשת "שמות" היא מישעיהו, מפרקים כז, כח, כט. כמו נבואות רבות אחרות של ישעיהו (ושל נביאים אחרים), גם הפרקים האלה עוסקים בעם ישראל, באויבי ישראל, ובמעשי ה'; אבל אנחנו מעלים מההפטרה עניין לשוני: כינויָו המקראיים של עם ישראל, והקשרים שבין כינויים אלה לכינוייה (המקראיים) של ארץ ישראל.

ארבעה כינויים שונים לעם ישראל נמצאים בהפטרה שלנו: "יעקב" (ישעיהו כז 6), "ישראל" (שם), "בני ישראל" (שם, כז 12), ו"בית יעקב" (שם כט 22). ארבעה אלה הם רק קומץ מתוך הכינויים הרבים שיש במקרא לעם ישראל. אנחנו עצמנו ליקטנו למעלה מחמישים כינויים שונים, והם מובאים בהמשך הדברים.

 רוב כינויי עם ישראל הם סמיכויות שהמילה הראשונה שלהן – הנסמך – משמעה "עַם". הנסמכים השכיחים הם "בית" (כמו "בית יעקב"); "בנֵי" (כמו "בני ישראל"); "גוי" (כמו "גוי חוטא"); "זרע" (כמו "זרע אברהם"); "עדה" (כמו "עדת ישראל"); "עם" (כמו "עם סגולה"); "קהל" (כמו "קהל ה"). ויש בעניין הזה הקבלה בין כינויי העם וכינויי הארץ: גם רוב כינויי הארץ הם סמיכויות, והנסמך שלהן משמעו "ארץ".  

על פי משמעם, אפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של כינויים לעם ישראל: סוג אחד הוא כינויים המציינים את אבות העם – אברהם, יעקב-ישראל, יהודה; למשל "זרע אברהם", "בני ישראל", "בית יעקב", "בני יהודה". סוג שני הוא כינויי קדושה והשתייכות לה'; למשל "עם ה' " או "גוי קדוש". והסוג השלישי הוא כינויים ותארים המצביעים על תכונותיו – החיוביות או השליליות  – של העם; למשל "גוי צדיק", "עם קשה עורף", "עם לבדד ישכון". וגם בעניין הזה יש הקבלה בין העם והארץ: סוגי הכינויים הקיימים לעם ישראל מקבילים כמעט לגמרי לסוגי כינוייה של לארץ ישראל.

הביטוי הברור ביותר להקבלה בין כינויי העם לכינויי הארץ, הוא אולי אותם זוגות של כינויים – כינוי לעם וכינוי לארץ – שיש להם אותו סומך; לדוגמה: בני ישראל – ארץ ישראל; עם ה'  – נחלת ה'; בני יעקב – נחלת יעקב; בני יהודה –  אדמת יהודה; עם עולם – אחוזת עולם.

 להלן כינויים לעם ישראל מקובצים על פי נסמכיהם. ליד כל כינוי מצוין מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע הכינוי.

בית: בית יעקב  (ישעיהו ב 5); בית ישראל (יחזקאל ג 5).

בני: בני יהודה (ירמיהו ז 30); בני יעקב (מלאכי ג 6); בני ישראל (בראשית לב 32);

בני ציון (תהילים קמט 2).

גוי: גוי גדול (דברים ד 7); גוי ה' (ישעיהו כו 15); גוי חוטא (ישעיהו א 4); גוי חנף (ישעיהו  י 6); גוי צדיק (ישעיהו כו 2); גוי קדוש (שמות יט 6).

זרע: זרע אברהם (תהילים קה 6); זרע יעקב (תהילים כב 24); זרע ישראל (מלכים-ב יז 20).

עדה: עדת בני ישראל (שמות טז 2); עדת ה' (במדבר כז 17); עדת ישראל (שמות יב 3).

