פרשת "קדושים" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "קדושים" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים יט, כ

ההפטרה מתוך עמוס פרק ט, יחזקאל פרק כ.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בעונות השנה כמייצגות את סדרי החיים והטבע.

עונות השנה מייצגות את תקופות החיים של האדם

פרשת "קדושים" מפרטת חוקים שונים שבני ישראל חייבים לקיים, ובתוך כך היא עוסקת גם בקיום יחסים עם "שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ויקרא יט 20). הביטוי  "נחרפת לאיש" מזמין פירוש. רש"י אומר: "נחרפת לאיש – מיועדת ומיוחדת לאיש; ואיני יודע לו דמיון במקרא". כלומר, רש"י אומר שאינו יודע על ביטוי דומה המופיע במקרא. וכפי שרואים, רש"י גם לא מסביר מהיכן באה המילה נחרפת ומדוע משמעה "מיועדת".

מי שכן עונה על השאלות האלה הוא הרמב"ן (1270-1194). הוא מביא את ביאורו של רש"י (זה המובא לעיל), אבל מציין שלדעתו יש במקרא ביטוי דומה – אצל איוב: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי; בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי (כט 4); ועוד באיוב: בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ; לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי (כז 6). על פי הרמב"ן, וגם על פי פרשנים אחרים, הביטוי "ימי חורפי", המופיע אצל איוב פעמיים, משמעו "ימי נעורי"; ומדוע? כי החורף, בהיותו ראשית השנה, מייצג את תקופת הנעורים של האדם; ואילו ימי הקיץ, שהם ימי האסיף, מייצגים את הזִקנה. ומכאן מסיק הרמב"ן ש"שפחה נחרפת לאיש" משמעו שפחה-נערה לאיש. וכך הוא מסביר: "ידוע כי הפילגש אשר היא משרתת את האיש וישכב עמה תקרֵא נערה לו; כי גם כל משרת האדם יקרא נערו". ובקיצור: על פי הרמב"ן שפחה נחרפת = נערה = משרתת = פילגש.

כפי שראינו,  הרמב"ן (הנסמך על איוב) אומר שהחורף מייצג את הנעורים והקיץ את הזקנה. הייצוגים האלה אכן תואמים את עונות השנה בארץ ישראל: ראשיתם של הצמיחה והלבלוב היא בחורף; וסופו של מחזור החיים (או המחזור השנתי) של הצומח למינהו הוא בקיץ. עם זאת, הייצוגים האלה לא רווחים בעברית החדשה. בעברית החדשה התקופה המייצגת את הנעורים היא לא החורף אלא האביב; למשל בביטויים "אביב ימיו" או "אביב נעוריו". והזקנה לא מיוצגת על ידי הקיץ, אלא על ידי הסתיו. כמו בשיר "אדם זקן" של דוד אבידן: " אדם זקן, מה יש לו בבקריו? הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו". ייתכן שהייצוגים האלה, שאינם תואמים את המציאות הארץ-ישראלית, מקורם באירופה; אותה אירופה שבה החורף הוא תקופה קרה ומתה, והצמיחה מתחילה בה רק באביב. והלא ידוע שהעברית החדשה עוצבה בעיקר על ידי כותבים שמוצאם בארצות אירופה. 

העונות החקלאיות הן חלק מסדרי הזמן

פרק ט של ספר עמוס מתאר את ההבדל בין ישראל לגויים ואת הגאולה העתידה לבוא. ובתיאור הגאולה עמוס אומר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע (עמוס ט 13).

התמונה שעמוס מצייר היא על טבעית. וכך מסביר אותה המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1879-1809): "הנה ימים באים – שאז יתרבו התבואות והפירות, עד שהקציר יתארך זמן רב עד שיגיע עת החרישה; ודריכת הענבים יתארך עד בוא זמן הזרע, מרוב התבואה והענבים; כמו שכתוב: "והשיג לכם דיש את בציר" [ויקרא כו 5]. עד כאן דברי המלבי"ם.

אבל אולי יש משמעות נוספת לדברי עמוס. אולי עמוס אומר גם שהעונות החקלאיות – למשל חריש וקציר – הן חלק מסדרי הזמנים בטבע, וביום הגאולה הסדרים האלה יצאו מגדרם: עונת החריש והזריעה, שהיא ראשית החורף, תיגע בעונת הקציר והבציר, שמתחילה בראשית הקיץ.

ההקבלה המקראית בין העונות החקלאיות לבין סדרי הזמנים ברורה ובולטת בכתוב הבא: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח 22). על פי ההבטחה האלוהית הזאת, שניתנה לבני האדם אחרי המבול, זריעה וקציר הם יסודות זמן קוסמיים, כמו יום ולילה, קיץ וחורף. אבל היסודות האלה יֵצאו מסדרם בקץ הימים, כמו שמתנבא, למשל, זכריה: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר (זכריה יד 7). גם לאי הסדר הזה יש ביאור של המלבי"ם: "והיה יום אחד – לא יהיה היום חלוק ליום ולילה, לבקר וצהרים ועת ערב, שזה רק בעת שישמשו המאורות הגשמיים, אבל אז יהיה יום אחד מדובק כולו יום".

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק לה פסוק 1 עד פרק לח פסוק 20.

ההפטרה:  מתוך מלכים א פרק ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם יחסים שבין האות שי"ן לאות סמ"ך.

שפה, סף, סוף

פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. למעשה פרשה זו והפרשה שאחריה – "פקודי" – חוזרות, בשינויים קלים, על הנאמר בפרשות "תרומה" ו"תצוה". אבל ענייננו כאן הוא לשוני.

נסתכל על הפסוק הבא מתוך הפרשה: וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת (שמות לו 11). אנחנו מתעניינים כאן במילה  שפה. למילה  הזאת יש שלוש משמעויות עיקריות (שלושתן משמשות כבר במקרא). במשמעות אחת  שפה היא כל אחד משני החלקים הבשרניים הסוגרים או פותחים את הפה ("יש לו שפתיים עבות"); למשמעות הזאת נקרא להלן "אֵיברית". במשמעות שנייה  שפה היא לשון שמדברים בה ("בשפה העברית יש הרבה מילים שמוצאן מארמית"). ובמשמעות שלישית, זו שאליה מכוון הפסוק שלנו,  שפה היא "קצה, שוליים" ("שפת הים", "אבני שפה"). כמו אצל מילים אחרות שמייצגות איבר מן הגוף אבל גם משמעויות נוספות ("ראש ההר", "על יד הבית", וכדומה), גם אצל המילה  שפה המשמעות האיברית קדמה כנראה למשמעויות האחרות; שכן האחרות הן למעשה מטפורות שמשתמשות במשמעות האיברית כדי לייצג מושגים מתחומים אחרים.

כך  שפה, במשמעה כ"לשון דיבור ", שנקראת  שפה מכיוון שהשפתיים משתתפות במלאכת הדיבור (באופן דומה שפת הדיבור נקראת גם  לשון כי הלשון (האיברית) מעורבת במעשה ההגִייה); וכך  שפה במשמעות של "קצה" נקראת כך בעקבות השפתיים האיבריות שהן קצות הפה.

