פרשת "ואתחנן" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ואתחנן" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: דברים פרק ג פסוק 23 עד פרק ז פסוק 11. 

ההפטרה:  מתוך ישעיהו פרק מ. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם צמדי מילים מיוחדים. 

צמדי פעלים ניגודיים 

בפרשת "ואתחנן", בין שאר ציוויים ואזהרות, משה מתרה בבני ישראל לא להתחתן בגויים שמסביבם. וכך הוא אומר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם; בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ (דברים ז 3). 

נתן ו לקח הם פעלים מנוגדים – הם שייכים לאותו תחום מציאות אבל מייצגים פעולות הפוכות. יש בלשון הרבה זוגות של פעלים מנוגדים; למשל  נכנס-יצאברח-רדףשבר-תיקן. ולא רק פעלים מנוגדים יש; יש גם שמות עצם מנוגדים (כמו  הר-גיאאור-חושךיבשה-ים); ויש תארים מנוגדים (כמו גבוה-נמוך, חם-קר, טיפש-חכם);  ויש צלעות מנוגדות בתקבולת, כמו בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּו (משלי י 1)ֹ; ויש בוודאי עוד צורות של ניגודיוּת. אבל אנחנו כאן עוסקים רק בצורה אחת, שאנחנו קוראים לה "צמדי פעלים ניגודיים". 

על פי הגדרתנו, צמד פעלים ניגודי הוא זוג פעלים המייצגים פעולות הפוכות, שמופיעים יחד במשפט אחד בטקסט כלשהו, ובפרט בפסוק אחד או בכמה פסוקים סמוכים במקרא; והם משתתפים במסר משותף כלשהו. צמדים כאלה יוצרים בדרך כלל משמעים מוּספים שנקבעים לא רק על ידי משמעות הפעלים המנוגדים כשלעצמם, אלא גם על ידי יחס הניגוד שביניהם, הופעתם ביחד במשפט או בפסוק אחד, וההקשר שבו הם מופיעים. להלן כמה סוגים של צמדים כאלה, ויש בוודאי עוד. 

אחד משני הפעלים בא בשלילה, ומתוך כך מחזק  את האחרלדוגמה: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (עמוס ה 2). הצמד הניגודי הוא  נפל-קם. הפועל  קם בא בשלילה, ("לא תוֹסִיף קוּם") ומחזק את "נפלה". ועוד דוגמה: וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ (בראשית מ 23). הצמד הוא  זכר-שכח; ו"לא זכר" מחזק את "וישכחהו". 

בצד פעולה אחת מוצגת גם פעולה הפוכה, שגם היא אפשרית. דוגמה – אהב-שנא: עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא (קהלת ג 8). עוד דוגמה  – בנה-הרס: חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ (משלי יד 1)ועוד:  הוריד-העלה; אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מו 4). 

שתי הפעולות הן למעשה שני צדדים של פעולה אחת. דוגמה –  אמר-שמע: אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי, וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע (איוב לג 8). מה שהאחד אמר השני שמע. ועוד: נתן-לקח: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה (בראשית כג 13). מה שהאחד ייתן השני ייקח. 

פעולה  אחת היא  פיצוי או תיקון לשנייה. לדוגמה –  זרה-קיבץ: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ (ירמיהו לא 9). זרע-קצר; הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ (תהילים קכו 5). 

שלשות מילים 

הבה נסתכל על הפסוק הבא הנמצא בהפטרה לפרשת "ואתחנן": מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ (ישעיהו מ 12). 

שלושת המילים  מיםשמים,  ארץ המופיעות בפסוקנו, מופיעות יחד בעוד פסוקים במקרא; לדוגמה: ה', בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם (שופטים ה 4). והן מופיעות יחד גם בבראשית א 20; בראשית ו 17; בראשית ז 19; משלי ל 4. ואולי בעוד מקומות במקרא.   

