פרשת "בחוקותי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא מפרק כו פסוק 3 עד סוף פרק כז (שהוא גם סוף ספר ויקרא)

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים  טז יז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים להיבטים פונטיים.

שתי מילים דומות פונטית אך שונות סמנטית שיכולות להחליף אחת את השנייה במשפט מסוים

ראשיתה ועיקרה של פרשת "בחוקותי" הוא השכר שיוענק לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה והעונש שיקבלו אם לא ישמרו אותן. ובהמשך הפרשה מובא קובץ הלכות הנוגעות לערכן הכספי של נדבות וקודשים שאדם מנדב ומקדיש לבית המקדש. אבל ענייננו כאן הוא תופעה לשונית המופיעה בפרשה שלנו, תופעה שאפשר לתאר אותה כך: במשפט מסוים יש מילה שאפשר להחליף אותה במילה מסוימת אחרת, זהה או כמעט זהה מבחינה פונטית אבל שונה מבחינת שורשה ומובנה. וההחלפה הזאת לא משנה, או כמעט לא משנה, את המבנה התחבירי של המשפט ואת צלילו. ולמרות שהמילה המחליפה שונה סמנטית מהמוחלפת, מובנו הכללי של המשפט נשמר.

הנה משפט כזה מהפרשה שלנו: וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף (ויקרא כו 36). את המילה  קול אפשר להחליף במילה כל בלי לפגוע במשמעות הכללית של הדברים: "ורדף אותם כל עלה נידף". ואופציית ההחלפה המהדהדת ברקע מעניקה למשפט המקורי מסר נוסף המשלים ומעשיר את המסר המקורי.

למרבה התימהון יש בפרשה שלנו עוד כמה מופעים של התופעה הזאת; הנה הם.

– וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע (כו 5).  השיג  גזורה מהשורש נש"ג, ומשמעה "הגיע אל"; ואפשר להחליף אותה במילה  הסיג: הִסיג לכם דיש את בציר, ובציר יסיג את זרע.  הסיג גזורה מהשורש סו"ג ומשמעה "הזיז", "עבר את הגבול"; לדוגמה: אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ (דברים כז 17).

– וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם (ויקרא כו 16). ובהחלפת מילה: והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מחלות עיניים.

– ונִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם (שם שם 17). אופציית ההחלפה היא "ונידפתם לפני אויבכם".

–  וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה (שם שם 22). ובהחלפת מילה: והשלכתי בכם את חית השדה.

–  לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ (שם כז 33). משמעו כאן של הפועל  יבקר הוא "יבדוק", ואפשר להמירו בפועל  יבכר: לא יבכר בין טוב לרע. כמו וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר (דברים כא 16) .

האם כותבי הכתובים שלעיל היו מודעים לאפשרויות ההחלפה הטמונות במשפטים האלה, או שמא יש כאן שגיאות מעתיק – את זאת קשה לדעת. כך או כך, ללשון יש חיים וחרויות משלה, שאינם תלויים בהכרח בתודעתו של כותב זה או אחר; והקוראים ידוגו תובנות כראוֹת עיניהם.

 

מצלולים טריוויאליים  ומצלולים קלאסיים

בהפטרה לפרשת "בחוקותי" הנביא ירמיהו מברך את הבוטחים בה' ומקלל את שאינם בוטחים בו. אבל העניין שלנו כאן הוא תופעה לשונית-סגנונית שמופיעה בהפטרה שלנו וגם בפרשה עצמה, ובכלל היא נפוצה במקרא: מצלולים.

מצלול הוא עניין פונטי. על פי הגדרתנו כאן הוא מתקיים כאשר במשפט אחד יש עיצורים (אחד או יותר) שחוזרים בכמה מילים עוקבות או סמוכות. כדוגמה, הנה מצלול מההפטרה שלנו: ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי (ירמיהו טז 19). למילים שבהן חוזרים העיצורים אנחנו קוראים כאן "מילות המצלול"; ולעיצורים החוזרים במילים האלה – "עיצורי המצלול". עיצורי המצלול בדוגמה שלעיל הם ע ו-ז; שניהם מופיעים בשתי מילות המצלול  – עזי ו-מעוזי.

אפשר לאפיין מצלולים על פי כמה מאפיינים, ואנחנו מונים כאן שלושה כאלה.

מאפיין אחד הוא מספר עיצורי המצלול. רוב המצלולים הם בני שניים או שלושה עיצורים; לדוגמה, הנה מצלול בן שלושה עיצורים: וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב (ויקרא כו 7). עיצורי המצלול הזה הם  נ, פ, ל. וככל שמספר עיצורי המצלול גדול , כן המצלול עשיר ומרשים.

מאפיין שני הוא מספר מילות המצלול. רוב המצלולים הם בני שתיים או שלוש מילים;  כמו עֻזִּי וּמָעֻזִּי; או וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם (ויקרא כו 16). אבל יש גם מצלולים בני ארבע מילים, כמו  וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם (ויקרא כו 38). ויש אף בני חמש מילים. וככל שהמצלול מקיף יותר מילים כן מצלוליוּתו בולטת ומרשימה.

מאפיין שלישי הוא היותן – או אי היותן – של מילות המצלול גזורות מאותו שורש. מתכונת מצלולית נפוצה במקרא היא זו שבה מילות המצלול גזורות מאותו שורש.  לדוגמה, המילים עֻזִּי וּמָעֻזִּי, במצלול שכבר הוזכר לעיל, גזורות שתיהן מהשורש עו"ז (או עז"ז). דוגמה נוספת: וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב (ויקרא כו 36). המצלוליות של המצלולים מהסוג הזה היא ישירה וברורה, ואפשר לקרוא להם "מצלולים טריוויאליים". לעומתם עומדים המצלולים שבהם מילות המצלול אינן מאותו שורש. הנה דוגמה מההפטרה שלנו: וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה (ירמיהו יז 6). ודוגמה מהפרשה: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (ויקרא כו 45). ואולי דווקא הזרות – המשמעית והדקדוקית – שבין מילות המצלול כאשר הן לא מאותו שורש היא שמקנָה למצלולים מהסוג הזה את איכותם הסגנונית הגבוהה, הכוללת הפתעה, יופי ושעשועי לשון. למצלולים כאלה אפשר לקרוא "קלאסיים".