המילה  שפה  – בפרט במשמעותה כ"קצה" – מתקשרת למילה  סף. אמנם שתי המילים האלה הן משורשים שונים, בכל זאת יש ביניהן קשר, ואפילו כפול – פונטי וסמנטי: גם ההגייה כמעט זהה (סף – שפה) וגם המשמעויות דומות: כמו  שפה, גם  סף משמשת (בין השאר) למשמעויות של קצה או שוליים; למשל "סף התהום", "סף הסבלנות". ומ- סף מגיעים אל המילה  סוף שגם לה יש במקרים מסוימים משמעות של קצה; לדוגמה "השירותים נמצאים בסוף המסדרון"; "הוא חי בכפר נידח בסוף העולם".

המילים  שפהסף, ו סוף אינן מקרה יחיד של קירבה כפולה – פונטית וסמנטית – שמתקיימת בין מילים שאינן מאותו שורש. הנה כמה דוגמאות:

קצהקץ, שֶבַעשבָּת, זקֵן-זקָן, יִרְאו-יירָאו,  סבשיבה, פתע-פתאום, קבוע-עקבי.

השׂי"ן הוחלפה בסמ"ך

ההפטרה לפרשת "ויקהל" מתארת את בניית בית המקדש בימי שלמה. בתוך כך היא מפרטת את רכיבי הבית והאביזרים השונים שעשה חירם – חרש הנחושת מהעיר צור ששלמה לקח לעבודות הנחושת של הבית. בין שלל האביזרים שעשה חירם היו גם שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה (מלכים-א ז 17). מה הם אותם שבכים שעשה חירם? אין אחדות דעות בין הפרשנים בעניין זה, אבל נראה לי שנכון לקבל את ביאורו של קדרי (המילון לעברית מקראית): "קישוט מעשה רשת על עמודים". הביאור הזה מקבל חיזוק מכתוב מקראי אחר: כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ (איוב יח 8). אם כך, ה שבכה המקראית היא אותה  סבכה הקיימת בלשון זמננו, אלא שהאות שׂי"ן (שמאלית) התחלפה באות סמ"ך.

תופעת חילופה של שׂי"ן בסמ"ך, או להיפך, אינה מצומצמת למקרה הנזכר לעיל; היא  כוללת שתי תבניות עיקריות. בתבנית האחת מילים מקראיות (כלומר מילים שמופיעות במקרא) שככלל כתובות במקרא בסמ"ך, לפעמים במקום הסמ"ך באה בהן שׂי"ן. למשל המילה  כעס: כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ה 2). מילים אחרות בתבנית הזאת הן:  שׂוּרי (הושע ט 12) במקום  סורישֻׂכּוֹ (איכה ב 6) במקום  סכושָׂתם (איכה ג 8) במקום  סָתםמַ­שׂמרות (קהלת יב 11) במקום  מסמרות. התבנית הזאת נדירה למדי, ואולי היא נובעת מטעויות העתקה.

בתבנית השנייה, מילים שכתובות במקרא בשׂי"ן, בתקופות מאוחרות יותר השׂי"ן הוחלפה אצלן בסמ"ך. שלא כמו בתבנית הראשונה, החילופים כאן הם כלליים ועקביים:  החל מעת מסוימת הכתיב הנהוג של המילה השתנה, וכותבים אותה, בדרך כלל, בסמ"ך במקום בשׂי"ן. ומכיוון שהתמונה הזאת חוזרת אצל מילים לא מעטות, הדעת נותנת שיש סיבה כללית לחילוף כזה; למשל מניעת בלבול בין שי"ן שמאלית לימנית. לדוגמה, להלן כמה מילים כאלה. ליד כל מילה בשׂי"ן מצוין (בסוגריים) מקום במקרא שבו המילה מופיעה, וליד המילה הכתובה בסמ"ך מצוינת (בסוגריים) התקופה שבה התרחש החילוף. ואפשר לראות שברוב המקרים שינוי הכתיב נעשה בתקופת התלמודים.

תפשׂ (דברים כ 19) – תפס (תקופת התלמודים).

שׂרעפים  (תהילים קלט 23) – סרעפים (ימי הביניים).

משׂור (ישעיהו י 15) – מסור (העת החדשה).

שׂכין (משלי כג 2)  – סכין (תקופת התלמודים).

שׂב (איוב טו 10) – סב (תקופת התלמודים).

שׂחט (בראשית מ 11)  – סחט (תקופת התלמודים).

שׂטן (שנא) (תהילים עא 13)  – סטן (תקופת התלמודים).

שׂרט (ויקרא כא 5)  – סרט (תקופת התלמודים).

שׂיד  (דברים כז 2) – סיד (תקופת התלמודים).

פרשת "בא" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "בא" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות מפרק י פסוק 1 עד פרק יג פסוק 16

ההפטרה: ירמיהו פרק מו מפסוק 13 עד פסוק 28.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: ששניהם קשורים להגדה של פסח.

הגדה של פסח בנוסח יגור

עניינה העיקרי של פרשת "בא" הוא יציאת בני ישראל ממצרים. מתוך כך הפרשה הזאת, ובעיקר הפרקים יב ו-יג, סיפקה להגדה של פסח כמה פסוקים וביטויים; חלקם הובאו להגדה בציטוט ישיר ומדויק וחלקם הובאו בשינויי נוסח כאלה או אחרים.  עם זאת, יציאת מצרים כשלעצמה, כפי שהיא מתוארת לפרטיה בפרשת "בא", אינה עיקר הטקסט של ההגדה – רוב הטקסט הוא מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, תפילות ופיוטים. צניעות מקומו של סיפור יציאת מצרים בהגדה כנראה לא הייתה לרוחם של  החלוצים שבאו לארץ בראשית המאה ה-20. החלוצים האלה לא הסתפקו בהקמת קיבוצים ובהפרחת שממות, הם גם שאפו ליצור תרבות חדשה שאמנם יונקת מהמסורת אבל גם מבטאת מציאות וערכים חדשים. מוקי צור, חבר קיבוץ וחוקר תרבות שחקר גם את תרבות הגדות הפסח של הקיבוצים, אומר (בדברי ליווי והסבר להגדה של פסח בנוסח קיבוץ יגור) על העניין הזה כך: "הסיפור של יציאת מצרים, שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת, אלא יהיה ביטוי ביוגרפי […]. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם במדבר חייהם ולהעז להתחיל מחדש".

ואכן, כאשר בשנות השלושים של המאה ה-20 יהודה שרת עיצב והלחין הגדה של פסח עבור קיבוץ יגור – הקיבוץ שבו היה חבר – הוא צירף להגדה הזאת לא מעט פסוקים מקראיים שאינם כלולים בהגדה המסורתית, והלחין אותם לזמרת מקהלה ולשירת רבים. בין הפסוקים המצורפים האלה יש גם כמה השאובים מהפרשה שלנו. הנה כמה מהם.

בפרשה כתוב: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות יב 42). ובהגדה של יגור מופיע ומזומר הכתוב: "ליל שימורים הוא לה' לכל בני ישראל לדורותם".

ביחס לביטוי "ליל שמורים" (המופיע במקרא רק בפרשה שלנו) ראוי לציין שמשמעו המקראי אינו זה של ימינו (לילה ללא שינה), אלא לילה של שמירה; וכך מבאר רש"י: "ליל שמרים – שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים". והמילון לעברית מקראית (של מ.צ. קדרי) אומר: "ליל שמורים – הלילה שבו שמר ה' על בני ישראל".