למעשה אפשר לשייך את השלָשה  מים-שמים-ארץ לתופעה הלשונית הידועה והנפוצה מאוד במקרא, הנקראת "צמדי מילים". "צמד מילים", על פי אפיונו כאן, הוא זוג מילים מאותו חלק דיבור (שם עצם, או פועל, או תואר) ומאותו תחום מציאות, המופיעות יחד באותו משפט; וזאת כמה פעמים (או אף הרבה פעמים) בלשון המדוברת או הכתובה. לדוגמה:  חלב-דבשיום-לילה,  גדול-קטן. וקל לראות שהשלָשה שלנו עונה על מאפייני צמדי המילים (מלבד שהיא בת שלוש מילים ולא שתיים).  

צמדי מילים הם כאמור תופעה נפוצה – יש בלשון, ובפרט במקרא, מאות צמדים. לעומת זאת שלשות מילים – כמו מים-שמים-ארץ – אין הרבה. בכל זאת מצאנו את השלשות הבאות, ויש אולי עוד. 

מים-שמים-ארץ. את השלשה הזאת כבר ציינו למעלה. 

גר-יתום-אלמנה. לדוגמה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ; לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה (דברים כד 21). השלשה הזאת מופיעה גם אצל ירמיהו, זכריה ומלאכי. 

דגן-תירוש-יצהר. לדוגמה: וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר (הושע ב 10). שלשה זאת נפוצה למדי במקרא, והיא נמצאת גם ב-במדבר, דברים, מלכים ב', יואל, חגי, דברי הימים.  

חרב-רעב-דבר. לדוגמה: וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר (ירמיהו כד 10). השלשה הזאת מופיעה במקרא למעלה מעשרים פעמים; בעיקר אצל ירמיהו, אבל גם אצל יחזקאל ודברי הימים. 

מדבר-ציה-ערבה. לדוגמה: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה (ישעיהו לה 1). השלשה הזאת מופיעה גם אצל ירמיהו. 

שמש-ירח-כוכבים. לדוגמה:  וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (דברים ד 9). השלשה הזאת מופיעה גם אצל ישעיהו, ירמיהו, יואל, תהילים וקהלת. 

 

מודעות פרסומת

פרשת "שלח לך"

פרשת "שלח לך"

הפרשה: במדבר פרקים יג עד (כולל) טו.

ההפטרה: יהושע פרק ב כולו

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים במזונות.

מזונות ומטפורות

פרשת "שלח לך" מספרת על המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. כשהמרגלים חזרו הם דיווחו על טוּב הארץ, כמו גם על חוזקם של יושביה: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא (במדבר יג 27).

הביטוי "זבת חלב ודבש" מופיע במקרא פעמים רבות, כשבח לארץ ישראל. למעשה זהו ביטוי מטפורי. ככלל, מטפורות שואלות מונחים ומושגים מתחומי מציאות מוחשיים יום-יומִיים, כדי לייצג ולהמחיש מצבים כלליים ומופשטים מתחומים אחרים. גם הביטוי שלנו עושה כך: הוא משתמש במונחים מוחשיים מתחום המזון – חלב ודבש – כדי לייצג שפע וטוּב כלליים. הביטוי הזה אינו יחיד בסוגו. שיטוט ברחבי הלשון מגלה עוד כמה וכמה ביטויים מטפוריים הרווחים בלשון שמשתמשים במזון מסוים ובתכונה מסוימת שלו כדי להמחיש מצבים לאו דווקא מתחום האוכל. הנה כמה ביטויים כאלה.

שמנה וסולתה. "שמנה וסולתה" הוא כינוי, לפעמים אירוני, לאנשים המכובדים בקהילה; לדוגמה: "בטקס נכחו שמנה וסולתה של העיר". (פרופ' ברוך קורצווייל, שהיה מורה שלנו בבית הספר "חוגים" בחיפה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, היה אומר בלשונו החדה "שמנה ופסולתה"). מקורו של הביטוי הוא מקראי. במקרא שמן וסולת הם דברי מזון יוקרתיים שמוזכרים פעמים רבות ביחד, בעיקר בקשר להקרבת קרבנות. לדוגמה: וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית (שמות כט 40).