עם: עם האלוהים (שופטים כ 2); עם הארץ (יחזקאל יב 19); עם לבדד ישכון (במדבר כג 19); עם בזוז ושסוי (ישעיהו מב 22); עם בני ישראל (שמות א 9); עם ה' (במדבר יא 29); עם יהודה (ירמיהו כו 18); עם ישראל (עזרא ב 2); עם כבד עוון (ישעיהו א 4); עם כלביא יקום (במדבר כג 24); עם מרדכי (אסתר ג ); עם מרי (ישעיהו ל 9); עם מרעיתו (תהילים צה 7); עם נבל ולא חכם (דברים לט 6); עם נחלה (דברים ד 20); עם סגולה (דברים ז 6); עם סורר (ישעיהו סה 2); עם סכל אין לב (ירמיהו ה 21); עם עברתי (ישעיהו י 6); עם עולם (ישעיהו מד 7); עם עז (ישעיהו כה 3); עם עני (צפניה ג 12); עם הקהל (ויקרא טז 33); עם קדוש (דברים כו 19); עם הקודש (ישעיהו סב 12); עם קשה עורף (דברים ט 6); עם תועי לבב  (תהילים צה 10); עם תורתי בליבם (ישעיהו נא 7).

קהל: קהל האלוהים (נחמיה יג 1); קהל ה' (במדבר טז 3); קהל ישראל (ויקרא טז 17); קהל עדת ישראל (שמות יב 6); קהל עם האלוהים (שופטים כ 2).

ויש עוד כינויים, כמו: גאולי ה' (ישעיהו סב 12); יעקב (במדבר כד 5); ישורון (דברים לב 15); ישראל (תהילים קמט 2); היהודים (אסתר ח 5); העברים (שמות ט 1); יושבי הארץ (הושע ד 1); ממלכת כוהנים (שמות יט 6).

פרשת "מטות" והפטרתה, פרשת "מסעי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "מטות" והפטרתה

הפרשה: במדבר פרק ל פסוק 2 עד פרק לב פסוק 42. 

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים א ב.  

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: כל אחד מהם עוסק בצמד מילים שמשמען אמנם שונה ואפילו מנוגד, אבל הן  מייצגות ביחד תחום מושגים אחד. 

באש ובמים 

פרשת "מטות" מספרת, בין שאר דברים, על מלחמת נקם של בני ישראל במדיינים. בקשר לכך מסופר על ציוויים שונים שציווה אלעזר הכוהן, ובהם גם היטהרות אחרי הקרב. אמצעֵי ההיטהרות הם אש ומים. הכלים העומדים באש – כלי המתכת – יטוהרו באש; ואילו הלבוש והכלים שאינם עומדים באש – כמו כלי העור או כלי העץ – יטוהרו במים. וכך כתוב שם: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר; אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא 23).  

האש והמים קשורים בקשר עמוק בתודעתו של האדם, ופעמים רבות הם מוזכרים ביחד בכתובים או בדיבור; כמו בביטוי "באש ובמים". מניין נובע הקשר הזה? קשה להצביע על מקור קשר יחיד ומובהק, אבל אפשר להעלות השערות. אולי הקשר נובע מכך שמים ואש נמנים עם ארבעת היסודות – אדמה, אוויר, מים, ואש – שמהם, על פי תיאוריות קדמוניות, בנויים כל החומרים בעולם. ואולי מכך שגם מים וגם אש מעורבים בתופעות מקראיות על-טבעיות; למשל המבול, או הסנה הבוער ואיננו אוּכּל. ואולי כי גם מים וגם אש הם איתני טבע שמאיימים על האדם, והאדם נאבק בהם; כמו שיטפונות, ים סוער, שרפות, ברקים. ואולי אפילו הקשר נובע מכך שגם המים וגם האש מזוהים עם צבע יסוד. המים הם כחול ("כחול ים המים"); והאש היא אדום ("להבה – כמוך כמונו, כמוך כמונו דגלנו אדום"). 