פסוק אחר ששרת הלחין וצירף להגדת יגור הוא: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג 4). גם ביחס לפסוק הזה ראוי לציין שמשמעה המקראי של המילה אביב אינו כמשמעה בימינו (כלומר עונת השנה שבאה אחרי החורף), אלא שיבולת שגרעיניה רכים, שזה אכן מצבן של שיבולי הדגן בחודש ניסן, בטרם הבשילו כליל.

עוד פסוק מהפרשה שלנו שלא נמצא בהגדה המסורתית אבל שרת הלחין אותו והכניס להגדת יגור: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג 3). ועוד אחד: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א 12).

ויש עוד כאלה.

ירמיהו וההגדה של פסח

הקשר בין הפטרת פרשת "בא" לבין הפרשה עצמה הוא מצרים והמכות שה' הביא (בפרשה) או יביא (בהפטרה) עליה. הקשר הזה אינו רק במישור הענייני, אלא גם בסגנון, במונחים ובמילים. הנה כמה דוגמאות.

– בפרשה מסופר על הארבה שה' העלה על מצרים: וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד (שמות י 14). ואצל ירמיהו כתוב (על מחריבי מצרים): כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר (מו 23).

 – בפרשה כתוב: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שמות יא 2). ואצל ירמיהו: כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם (ירמיהו מו 19). ורש"י מבאר: "כלי גולה" – אדם יוצא לדרך מתקן לו חמת ומְקִדה [כוס או קערה] של חרס לשתות בה.

– בפרשה כתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות יב 29). ואצל ירמיהו: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם (מו 13). בקשר להכאות האלה ראוי לציין שהמושגים "מכות מצרים" או "עשר המכות", המוכרים לנו מההגדה של פסח (אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּות שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים …) לא קיימים במקרא. המקרא נוקט לעניין זה במילים אחרות, למשל  שפטים (וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; שמות ו 6), או  אותות ומופתים (וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; שמות ז 3). המושג  מכות ככינוי לשפטים שעשה ה' במצרים מופיע – אולי לראשונה – במשנה (מסכת אבות, פרק ה, ג): "עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים, ועשרה על הים".

– בפרשה כתוב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (שמות יג 1). ובהפטרה כתוב: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא (ירמיהו מו 13).

– בפרשה כתוב: כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג 9). ובהפטרה חוזרת המילה  יד שוב ושוב, לדוגמה: וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו (מו 26).

בהפטרה שלנו ירמיהו מאזכר את יציאת מצרים רק בעקיפין, אבל במקומות אחרים הוא מזכיר אותה באופן ישיר; לדוגמה: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר (ירמיהו ב 6). וגם מחוץ לתחומי המקרא יש קשרים בין ירמיהו לבין יציאת מצריים; למשל קשר בין ירמיהו לסדרי פסח בתקופתנו:

כאשר יהודה שרת עיצב והלחין את ההגדה בנוח יגור הוא צירף והלחין להגדה הזאת גם פסוקים מירמיהו (פרק לא פסוקים 15-14): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ […] מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ […] וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. 

פרשת "וארא" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "וארא" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות מפרק ו' פסוק 2 עד פרק ט' פסוק 35.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרקים כח כט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מדברים על מספרים.

חופש הביטוי בעולם המספרים

פרשת "וארא" מספרת על דרישתם של משה ואהרן מפרעה לתת לבני ישראל לצאת למדבר לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' אלוהיהם, ועל המכות שירדו על מצרים עקב סירובו של פרעה לדרישה הזאת. ובין לבין, הפרשה מציגה את צאצאי ראובן, שמעון ולוי; ושם כתוב: וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (שמות ו 16).

כפי שאנחנו רואים, סדר הצגת חלקי המספר בפסוק שלנו הוא מלמטה למעלה: ראשית היחידות (שבע), אחריהן העשרות (שלושים), ואחר כך המאות (מאה).

ואכן זהו הסדר השכיח במקרא, ויש לכך דוגמאות רבות לאין מספר. אבל יש במקרא גם מקרים שבהם הסדר הוא מלמעלה למטה, כמו שנהוג בזמננו. הנה דוגמה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כג 1). ועוד דוגמה: וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ [דויד] שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים (מלכים-א ב 11).

ויש גם סדר מעורב; לדוגמה: וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל (שמות לח 25).

חופש הביטוי הזה, שבו אפשר להציג מספר גם כך וגם אחרת, קיים במקרא גם לגבי מאפיינים אחרים של הצגת מספר באופן מילולי. הנה כמה מאפיינים כאלה.

מספרים לכידים ומספרים פרוקים. בדרך כלל אנחנו תופסים מספר (עשרוני) כעצם לכיד, וזאת גם כאשר מספרים מוצגים כסכום של כמה מחוברים. כך למשל אנחנו תופסים את המספר 137 כמספר אחד לכיד למרות שלמעשה הוא מוצג מילולית כסכום של שלושה מספרים נפרדים – 7, 30, 100. ולכן העצם הנספר (למשל "שקל") מופיע אחרי כלל המספר; למשל: וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל (שמות לח 24). אבל יש במקרא גם מקרים שבהם המספר מפורק למחובריו, והעצם הנספר מופיע אחרי כל מחובר ומחובר. לדוגמה: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (בראשית ט 29). המספר 950 מוצג כאן כסכום של המספרים 900 ו-50. בדוגמה אחרת העצם הנספר הוא "אלף", והמספר מפורק לשלושה מספרים: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים (במדבר לא 32). 

צורת יחיד וצורת רבים של העצמים הנספרים. בדרך כלל, וגם במקרא, כאשר המספר הוא 2 ומעלה, העצם הנספר מופיע בצורת רבים; למשל "ארבעה מלכים", "אלפיים סוסים" וכדומה. עם זאת יש עצמים שלגביהם הכלל המקראי הוא אחר: כאשר מספרם 11 ומעלה הם באים ביחיד. כאלה הם העצמים "יום", "שנה", "איש", "נפש", "שקל". ויש עוד. לדוגמה: "ארבע עשרה שנה" (בראשית לא 41); "שש מאות איש" (שופטים כ 47); "אלפיים וארבע מאות שקל" (שמות לח 29). ככלל, הכלל האחר הזה נשמר היטב לגבי אותם עצמים, ובכל זאת יש במקרא חריגות ממנו. הנה דוגמאות: שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים (דברים א 23). "אנשים" במקום "איש". שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל (שמואל-א יז 7). "שקלים" במקום "שקל". וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים (בראשית נ 22). "שנים" במקום "שנה".

הקדמת שם הנספר למספר. ככלל, וגם במקרא, קודם מצוין המספר (למשל "שבע") ואחריו בא שם הנספר (למשל "פרות"). וכך יש לנו "שבע פרות", "ארבעים יום" וכדומה. אבל לפעמים הסדר מתהפך. לדוגמה: מִסְפָּרָם אֲנָשִׁים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אָלֶף (דברי הימים א ז 40); ועוד דוגמה: וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה (עזרא ח 15).