שמן זית זך. זהו כינוי לעגני לאיש או לאנשים החושבים עצמם לטהורים ומשובחים מאחרים. מקור הביטוי הוא הכתוב וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית (שמות כז 20).

צפיחית בדבש. כביטוי מטפורי, זהו כינוי עוקצני לאדם הנוטף מתיקות וחביבות. המקור הוא הכתוב וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן; וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז 31).

נזיד עדשים. "נזיד עדשים", כביטוי מטפורי, הוא כינוי לתמורה פחותת ערך שקיבל אדם עבור דבר יקר ערך. למשל: "הוא מכר את ההמצאה שלו בנזיד עדשים". המקור הוא הסיפור על עשו שמכר ליעקב את ברכת אביהם יצחק בעבור נזיד עדשים: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית  כה 34).

לחם צר ומים לחץ. הביטוי הזה משקף מצב של מחסור ומצוקה, לא רק תזונתיים. המקור הוא בישעיהו: וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ (ישעיהו ל 20).

אגוז קשה לפיצוח. כינוי לאדם שקשה להזיז אותו מדעתו.

דייסה. כידוע, דייסה היא תבשיל של סולת או אורז מעורבבים בחלב. ובלשון הדיבור  דייסה היא גם ערבוביה של דברים שונים זה מזה; לדוגמה: "בנאום שלו הוא עשה דייסה מכל מיני רעיונות שונים ומשונים."

ילדי שמנת. "ילדי שמנת" הוא כינוי לגלגני לילדים ש"גדלו על שמנת", כלומר בתנאי שפע; ובפרט שפע תזונתי. למשל, כך כונו בשנות הצנע ילדי הקיבוצים.

פַּרוֶוה. מקורה של המילה  פרווה הוא ביידיש, ומשמעה מאכל שאינו בשרי ואינו חלבי; ומכך משמעה המטפורי: אדם או דעה סתמיים, כאלה שאינם נוקטים עמדה ברורה לכאן או לשם.

גם פעלים מתחום האכילה משמשים כמטפורות; למשל: "האש אכלה את כל היער", "הוא עדיין לא עיכל את משמעות המצב החדש", "הפרויקט הזה בולע את כל המשאבים שלנו". אבל זה עניין שמצדיק עיון נפרד.

 

מוכרת מיני מזונות

ההפטרה לפרשת "שלח לך" מספרת על המרגלים ששלח יהושע לראות את יריחו; וכך כתוב: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה (יהושע ב 1).

בכיתה ד', בבית הספר "חוגים" בחיפה, למדנו את ספר יהושע; וכשהגענו לפסוק שלעיל המורה יהודה הסביר מהי "אישה זונה". זונה, הוא אמר, היא אישה שמוכרת מזונות. לא האמנו להסבר הזה. אמנם היינו אז רק בני תשע או עשר, אבל כבר ידענו, פחות או יותר, במה עוסקת זונה, והנחנו שהמורה יהודה המציא את ההסבר שלו ממוחו היצירתי כדי שלא יצטרך להסביר לנו מהי באמת זונה.

בין שהמורה יהודה האמין בהסבר שנתן לנו ובין שרק ביקש להתחמק מהתייחסות לעניין הזנות, ההסבר שלו אכן מופיע אצל כמה פרשנים. למשל רש"י, שאומר כך: "אישה זונה – תרגם יהונתן פונדקיתא [פונדקית], מוכרת מיני מזונות". כלומר, על פי רש"י, המסתמך על תרגום יונתן [מעברית לארמית], רחב לא הייתה זונה במובן המקראי הרגיל (כמו למשל בסיפור על יהודה ותמר: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיה; בראשית לח 15),  אלא בעלת פונדק ומוכרת מזונות. והפירוש "מצודת ציון" (של רבי דוד אלטשולר, 1769-1687) הולך בעקבות רש"י ואומר בפשטות: "זונה – מוכרת מזון".

