פרשת "וארא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות מפרק ו' פסוק 2 עד פרק ט' פסוק 35.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרקים כח כט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מדברים על מספרים.

חופש הביטוי בעולם המספרים

פרשת "וארא" מספרת על דרישתם של משה ואהרן מפרעה לתת לבני ישראל לצאת למדבר לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' אלוהיהם, ועל המכות שירדו על מצרים עקב סירובו של פרעה לדרישה הזאת. ובין לבין, הפרשה מציגה את צאצאי ראובן, שמעון ולוי; ושם כתוב: וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (שמות ו 16).

כפי שאנחנו רואים, סדר הצגת חלקי המספר בפסוק שלנו הוא מלמטה למעלה: ראשית היחידות (שבע), אחריהן העשרות (שלושים), ואחר כך המאות (מאה).

ואכן זהו הסדר השכיח במקרא, ויש לכך דוגמאות רבות לאין מספר. אבל יש במקרא גם מקרים שבהם הסדר הוא מלמעלה למטה, כמו שנהוג בזמננו. הנה דוגמה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כג 1). ועוד דוגמה: וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ [דויד] שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים (מלכים-א ב 11).

ויש גם סדר מעורב; לדוגמה: וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל (שמות לח 25).

חופש הביטוי הזה, שבו אפשר להציג מספר גם כך וגם אחרת, קיים במקרא גם לגבי מאפיינים אחרים של הצגת מספר באופן מילולי. הנה כמה מאפיינים כאלה.

מספרים לכידים ומספרים פרוקים. בדרך כלל אנחנו תופסים מספר (עשרוני) כעצם לכיד, וזאת גם כאשר מספרים מוצגים כסכום של כמה מחוברים. כך למשל אנחנו תופסים את המספר 137 כמספר אחד לכיד למרות שלמעשה הוא מוצג מילולית כסכום של שלושה מספרים נפרדים – 7, 30, 100. ולכן העצם הנספר (למשל "שקל") מופיע אחרי כלל המספר; למשל: וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל (שמות לח 24). אבל יש במקרא גם מקרים שבהם המספר מפורק למחובריו, והעצם הנספר מופיע אחרי כל מחובר ומחובר. לדוגמה: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (בראשית ט 29). המספר 950 מוצג כאן כסכום של המספרים 900 ו-50. בדוגמה אחרת העצם הנספר הוא "אלף", והמספר מפורק לשלושה מספרים: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים (במדבר לא 32). 

צורת יחיד וצורת רבים של העצמים הנספרים. בדרך כלל, וגם במקרא, כאשר המספר הוא 2 ומעלה, העצם הנספר מופיע בצורת רבים; למשל "ארבעה מלכים", "אלפיים סוסים" וכדומה. עם זאת יש עצמים שלגביהם הכלל המקראי הוא אחר: כאשר מספרם 11 ומעלה הם באים ביחיד. כאלה הם העצמים "יום", "שנה", "איש", "נפש", "שקל". ויש עוד. לדוגמה: "ארבע עשרה שנה" (בראשית לא 41); "שש מאות איש" (שופטים כ 47); "אלפיים וארבע מאות שקל" (שמות לח 29). ככלל, הכלל האחר הזה נשמר היטב לגבי אותם עצמים, ובכל זאת יש במקרא חריגות ממנו. הנה דוגמאות: שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים (דברים א 23). "אנשים" במקום "איש". שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל (שמואל-א יז 7). "שקלים" במקום "שקל". וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים (בראשית נ 22). "שנים" במקום "שנה".

הקדמת שם הנספר למספר. ככלל, וגם במקרא, קודם מצוין המספר (למשל "שבע") ואחריו בא שם הנספר (למשל "פרות"). וכך יש לנו "שבע פרות", "ארבעים יום" וכדומה. אבל לפעמים הסדר מתהפך. לדוגמה: מִסְפָּרָם אֲנָשִׁים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אָלֶף (דברי הימים א ז 40); ועוד דוגמה: וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה (עזרא ח 15).

סמיכות. בלשון זמננו המספר ושם הנספר לא באים בסמיכות. "שבעה ימים" ולא "שבעת ימים"; "מאה אלף" ולא "מאת אלף". לעומת זאת במקרא מתקיימות  שתי הצורות גם יחד. דוגמה: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים (מלכים-א יב 5); אבל גם: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים (בראשית מב 17).  ועוד דוגמה: מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר (מלכים-ב ג 4); אבל גם: מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁ אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת (במדבר ב 9).

ארבעים שנים, ארבעים ימים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "וארא" מדברת על מכות שיוריד ה' על פרעה מלך מצרים ועל מצרים כולה. ובין שאר הדברים כתוב שם כך: וְעָרֶיהָ [של מצרים] בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה (יחזקאל כט 12). ובהמשך כתוב: מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה (שם, שם, 13).  במקרא המספר 40 אינו סתם מספר. הוא מופיע פעמים רבות, הרבה יותר ממספרים אחרים הנמצאים בסביבתו, וברוב מופעיו הוא מציין משכי זמן – ימים או שנים – של התרחשויות חשובות. ואפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של התרחשויות כאלה.

א. התרחשויות קולוסאליות בעלות חשיבות קוסמית, דתית או לאומית מהמעלה העליונה. יש במקרא לפחות שלוש התרחשויות מהסוג הזה: התרחשות אחת היא המבול – וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז 12). התרחשות שנייה היא עלייתו של משה על הר סיני – וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות כד 18). והתרחשות שלישית היא מסעם של בני ישראל במדבר – וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר לב 13). להתרחשויות האלה יש מאפיינים משותפים: כאמור, שלושתן קולוסאליות – משנות את המצב היסודי של היקום או של עם ישראל; שלושתן נמשכות זמן ארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי –  זמן כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לשאת אותן; ושלושתן מתרחשות על ידי פעולה ישירה של אלוהים.

ב. מצבים ואירועים הקשורים לבני ישראל וליחסיהם עם העמים הסובבים אותם. בנוסף לפסוק מיחזקאל על מצרים, הנה עוד דוגמאות:

המרגלים שוהים בארץ כנען ארבעים יום: וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם (במדבר יג 25). תקופות השקט בימי השופטים; למשל: וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן (שופטים ח 28). ישראל בידי הפלישתים: וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה (שופטים יג 1).

ג.  ציון זמנם של אירועים חשובים בחייהם של אישים. דוגמאות:

יצחק נושא אישה: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה … לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה 20).  עשו נושא נשים: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית … וְאֶת בָּשְׂמַת… (בראשית כו 34). יהושע נשלח לרגל את הארץ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי … לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ (יהושע יד 7). דוד מולך על ישראל: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה (מלכים-א ב 11).