סמיכות. בלשון זמננו המספר ושם הנספר לא באים בסמיכות. "שבעה ימים" ולא "שבעת ימים"; "מאה אלף" ולא "מאת אלף". לעומת זאת במקרא מתקיימות  שתי הצורות גם יחד. דוגמה: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים (מלכים-א יב 5); אבל גם: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים (בראשית מב 17).  ועוד דוגמה: מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר (מלכים-ב ג 4); אבל גם: מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁ אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת (במדבר ב 9).

ארבעים שנים, ארבעים ימים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "וארא" מדברת על מכות שיוריד ה' על פרעה מלך מצרים ועל מצרים כולה. ובין שאר הדברים כתוב שם כך: וְעָרֶיהָ [של מצרים] בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה (יחזקאל כט 12). ובהמשך כתוב: מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה (שם, שם, 13).  במקרא המספר 40 אינו סתם מספר. הוא מופיע פעמים רבות, הרבה יותר ממספרים אחרים הנמצאים בסביבתו, וברוב מופעיו הוא מציין משכי זמן – ימים או שנים – של התרחשויות חשובות. ואפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של התרחשויות כאלה.

א. התרחשויות קולוסאליות בעלות חשיבות קוסמית, דתית או לאומית מהמעלה העליונה. יש במקרא לפחות שלוש התרחשויות מהסוג הזה: התרחשות אחת היא המבול – וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז 12). התרחשות שנייה היא עלייתו של משה על הר סיני – וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות כד 18). והתרחשות שלישית היא מסעם של בני ישראל במדבר – וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר לב 13). להתרחשויות האלה יש מאפיינים משותפים: כאמור, שלושתן קולוסאליות – משנות את המצב היסודי של היקום או של עם ישראל; שלושתן נמשכות זמן ארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי –  זמן כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לשאת אותן; ושלושתן מתרחשות על ידי פעולה ישירה של אלוהים.

ב. מצבים ואירועים הקשורים לבני ישראל וליחסיהם עם העמים הסובבים אותם. בנוסף לפסוק מיחזקאל על מצרים, הנה עוד דוגמאות:

המרגלים שוהים בארץ כנען ארבעים יום: וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם (במדבר יג 25). תקופות השקט בימי השופטים; למשל: וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן (שופטים ח 28). ישראל בידי הפלישתים: וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה (שופטים יג 1).

ג.  ציון זמנם של אירועים חשובים בחייהם של אישים. דוגמאות:

יצחק נושא אישה: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה … לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה 20).  עשו נושא נשים: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית … וְאֶת בָּשְׂמַת… (בראשית כו 34). יהושע נשלח לרגל את הארץ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי … לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ (יהושע יד 7). דוד מולך על ישראל: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה (מלכים-א ב 11).

פרשת "שמות" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "שמות" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק א' פסוק 1 עד פרק ו' פסוק 1.

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים כז כח כט; או ירמיהו פרקים א ב; או יחזקאל פרק טז. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם הכינויים השונים של ארץ ישראל או עם ישראל.

כינוייה המקראיים של ארץ ישראל

פרשת "שמות" מספרת על מות יוסף, על מלך חדש שקם במצרים שלא ידע את יוסף והתעמר בבני ישראל, ועל ה' המטיל על משה שליחות: להוציא את בני ישראל ממצרים ולהעלותם "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי … " (שמות ג 8).

הפסוק שלעיל כולל שלושה כינויים לארץ ישראל: "ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש", "מקום הכנעני". יש במקרא שלל כינויים ותארים לארץ הזאת, רובם נמנים עם אחד מארבעה  סוגים עיקריים: כינויים המציינים את שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל; כינויים המציינים את שייכותה של הארץ לה'; כינויים על פי אלו שישבו בארץ לפני עם ישראל; כינויי שבח. להלן לקט של כינויים כאלה, מקובצים לפי ארבעת הסוגים שמצוינים לעיל. ליד כל כינוי מובא מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע אותו כינוי.   

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל: אדמת יהודה (ישעיהו יט 17); אדמת ישראל (יחזקאל יא 17); אדמת עמי (ישעיהו לב  13); אחוזת בני ישראל (יהושע כא 39); אחוזת עולם (בראשית מח 4); ארץ אבותיך (בראשית לא 3); ארץ אחוזתכם (ויקרא יד 34); ארץ בני ישראל (יהושע יא 22); ארץ ירושתו [ירושת עם ישראל] (דברים ב 12); ארץ ישראל (שמואל-א יג 19); ארץ מגוריך (בראשית יז 8); ארץ מושבותיכם (במדבר טו 2); ארץ העברים (בראשית מ 15); נחלת יעקב (ישעיהו נח 14); נחלת ישראל (שופטים כ 6); נחלת עבדי ה' (ישעיהו נד 17).

 ארץ ישראל שייכת לה': אדמת ה' (ישעיהו יד 2); אדמת הקודש (זכריה ב 16); ארץ אחוזת ה' (יהושע כב 19); ארץ ה' (הושע ט 3); מקום שֵם ה' צבאות (ישעיהו יח 7 ); נחלת ה' (יואל ב 17).

כינויים המאזכרים עמים שישבו בארץ לפני עם ישראל: ארץ כנען (בראשית יז 8); מקום הכנעני (שמות ג 8); ארץ האמורי (עמוס ב 10).

 כינויי שבח : ארץ דגן ותירוש (דברים לג 28); ארץ הרים ובקעות (דברים יא 11); ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג 8);  ארץ זית שמן (דברים ח 8); ארץ חיטה ושעורה (דברים ח 8); ארץ חמדה (ירמיהו ג 19); ארץ טובה ורחבה (שמות ג 8); ארץ הכרמל  (ירמיהו ב 7); ארץ נחלי מים  (דברים ח 7); ארץ תפארת ישראל (איכה ב 1); נחלת צבי (ירמיהו ג 19); ציון (ישעיהו י כד).

כינויָו המקראיים של עם ישראל

על פי מנהג האשכנזים, ההפטרה לפרשת "שמות" היא מישעיהו, מפרקים כז, כח, כט. כמו נבואות רבות אחרות של ישעיהו (ושל נביאים אחרים), גם הפרקים האלה עוסקים בעם ישראל, באויבי ישראל, ובמעשי ה'; אבל אנחנו מעלים מההפטרה עניין לשוני: כינויָו המקראיים של עם ישראל, והקשרים שבין כינויים אלה לכינוייה (המקראיים) של ארץ ישראל.

ארבעה כינויים שונים לעם ישראל נמצאים בהפטרה שלנו: "יעקב" (ישעיהו כז 6), "ישראל" (שם), "בני ישראל" (שם, כז 12), ו"בית יעקב" (שם כט 22). ארבעה אלה הם רק קומץ מתוך הכינויים הרבים שיש במקרא לעם ישראל. אנחנו עצמנו ליקטנו למעלה מחמישים כינויים שונים, והם מובאים בהמשך הדברים.

 רוב כינויי עם ישראל הם סמיכויות שהמילה הראשונה שלהן – הנסמך – משמעה "עַם". הנסמכים השכיחים הם "בית" (כמו "בית יעקב"); "בנֵי" (כמו "בני ישראל"); "גוי" (כמו "גוי חוטא"); "זרע" (כמו "זרע אברהם"); "עדה" (כמו "עדת ישראל"); "עם" (כמו "עם סגולה"); "קהל" (כמו "קהל ה"). ויש בעניין הזה הקבלה בין כינויי העם וכינויי הארץ: גם רוב כינויי הארץ הם סמיכויות, והנסמך שלהן משמעו "ארץ".  