האם יש קשר משמעי בין המילה  זונה (במובנה השכיח) לבין המילה  מזון? בוודאי אין כאן קשר שורשי, שכן  זונה גזורה מהשורש זנ"ה ואילו  מזון מהשורש זו"ן. יש אמנם דמיון פונטי בין שתי המילים, אבל דמיון פונטי שאין אתו שורש משותף אינו מעיד (לפחות במקרה הזה) על קשר משמעי. בכל זאת רד"ק  (רבי דוד קמחי 1235-1160), בפירושו למקרא, קושר בין שני המובנים. על פי רד"ק הקשר הוא באמצעות המושג פונדקית; והוא  אומר:  "זונהכמשמעה [כלומר עוסקת בזנות], או מוכרת מזון, כמו שתרגם יונתן:  פונדקיתא". ובאמירה הזאת רד"ק מכנס את שלושת המובנים – זונה, מוכרת מזון,  פונדקית – תחת גג משמעי אחד.

בויקיפדיה, בערך "רחב", מרחיבים את הקשר. אומרים שם שבספרות בית שני (למשל בכתבי יוסף בן מתתיהו) נוצרה זהות בין המונח  זונה למונח  פונדקית, ולכן התרגומים הארמיים למקרא מתרגמים את מקצועה של רחב ל"פונדקית".  ובעקבותיהם הלכו פרשני המקרא המסורתיים, למשל רש"י, ופירשו שמקצועה של רחב היה "מוכרת מזונות". עד כאן ויקיפדיה.

אם כך, מהו הקשר המשמעי בין מקצועה של הזונה למקצועה של הפונדקית? רד"ק אומר על כך כדלקמן: "לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל". ובמילים אחרות: גם זונה וגם פונדקית עיסוקן כרוך במגע עם אנשים רבים מחוץ לביתן. הקשר בין יציאה מרובה מהבית לבין עיסוק בזנות מופיע בעוד מילים. מילה אחת היא  יצאנית (או  יוצאנית, בלשון התלמודים), שמשמעה התלמודי הוא אישה שמרבה לצאת מביתה; ומכאן משמעה של המילה  יצאנית בלשון ימינו – זונה. מילה אחרת היא  נפקנית. המילה הזאת גזורה מהשורש נפ"ק שעניינו לצאת או להוציא (למשל להנפיק). בלשון התלמודים נפקנית היא אישה שיוצאת הרבה מביתה; ובימינו נפקנית היא כינוי לאישה זונה או זנותית.

ועוד: בסיפור על תמר אשת ער כתוב וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה  … וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ (בראשית לח 15-14). ורש"י אומר: "וחשבה לזונה – לפי שיושבת בפרשת דרכים". כלומר יושבת בחוץ.

 

(בתמונת הכותרת: The Coloured Picture Bible for Children, Spies bring grapes from Canaan by Richard Andre, 1884)

רואים את הקולות – דיסוננסים סמנטיים

נסתכל על ההיגד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ יד). גלוי וברור שההיגד הזה אינו 'תקני', שיש בו הפרעה; שהרי קולות לא רואים אלא שומעים. עם זאת החילוף של  שומעים ב רואים בוודאי אינו מקרה או טעות. יש מאפיינים לשוניים שמאפשרים אותו, ובוודאי יש לו טעם כלשהו. מה שמאפשר את החילוף הזה הוא הקרבה שבין שתי המילים: גם  רואים וגם  שומעים מייצגות פעולות  ששייכות לאותו תחום מציאות, התחום שעניינו חושים וקליטת מסרים; ושתיהן מופיעות במקרא כצמד – הן באות יחד, בפסוק אחד, פעמים רבות. לדוגמה: הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה (מלכים ב' יט טז); ועוד דוגמה: מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה (ישעיהו סו ח). ומה הטעם שבחילוף הזה? יש בוודאי אי אלו פרשנויות בעניין הזה ואני מציע כאן עוד אחת, שאינה באה בהכרח במקום אחרות.