מלבד תפקידיהם בטבע, למים ולאש יש פעמים רבות גם תפקידים לשוניים: הם, והמושגים הקשורים אליהם, מייצגים באופן מטפורי התרחשויות מאיימות;  לדוגמה: "יש ממש שיטפון של יבוא זול מהמזרח הרחוק". או: "המנהג הזה מתפשט כמו אש בשדה קוצים". וכאשר ייצוג כזה כולל גם אש וגם מים, הוא מקבל תוקף כפול . הנה שלוש דוגמאות.  

מים ואש, כאשר הם באים בלשון ביחד, מייצגים בדרך כלל פגעים ואסונות.  לדוגמה: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ. כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ (ישעיהו מג 2). ועוד: בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (תהילים סו 12). ובלשון ימינו אומרים: "הם הולכים אחריו באש ובמים". 

המים והאש מייצגים מכות שה' מכה בהן את אויביו. לדוגמה: וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה', וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ; בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ (תהילים יח 14). ועוד: נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד; אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם (תהילים קה 32). 

מים ואש, כשהם עומדים אחד מול השני, מייצגים מאבק בין כוחות מנוגדים. לדוגמה: המים מכבים את האש: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שיר השירים ח 8). ועוד: האש מאדה ומבעבעת את המים; לדוגמה: כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים, מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ (ישעיהו סד 1). ובלשון ימינו: הם כמו אש ומים – כל הזמן רבים.  

 

לבנות ולנטוע 

ההפטרה לפרשת "מטות" מספרת על הקדשתו של ירמיהו לנבואה. וכך כתוב שם: רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ (ירמיהו א 10). 

כפי שרואים, בפסוק הזה יש ארבעה זוגות מילים –  גויים וממלכות;  לנתוש ולנתוץ;  להאביד ולהרוס;  לבנות ולנטוע. לארבעת הזוגות האלה יש מאפיינים לשוניים משותפים. האחד: בכל זוג, שתי המילים הן מאותו חלק דיבור –  שתיהן שמות עצם  (גויים,  ממלכות) או שתיהן פעלים (שאר הזוגות). מאפיין שני: בכל זוג יש בין מילות הזוג קרבת משמעות. מאפיין נוסף: כל זוג מארבעת הזוגות האלה מופיע (כזוג) גם בעוד מקומות במקרא. לדוגמה: קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים (ישעיהו יג 4). או: רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד (ירמיהו יח 7). [זוגות מילים כגון אלה המופיעים בפסוקנו נמנים עם תופעה לשונית רחבה שנקראת "צמדי מילים"; עם התופעה הזאת, שהעסיקה ומעסיקה חוקרי לשון ומקרא רבים,  נמנים  למשל הצמדים  חלב ודבש, חרב וחנית, שמים וארץ, אש ומים, ועוד הרבה מאוד. אבל אנחנו לא נרחיב עליה כאן.] 

יחד עם  המאפיינים משותפים שיש לזוגות שבפסוק שלנו, יש הבדל בין הזוג  לבנות ולנטוע (או  בתים וכרמים) לבין הזוגות האחרים: בעוד קשרי המשמעות בין המילים בזוגות האחרים הם של דוֹמוּת "פשוטה", עד כדי נרדפוּת (להאביד-להרוס), קשרי המשמעות בין  לבנות ו לנטוע הם מורכבים יותר. על פני הדברים, המשמעויות של שתי המילים האלה שונות לגמרי, שהרי לא אומרים "לבנות כרם" או "לנטוע בית"; ובכל זאת שתי הפעולות האלה דומות בכמה עניינים.   

עניין אחד: גם בתים וגם כרמים (כרמי גפן, כרמי זיתים וכד')  הם צמודי קרקע,   "נכסים דלא ניידי". מתוך כך הם מייצגים התבססות ויציבות. לדוגמה: וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם (ישעיהו סה 21). ובימינו: "מי יבנה יבנה בית בתל אביב? … מי ייטע  ייטע כרם בראשון?" (מתוך השיר "מי יבנה בית" של לוין קיפניס). 