על פי משמעם, אפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של כינויים לעם ישראל: סוג אחד הוא כינויים המציינים את אבות העם – אברהם, יעקב-ישראל, יהודה; למשל "זרע אברהם", "בני ישראל", "בית יעקב", "בני יהודה". סוג שני הוא כינויי קדושה והשתייכות לה'; למשל "עם ה' " או "גוי קדוש". והסוג השלישי הוא כינויים ותארים המצביעים על תכונותיו – החיוביות או השליליות  – של העם; למשל "גוי צדיק", "עם קשה עורף", "עם לבדד ישכון". וגם בעניין הזה יש הקבלה בין העם והארץ: סוגי הכינויים הקיימים לעם ישראל מקבילים כמעט לגמרי לסוגי כינוייה של לארץ ישראל.

הביטוי הברור ביותר להקבלה בין כינויי העם לכינויי הארץ, הוא אולי אותם זוגות של כינויים – כינוי לעם וכינוי לארץ – שיש להם אותו סומך; לדוגמה: בני ישראל – ארץ ישראל; עם ה'  – נחלת ה'; בני יעקב – נחלת יעקב; בני יהודה –  אדמת יהודה; עם עולם – אחוזת עולם.

 להלן כינויים לעם ישראל מקובצים על פי נסמכיהם. ליד כל כינוי מצוין מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע הכינוי.

בית: בית יעקב  (ישעיהו ב 5); בית ישראל (יחזקאל ג 5).

בני: בני יהודה (ירמיהו ז 30); בני יעקב (מלאכי ג 6); בני ישראל (בראשית לב 32);

בני ציון (תהילים קמט 2).

גוי: גוי גדול (דברים ד 7); גוי ה' (ישעיהו כו 15); גוי חוטא (ישעיהו א 4); גוי חנף (ישעיהו  י 6); גוי צדיק (ישעיהו כו 2); גוי קדוש (שמות יט 6).

זרע: זרע אברהם (תהילים קה 6); זרע יעקב (תהילים כב 24); זרע ישראל (מלכים-ב יז 20).

עדה: עדת בני ישראל (שמות טז 2); עדת ה' (במדבר כז 17); עדת ישראל (שמות יב 3).

עם: עם האלוהים (שופטים כ 2); עם הארץ (יחזקאל יב 19); עם לבדד ישכון (במדבר כג 19); עם בזוז ושסוי (ישעיהו מב 22); עם בני ישראל (שמות א 9); עם ה' (במדבר יא 29); עם יהודה (ירמיהו כו 18); עם ישראל (עזרא ב 2); עם כבד עוון (ישעיהו א 4); עם כלביא יקום (במדבר כג 24); עם מרדכי (אסתר ג ); עם מרי (ישעיהו ל 9); עם מרעיתו (תהילים צה 7); עם נבל ולא חכם (דברים לט 6); עם נחלה (דברים ד 20); עם סגולה (דברים ז 6); עם סורר (ישעיהו סה 2); עם סכל אין לב (ירמיהו ה 21); עם עברתי (ישעיהו י 6); עם עולם (ישעיהו מד 7); עם עז (ישעיהו כה 3); עם עני (צפניה ג 12); עם הקהל (ויקרא טז 33); עם קדוש (דברים כו 19); עם הקודש (ישעיהו סב 12); עם קשה עורף (דברים ט 6); עם תועי לבב  (תהילים צה 10); עם תורתי בליבם (ישעיהו נא 7).

קהל: קהל האלוהים (נחמיה יג 1); קהל ה' (במדבר טז 3); קהל ישראל (ויקרא טז 17); קהל עדת ישראל (שמות יב 6); קהל עם האלוהים (שופטים כ 2).

ויש עוד כינויים, כמו: גאולי ה' (ישעיהו סב 12); יעקב (במדבר כד 5); ישורון (דברים לב 15); ישראל (תהילים קמט 2); היהודים (אסתר ח 5); העברים (שמות ט 1); יושבי הארץ (הושע ד 1); ממלכת כוהנים (שמות יט 6).

פרשת "ויחי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויחי" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: בראשית מפרק מז פסוק כח עד וכולל פרק נ.

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרק ב.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביאור מילים נדירות (במקרא).

ביאור למילה שִׂכֵּל

פרשת "ויחי" מספרת על יעקב המתכונן למותו, ובתוך כך מברך את בניו ואת אפרים ומנשה בני יוסף. וכך מסופר: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה; שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (בראשית מח 14). מה משמעו של הפועל שִׂכֵּל? על פי המשתמע מהסיפור המקראי שִׂכּוּל הוא שינוי הסדר הרגיל, ובפרט החלפת ימין ושמאל. כך מבאר מילון העברית המקראית את המילה הזאת וכך גם משמעותה בימינו. אבל אולי יש לפועל שִׂכֵּל עוד גוונים של משמעות.

שִׂכֵּל היא מילה יחידאית  – היא מופיעה במקרא (בבניין פִּעֵל) רק במקום הזה. וכיוון שכך, היא מאפשרת פרשנויות שונות. למשל, רש"י קושר בין שִׂכֵּל ל שֵׂׂכֶל; וכך הוא אומר: "שִׂכל את ידיו – בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור ואף על פי כן לא שת ימינו עליו".

קשר אחר שאולי קיים הוא בין שִׂכֵּל ל סִכֵּל. כידוע  שׂי"ן (שמאלית) וסמ"ך מתחלפות לפעמים ביניהן. לדוגמה: שׂכין (משלי כג 2) – סכין;  שִׂכלוּת (קהלת א 17) – סִכלוּת (קהלת ב 13); תפש – תפס. אם כך, ייתכן שגם במקרה הזה חלו חילופי עיצורים ולמעשה  שִׂכל בא מ סִכֵּל. ואכן יש לשתי המילים האלה רכיב משמעות משותף: שיבוש, הפרעה של הסדר המקובל.

ואולי יש עוד משהו. אולי יש קשר משמעות גם בין  שִׂכל ל שׂכלוּת (טיפשות); אולי הכתוב רומז לנו שמעשהו של יעקב (שִּכול ידיו) הוא שכלות, כמו שסבר כנראה יוסף: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו ׁ(בראשית מח 17).

ביאור למילה נמרצת

ההפטרה לפרשת "ויחי" מספרת על דוד המלך שימיו קרבים למות, והוא מצווה על שלמה בנו ללכת בדרכי ה', וגם לחסל כמה חשבונות לא גמורים. אחד החשבונות האלה הוא עם שמעי בן גרא שקילל את דוד בברחו מפני אבשלום. וכך כתוב על שמעי: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל; הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו (שמואל-ב טז 8-7). ודוד אומר לשלמה: וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים; וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם … (מלכים-א ב 9-8).

מה משמעה של המילה נמרצת? לכאורה התשובה ברורה: משמעה (בפי דוד וגם בלשון ימינו) – חזקה, מלאת מרץ. ואכן מילון אבן שושן אומר: נמרץ = עז, תקיף; והוא גם מביא כדוגמה את דברי דוד ומפרש: קללה נמרצת = קללה חמורה.