אפשר להקביל את ההפרעה הסמנטית הזאת לתופעת הדיסוננס במוזיקה: כאשר שני צלילים מושמעים ביחד התוצאה עשויה להיות נעימה לאוזן (הרגילה) או לא נעימה. היא נעימה למשל כאשר המרווח בין שני הצלילים המושמעים הוא שני טונים או שלושה, והיא לא נעימה כאשר המרווח הוא רק טון אחד או חצי טון. ואי-הנעימות הנובעת מקוטן המרווח קרויה דיסוננס. כידוע המוזיקה המודרנית משתמשת הרבה בדיסוננסים, אבל גם מלחינים ברוקיים (למשל באך) וקלסיים השתמשו לפעמים בדיסוננסים כדי להכניס מתח ועניין ליצירה; ואולי גם ההפרעה שב"רואים את הקולות" היא מין דיסוננס – דיסוננס סמנטי – שכותב הטקסט יצר כדי ליצור מתח סגנוני.

moses-receives-the-ten-commandments-from-yahweh
Moses receives the Ten Commandments from God – by Rosselli, from Cappella Sistina, Vatican

"רואים את הקולות" אינו הדיסוננס הסמנטי היחיד מסוג זה במקרא – יש עוד מקרים כאלה. ומתברר שאותם מאפיינים לשוניים שמאפשרים את "רואים את הקולות" קיימים גם אצל המקרים האחרים. הנה שלושה כאלה:

– בספר דברים פרק לב (שירת "האזינו") פסוק יג כתוב: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע. הצירוף "ויניקהו דבש" הוא דיסוננס סמנטי, שכן הנקה מתקשרת לחלב ולא לדבש.

וגם כאן היכולת של מילה אחת (דבש) לבוא במקום מילה אחרת (חלב) באה מכך ששתי המילים שייכות לאותו תחום תוכן –  מאכל ומשקה –  והן  גם מופיעות כצמד במקומות רבים במקרא; למשל אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח).

– בתהילים פרק א פסוק א כתוב: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד… אם ההיגד הזה היה הולך בדרך לשונית רגילה הוא היה אולי מנוסח כך:  אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים ובעצת חטאים לא עמד; שכן הצירוף  "הלך בדרך" סביר יותר מבחינה סמנטית מהצירוף "עמד בדרך" (דרך נועדה להליכה). גם כאן החילוף בין שתי המילים –  הלך ו עמד – מתאפשר מפני ששתי המילים האלה שייכות לאותו תחום מציאות – מצבי הגוף – והן מופיעות במקרא פעמים רבות כצמד; לדוגמה: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים (שופטים ט ז). ועוד דוגמה: בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ (יחזקאל א כא).

– בספר דברים פרק יב פסוק כג כתוב: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם. "לאכול הדם" – זה דיסוננס, שהרי דם הוא דבר שאפשר אולי לשתות (חס וחלילה) אבל לא לאכול. המילים המתחלפות בהיגד הזה הן  לאכול ו לשתות. ושוב: החילוף אפשרי כי שתיהן שייכות לאותו תחום – מאכל ומשקה – ושתיהן מופיעות במקרא כצמד; לדוגמה: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת (ישעיהו כב יג).

אז מה ראינו? ראינו שיש במקרא דיסוננסים סמנטיים, כלומר היגדים שיש בהם אי התאמה סמנטית בין חלקים של ההיגד (למשל  "רואים את הקולות"). אי ההתאמה הזאת נגרמת על ידי כך שמילה אחת (למשל  רואים) באה במקום מילה אחרת מתבקשת (למשל  שומעים). והחילוף קביל מכיוון ששתי המילים (למשל רואים ו שומעים) הן מאותו תחום תוכן והן מופיעות במקרא כצמד.