עניין שני: גם בתים וגם כרמים הם נכסים עתירי השקעה שמעידים (לפחות בתקופת המקרא) על עושרם של המחזיקים בהם; לדוגמה: הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי; בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים (קהלת ב 4). 

עניין שלישי: גם עצים וגם בתים משמשים כדימוי לעם ישראל. לדוגמה: וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ (ירמיהו מב 10). ועוד: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (ירמיהו לא 3).  

עניין רביעי: גם עצים וגם בניינים משמשים כדימוי לגוף האדם. דוגמאות: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהילים צב 13); ובלשון זמננו: "בשנה האחרונה הוא צמח ב-10 סנטימטרים". והמשלה למבנה: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (שיר השירים ד 4); ובלשון זמננו: "הגוף שלו בנוי היטב".  

 

פרשת "מסעי" והפטרתה

הפרשה: במדבר פרק  לג פסוק 1 עד פרק לו פסוק 13 

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים ב  ד. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בעצים וצמחים מקראיים. 

קוצים בארץ ישראל 

פרשת "מסעי" ממשיכה לספר על מסעם של בני ישראל במדבר, ובין שאר הדברים שהיא עוסקת בהם מצויים ציוויים שונים הקשורים לכניסה לארץ וליחס אל יושביה. וכך כתוב שם: וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ (במדבר לג 55). ועל פי מילון העברית המקראית שכים וצנינים הם צמחים קוצניים; כלומר קוצים. 

כאשר בתנו רותי סיימה את לימודיה ב-M.I.T  (בוסטון, ארה"ב) נסענו לטקס הענקת התארים. הטקס נערך באחד הבקרים של חודש יוני, באחת החצרות של הקמפוס, תחת כיפת השמים. נכחו בו כ-3000 איש ואשה – בוגרים, מורים, חברים ובעיקר הורים. במשך כל שלוש השעות של הטקס (למעשה במשך כל אותו יום) ירד גשם. לא גשם זלעפות אלא גשם מתון, מן זרזוף כזה. אמנם המארגנים חילקו לבאי הטקס מעילי גשם חד פעמיים שהוכנו מראש למקרה (צפוי לגמרי) שירד גשם, וגם היו לנו מטריות, אבל בכל זאת הזרזוף הטריד. באחת האתנחתות שבמהלך הטקס גברת קשישה אחת אחזה במיקרופון ודיברה אל הקהל כדי לעודד אותו וכדי להעביר את הזמן עד הפרק הבא. ובין שאר דבריה היא אמרה (בערך) כך: "גבירות ואדונים נכבדים; אתם אולי חושבים שמה שיורד עליכם עכשיו זה rain; אבל אני מאנגליה, ואצלנו באנגליה יש 18 מילים שונות לגשם, כל מילה מייצגת סוג גשם שונה מהאחרים; ואצלנו מה שיורד כאן עכשיו לא נקרא rain אלא drizzle". 

לאנגלים יש הרבה שמות לגשם; ללָפִּים יש הרבה שמות לשלג; לסינים יש אולי הרבה מילים לאורז. האם גם ללשון העברית, למשל ללשון המקרא, יש התמחויות לשוניות מהסוג הזה, התמחויות שנוצרו מתוך הטבע והמציאות של ארץ ישראל? ובכן, אני מביא לפניכם התמחות אחת כזאת – קוצים. מתברר שבמקרא יש כחמישה עשר שמות שונים של צמחים קוצניים; שניים – שִכים וצנינים – כבר הזכרנו לעיל, ובהמשך הדברים נציין עוד.   

ככלל, כותבי המקרא לא מתייחסים לקוצים כאל אובייקטים בזכות עצמם – הקוצים משמשים אותם בעיקר כסמלים וכמטפורות. קוצים הם מטפורה לאויבים ולגויים מציקים, כמו בפסוקנו שהובא בראשית הדברים. קוצים הם סמל לחורבן ועזובה, כמו בפסוק תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה (איוב לא 40). וקוצים הם מטפורה למטרד ולמוקשים, כמו בפסוק צִנִּים [=קוצים] פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ; שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם (משלי כב ה).  