הפועל מר"צ מופיע במקרא רק ארבע פעמים; שלוש פעמים בבניין נפעל (מלכים-א ב 8, איוב ו 28, מיכה ב 10), ופעם אחת בהפעיל (איוב טז 3). וכנראה שאין די במופעים האלה כדי לקבוע פרשנות מוסכמת. ואכן יש עוד ביאורים; להלן כמה מהם.

– מ.צ. קדרי אומר, ב"מילון העברית המקראית", ש נמרץ פירושו נחלש; ו"קללה נמרצת" היא קללה המביאה חולשה.

– רש"י, בבארו את הביטוי "קללה נמרצת", מפנה את הקורא לאיוב ו 28; שם כתוב: מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר. ועל הכתוב הזה רש"י אומר: "מה נמרצו – כמו קללה נמרצת, לשון 'דבר דבור על אופניו' (משלי כה); וכן 'נמלצו לחכי' (תהלים קיט) – כולן לשון מליצה הם. ולמ"ד מתחלפת ברי"ש". במילים אחרות, רש"י בעצם אומר כך: "קללה נמרצת" היא למעשה "קללה נמלצת" (למ"ד התחלפה ברי"ש), כלומר קללה רהוטה, אמורה היטב (דבר דבור על אופניו).

– רד"ק אומר: נמרצת = חזקה. והוא מוסיף שיש דרש המפרש את המילה נמרצת כראשי תיבות.

– ואכן ילקוט שמעוני מביא דרש המציג את המילה  נמרצת כראשי תיבות; וכך כתוב שם (ילקוט שמעוני, מלכים א' ב, סימן קע): "והוא קללני קללה נמרצת. אמר רבי אחא בר יעקב: נואף הוא; מואבי הוא; רוצח הוא; צורר הוא; תועבה הוא".   

פרשת "ויגש" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויגש" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: בראשית פרק מד פסוק 18 עד פרק מז פסוק 27

הפטרה: מתוך ספר יחזקאל פרק לז

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מתייחסים לתפוצתם של שמות פרטיים אלה או אחרים.

שמות חוזרים ושמות יחידאיים

פרשת"ויגש" מספרת על התוודעותו של יוסף לאֶחיו ועל רדתם של יעקב ובני ביתו למצרים. בין שאר ענייניה, הפרשה מונה את צאצאי יעקב שירדו מצריימה, ובין הנמנים נמצא גם אחד ששמו שאול: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן [בן יעקב] יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מו 10). ומתברר שמלבד שאול המלך יש במקרא עוד שלושה אנשים ששמם שאול, שכמעט לא מסופר עליהם דבר. אחד הוא שאול בן שמעון בן יעקב שכבר הזכרנו; השני הוא אחד ממלכי אדום הקדומים (בראשית לו 37); והשלישי הוא מצאצאי קהת בן לוי בן יעקב (דברי הימים א' ו 9).

עד כמה ובאלו נסיבות התופעה הזאת – מספר אנשים שנושאים אותו שם – נפוצה במקרא ולאיזה עניינים אחרים היא קשורה? כדי להתייחס לשאלה הזאת, ולו באופן חלקי, אני מעלה שתי הבחנות.

הבחנה אחת היא בין שמות חוזרים לשמות יחידאיים. לפי הגדרתנו כאן שם חוזר הוא שם שכמה אנשים במקרא נושאים אותו. לדוגמה: יונתן (ישנם במקרא תשעה אנשים ששמם יונתן); יהושע (ישנם שלושה ששמם יהושע); יהודה (חמישה); תמר (שלוש); מרים (שתיים).ושם יחידאי הוא שם שרק אדם אחד במקרא נושא אותו; לדוגמה: אברהם, משה, קהת, פרץ, בגתן.

 הבחנה שנייה היא בין אנשים ידועים לאנשים מוצנעים. האנשים והנשים הידועים הם אלה הממלאים תפקיד בלפחות עלילה מקראית אחת, אם לא בעלילות רבות או אף רבות מאוד; ומתוך כך שמם מוזכר במקרא כמה פעמים – או אף הרבה פעמים – בכמה פסוקים או פרקים או אף ספרים. כאלה הם כמובן עשרות גיבוריו הראשיים של המקרא, כמו אברהם, יצחק, יעקב, שמואל, דוד, ישעיהו, איוב ודומיהם; אבל גם מאות דמויות משניות כמו נוח, ישמעאל, יתרו,  בלעם, רחב, יפתח, מנוח, ירבעם. לעומת הידועים, יש במקרא מאות, ואולי אלפי, אנשים מוצנעים שמוזכרים במקרא רק פעם אחת, בדרך כלל בפסוק אחד בלבד; והמקרא אינו מספר עליהם דבר, מלבד אולי שהם צאצאים או אבות שלאחרים, או שהם נמנים עם רשימה כלשהי, למשל רשימת צאצאי יפת, או רשימת צאצאי יעקב שירדו איתו למצרים, או רשימת האנשים ששבו מהגולה עם זרובבל.

מתוך בחינת התפלגותם של השמות המקראיים לפי ההבחנות המצוינות לעיל ומתוך בירור הקשרים שבין שתי ההבחנות האלה, עולים הממצאים הבאים:

1.  רוב השמות המופיעים במקרא הם יחידאיים, כלומר משמשים רק אדם מקראי אחד.

2. רוב האנשים המופיעים במקרא נושאים שמות יחידאיים. [הממצא הזה עומד בפני עצמו ואינו נובע בהכרח מהממצא הראשון, שכן ייתכן לכאורה מצב שבו רוב השמות הם יחידאיים, אבל רוב האנשים נושאים שמות חוזרים].

3. רוב האנשים המוזכרים במקרא הם מוצנעים. יש במקרא מאות או אלפי אבות של, בנים של, מלכים, שרי צבא, משרתים וסתם אנשים, שבאו לפסוק אחד בלבד וחזרו אל חביונם.

4. בניגוד למצב הכללי שלפיו רוב האנשים המופיעים במקרא נושאים שמות יחידאיים (ממצא  2), רוב האנשים הידועים נושאים שמות חוזרים. לדוגמה: מתוך שנים עשר בני יעקב, שבעה נושאים שמות חוזרים; מתוך חמישה עשר הנביאים שיש בגינם ספר במקרא, תשעה נושאים שמות חוזרים; מתוך עשרים מלכי יהודה, שישה עשר נושאים שמות חוזרים.

5. הממצא החמישי עומד לכאורה בסתירה לממצא הרביעי. מתברר שלרוב אבות האומה יש דווקא שמות יחידאיים. למשל, לשישה מתוך שבעת האושפיזין – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ודוד – יש שם יחידאי; ורק ליוסף יש שם חוזר. וגם ארבע האימהות נושאות שמות יחידאיים.

בן אדם, בן בוזי

ההפטרה לפרשת "ויגש" מתחילה כך: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד… (יחזקאל לז 16-15) ".

לאורך כל ספר יחזקאל, כאשר ה' מדבר אל הנביא הוא לא מסתפק בשם הגוף (אתה), והוא מוסיף את הכינוי "בן אדם"; והכינוי הזה חוזר בספר יחזקאל 92 פעמים. מדוע ה' מכנה את יחזקאל "בן אדם"? הביאור "מצודת דוד", שנכתב עלידי רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17, אומר כך: "קְרָאוֹ 'בן אדם' כדי שלא יתגאה ויחשוב עצמו כאחד מן המלאכים לפי שראה המראה הגדולה הזאת" [כלומר ראה את מעשה המרכבה]. וגם רש"י אומר דברים דומים.

סממן אחר של הנמכה הוא שם אביו של יחזקאל – בוזי. רד"ק, בפירוש שלו לספר יחזקאל, מביא מהכתוב ב"תרגום ירושלמי": "יחזקאל נביא בר ירמיהו נביא; ונקרא ירמיהו בוזי על שהיו מבזין אותו". כלומר: על פי רד"ק, שלקח מ"תרגום ירושלמי", יחזקאל היה בנו של ירמיהו הנביא, וירמיהו נקרא בוזי כי היו מבזים אותו.

וב"ילקוט שמעוני" (ספר ירמיהו, פרק א', סימן רנ"ז) כתוב: "ויחזקאל, היו ישראל מזלזלים אחריו ואומרים 'לא מבני בניה של רחב הזונה הוא'; הוצרך הכתוב ליחסו [לציין את ייחוסו]: 'היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן'. ירמיהו, היו מזלזלים אחריו ואומרים 'לא מבני בניה של רחב הזונה הוא'; וצריך הכתוב ליחסו: 'דברי ירמיהו בן חלקיהו'". מהדברים האלה שב"ילקוט שמעוני" משתמע שלהיות מצאצאיה של רחב הזונה נחשב לכבוד גדול. ואכן התלמוד ומדרשים שונים ייחסו לרחב סגולות יקרות, למשל: רחב התגיירה והתחתנה עם יהושע; ויצאו ממנה שמונה נביאים ושמונה כוהנים (ראו הערך 'רחב' בויקיפדיה).

סימן אחר לצניעותו (או הצנעתו) של יחזקאל הוא מיעוט אזכור שמו. כאשר רוצים להאדיר מישהו חוזרים ומזכירים את שמו; אבל אצל יחזקאל, בכל ארבעים ושמונה פרקי הספר השם יחזקאל מוזכר רק פעמיים (בפרק א פסוק 3; ובפרק כד פסוק 24). זאת לעומת שפע האזכורים אצל הקולגות שלו: השם ירמיהו מופיע בספר ירמיהו 122 פעמים; והשם  ישעיהו מופיע בספר ישעיהו 33 פעמים.

פרשת "מִקץ" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "מִקץ" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית מפרק מא פסוק 1 עד פרק מד פסוק 17

ההפטרה:  מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת "מקץ" בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה: מתוך פרקים ב עד ד של ספר זכריה.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למספר 7.

שלוש שביעיות כפולות

פרשת "מקץ" ממשיכה לספר על יוסף במצרים – על מינויו לתפקיד המשנה למלך האחראי לכלכלת המדינה, ועל מפגשיו הדרמטיים עם אֶחיו ואביו. הפרשה נפתחת בחלומותיו של פרעה מלך מצרים. בחלום אחד שבע פרות רעות מראה אוכלות שבע פרות בריאות בשר; ובשני – שבע שיבולים שדופות בולעות שבע שיבולים בריאות ומלאות. יוסף פותר את החלומות: שני החלומות הם למעשה חלום אחד: בתחילה יהיו שבע שנות שובע, ואחריהן תבאנה שבע שנות רעב. וכמסופר הלאה, החלום אכן התממש.

המספר 7 תופס מקום חשוב בתרבות היהודית בכלל ובמקרא בפרט (וגם בתרבויות אחרות). להוציא המספר 2, הוא כנראה גם המספר השכיח ביותר במקרא.

בפרשה שלנו 7 מופיע בצורה מודגשת ומורכבת במיוחד: שלוש שביעיות כפולות. שביעייה כפולה אחת היא של פרות (שבע דקות ושבע בריאות); שביעייה כפולה שנייה היא של שיבולים (שבע שדופות ושבע מלאות); ושביעייה כפולה שלישית היא של שנים (שנות שובע ושנות רעב).

תבנית השביעיות הכפולות מופיעה במקרא בעוד מקומות, ומתוך כך אפשר לראותה גם כתבנית לשונית כללית; כצורה סגנונית שחוזרת ומופיעה בלשון פעם ועוד פעם. הנה שלוש דוגמאות:

דוגמה אחת: בסיפור המבול, ה' מורה לנוח להביא לתיבה בעלי חיים: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז 2).

כלומר שביעיה כפולה: שבעה זכרים ושבע נקבות.

דוגמה שנייה: בסיפור על יעקב העובד אצל לבן, מסופר על שתי תקופות עוקבות בנות שבע שנים כל אחת, שבהן יעקב עובד עבור שתי בנותיו של לבן: שבע שנים ראשונות, שבהן יעקב עובד עבור רחל, אבל במקום רחל הוא מקבל את לאה; ושבע שנים שניות, שבסופן הוא מקבל סוף סוף את רחל.

דוגמה שלישית: בסיפור על בלעם שנשלח על ידי בלק בן ציפור מלך מואב לקלל את ישראל כתוב: יֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (במדבר כג 1). במקום הזה יש לנו אפילו שביעייה משולשת (מזבחות, פרים, אילים).

שביעייה מושגית – שבעה עצמים שונים המאוגדים תחת גג מושגי אחד

המספר 7, המככב בפרשת "מקץ", לא עוזב אותנו גם בהפטרתה והוא מופיע בה פעמיים, בשני עניינים שונים. פעם אחת הוא מופיע בכתוב "כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם" (זכריה ג 9). יהושע שעליו מדובר כאן היה הכהן הגדול בימי זכריה; האבן שבה מדובר היא האבן הראשה של בית ה'; ושבע העיניים הן (על פי פרשנים) עיני ה' המשגיחות (ומכאן אולי הביטוי "להשגיח בשבע עיניים"). ופעם נוספת מופיע המספר 7 בהפטרה שלנו בכתוב: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ" (זכריה ד 2).

לכאורה, בשני הפסוקים שלעיל המספר 7 ממלא תפקיד פרטני – ציון כמות של עצם מסוים אחד ושל עצם מסוים שני. עם זאת, עצם השימוש במספר 7 – שימוש שחוזר במקרא במאות מקומות – הוא תבנית לשונית כללית.

למעשה יש בלשון העברית ובתרבות היהודית, וגם בתרבויות אחרות, צרור של תבניות הנסמכות על המספר 7. תבנית אחת כזאת היא התבנית השכיחה והפשוטה לכאורה שבה הכתוב מונה שבעה עצמים מאותו מין; למשל שבע שנים, שבע עיניים וכדומה. רוב המופעים של המספר 7 במקרא הם בתבנית הזאת. תבנית אחרת היא השביעייה הכפולה. בפרשת "מקץ" מופיעות שלוש שביעיות כאלו (פרות, שיבולים, שנים), וכבר דיברנו על כך לעיל. תבנית שלישית, שעליה אנחנו מרחיבים כאן, היא זו שבה שבעה עצמים – מוחשיים או מופשטים – מהווים ביחד תחום מושגי אחד מסוים. וכדי לחדד: לא מדובר בתבנית השכיחה של שבעה פרטים מאותו מין נעדרי זהות עצמית, אלא בשבעה עצמים שכל אחד מהם הוא מין או פרט שיש לו שם ושעומד גם בפני עצמו (אם כי יש להם מכנה משותף). ואפשר לקרוא לתבנית הזאת שביעייה מושגית. לדוגמה, הנה כמה שביעיות כאלה:

שבעת המינים. שבעת המינים הם שבעה מיני גידולים שארץ ישראל התברכה בהם, כפי שכתוב בספר דברים (ח 8-7): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה,  … אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.". הדבש המוזכר בפסוק משמעו תמר, שממנו מפיקים דבש תמרים.