הנה עוד כמה שמות של צמחים שעל פי מילון העברית המקראית הם צמחים קוצניים. (שמות הצמחים מופיעים כאן בגופן מודגש). 

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ (בראשית ג 18). 

אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים ח 7). 

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת (ישעיהו ה 6). 

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו נה 13). 

כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ, וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב (יחזקאל ב 6).  

דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (משלי טו 19). 

וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים (משלי כד 31). 

וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ (ישעיהו לד 13); 

 

עצי פרי במקרא 

בהפטרה לפרשת "מסעי", שעיקרה דברי זעם על ישראל, אנחנו מוצאים את הפסוק הבא: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת; וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיהו ב 21). גם אם ניתן לבאר ביטוי זה או אחר בפסוק הזה באופנים שונים, הרעיון הכללי שלו ברור. "מצודת דוד", למשל, מבאר אותו כך: "ואנכי נטעתיך שורק – מתחילה נטעתיך מענפי גפן משובח, וחוזר [הכתוב] ומפרש 'הכל מזרע אמת' – הם אברהם יצחק ויעקב; ואם כן, ראוי היית להיות כמוהם. ואיך נהפכת למולי להיות בדים רעים המוּסָרים מן הגפן, אשר כל אחת נכריה וזרה מן הנטיעה ולא תשוה אליה?". כלומר, בני ישראל משולים לגפן שהייתה אמורה להיות משובחת, אבל נעשתה רעה. 

השימוש בגפן כדימוי לבני ישראל נפוץ למדי במקרא.  דוגמה אחת היא הפסוק מתוך ההפטרה שלנו שהובא למעלה. עוד דוגמה היא הפסוק גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל, פְּרִי יְשַׁוֶּה לּוֹ (הושע י 1). ורש"י מבאר: ישראל דומין לגפן המשיר כל פריו הטוב. אבל לא רק דימוי לבני ישראל – הגפן משמשת כדימוי לעוד דברים: 

שלום ובטחון. לדוגמה: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה (מלכים-א ה 5). 

שפע ועושר. דוגמה: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (בראשית מט 11).  

אישה פורייה. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהילים קכט 3). 

גוף האישה. וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן (שיר השירים ז 9). 

איש נכבד. משל יותם מדמה אנשים לעצים: יש אנשים נכבדים כמו הזית, התאנה או הגפן; ויש פחותים – כמו האטד. 

התכונה שבזכותה הגפן משמשת כדימוי חיובי היא היותה נותנת פרי, שממנו גם עושים משקאות משמחי לבב אנוש כמו יין ותירוש. וכנראה שמאותה סיבה – מתן פרי – גם עצי פרי אחרים משמשים כדימוי לדברים חיוביים. הנה עוד עצים כאלה: 

תאנה, כמו גפן, מייצגת ביטחון ושלווה – אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ. 

תפוח מייצג עליונות, עדיפות – כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים (שיר השירים ב 3). 

הזית מייצג הוד – וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ (הושע יד 7); וגם מכובדוּת (כמו במשל יותם). 

תמר מדמה צדיק – צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהילים צב 13). 

ואם בעצי פרי אנחנו עוסקים, הנה עצי הפרי המוזכרים במקרא (לכל עץ פרי מצוין בסוגריים מקום אחד במקרא שבו הוא מוזכר): 

אגוז (שיר השירים ו 11); גפן (מלכים-ב ד 39); זית (נחמיה ח 15); עץ הדר (ויקרא כג 40), ועל פי רש"י "פרי עץ הדר" הוא אתרוג; רימון (יואל א 12); שקד (ירמיהו א 11); שקמה (ישעיהו ט 9); תאנה (חבקוק ג 17);  תמר (יואל א 12); תפוח (שיר השירים ב 3).