שבעה אושפיזין. שבעת האושפיזין (האורחים) הם שבעה מאבות העם היהודי, שעל פי הקבלה באים להתארח בסוכותיהם של בני ישראל בשבעת ימי חג הסוכות. על פי המסורת, בכל יום מגיע לסוכה אחד מן השבעה – הוא מגיע בראש ואליו נלווים יתר האורחים. ואלה השבעה: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד.

שבע ברכות. "שבע ברכות" הן מקבץ של ברכות הנאמרות בטקס הנישואים היהודי.

שבעת החטאים. "שבעת החטאים" הוא מושג נוצרי שמתכונתו הנוכחית נקבעה במאה ה-13 על ידי תומאס אקווינס. ואלה החטאים: גרגרנות; חמדנות; כעס; עצלות; גאווה; קנאה; תאוות בשרים. גם ספר משלי (פרק ו פסוקים 19-16) מונה שבעה חטאים: "עֵינַיִם רָמוֹת; לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי; לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן;  רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה; יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים."

שבעת פלאי עולם. "שבעת פלאי עולם" הוא כינוי שניתן ביוון העתיקה ובאימפריה הרומית לשבעה מבנים, מיוחדים ומפורסמים שבנה האדם: הגנים התלויים בבבל; מקדש ארטמיס באפסוס; פסל זאוס באולימפיה; המאוזוליאום בהאליקרנאסוס; הקולוסוס מרודוס (פסל ענק של אל השמש הליוס); המגדלור באלכסנדריה; הפירמידה הגדולה של גיזה.

שבע החוכמות. בימי הביניים היה מקובל שיש שבע חוכמות. על פי אחת הגירסות שבע החוכמות הן: אריתמטיקה; גיאומטריה; מוזיקה; אסטרונומיה; טבע; תיאולוגיה; פילוסופיה. המקור לקביעת מספר החוכמות הוא אולי ספר משלי, שבו כתוב: חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט 1).

ויש גם שבע מצוות בני נוח; שבעה ימי חג בשנה; שבע נביאות שהתנבאו לישראל (על פי התלמוד, מסכת מגילה י"ד ע"ב, שבע הנביאות הן שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר). ויש בוודאי עוד.

תבנית השביעיות המושגיות אינה יחידה בסוגה. הנה עוד שתי תבניות דומות:

רביעיות מושגיות; למשל ארבע רוחות השמיים, ארבע עונות השנה, ארבע אימהות, ארבעה בנים, ארבע מיתות בית דין.

עשיריות מושגיות; למשל  עשרת הדיברות, עשרה בני המן, עשר המכות.

 

 

פרשת "וישלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "וישלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק לב פסוק 4 עד פרק לו (כולל)

הפטרה: עובדיה פרק א כולו.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העיונים: שניהם נוגעים להכפלות וכְּפָלים.

הכפלת מילים

פרשת "וישלח" כוללת שני סיפורים עיקריים. סיפור אחד הוא על המפגש בין יעקב, החוזר מפדן לארץ כנען, לבין עשו אחיו. והסיפור השני הוא על דינה בת יעקב ולאה שנאנסה על ידי שכם בן חמור, ועל נקמתם של אחֵיה שמעון ולוי באנשי שכם. ויש בפרשה גם הרבה פרטים גנאולוגיים והיסטוריים על עשו ועל עם אדום שיצא ממנו. אבל אנחנו עוסקים כאן בענייני לשון.

הבה נסתכל על הפסוק הבא המופיע בפרשה שלנו: כִּי אָמַר [יעקב] אֲכַפְּרָה פָנָיו [של עשו] בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי (בראשית לב 21). ארבע פעמים חוזרת בפסוקהזה המילה פנים, בצורות ובצירופים שונים. האם רק מקרה יש כאן, או אולי דפוס סגנוני מכוון?

התשובה לשאלה הזאת נמצאת בעיניו (או אוזניו) של הקורא. אני כשלעצמי חושב שכותב הפסוק שלנו השתמש כאן באופן מכוון בדפוס סגנוני ידוע ונפוץ שמופיע בשירה וגם בפרוזה, במקרא וגם לא במקרא.
את הדפוס הזה אפשר לתאר כך: באותו משפט (או פסוק) מופיעות כמה מילים הגזורות משורש אחד; ולפעמים זו אפילו אותה המילה שחוזרת במשפט. הנה קומץ דוגמאות: עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה 12). הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א 2);"מי יודע עיר לישטינא? עיר לישטין אני יודע!" (ח.נ. ביאליק, מי יודע עיר לישטינא). "והנה יום אחד נשמעה שמועה" (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 165). "בַּלילות אפל וקר. בימים מואר וקר. בחורף קר. בחדר מואר." (דוד אבידן, דיון דחוף). ויש עוד מיליון דוגמאות אחרות.  

[למעשה דפוס המילים החוזרות קיים גם ביצירות לא מילוליות. למשל במוזיקה: רצף צלילים מסוים החוזר פעם אחרי פעם באותו משפט מוזיקלי; לדוגמה, ארבעת הצלילים – שלושה קצרים ורביעי ארוך – המופיעים שוב ושוב במשפטים הראשונים של הסימפוניה החמישית של בטהובן. חזרות מסוג זה יש ובהרבה מאוד יצירות מוזיקליות, שלא לדבר על שירים ופזמונים].

וכמו כדי לחזק את ההבחנה שהחזרה על המילה פנים בפסוק שלנו אינה מקרית, חוזרת הפרשה שלנו ומביאה עוד שני פסוקים שיש בהם חזרת מילים.

וַיָּקָם [יעקב] בַּלַּיְלָה [ה]הוּא …וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם [את נשיו וילדיו] וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ (בראשית לב 24-23). ארבע פעמים חוזרות בפסוק הזה נגזרות של השורש עב"ר.

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לו 31). וראו זה פלא, שוב ארבע חזרות – על מילים מהשורש מל"ך.

כפל משמעות

ההפטרה לפרשת "וישלח" – הפרק היחיד של ספר עובדיה – היא נבואה על חורבן אדום. זאת לעומת הפרשה עצמה, המספרת על המפגש המוצלח בין יעקב לבין עשו אחיו שוחר השלום.

הבה נסתכל על הכתוב הבא מתוך ההפטרה: בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו (11). המילה  חילו כאן היאצורת סמיכות של חַיִל. משמעויותיה המקראיות של חיל הן כוח, הצלחה, צבא, או עושר; וכאן משמעה, על פי הפרשנים, "עושר";  כפי שהפירוש "מצודת ציון" מפרש: "חילו – ענין עושר; כמו 'ועזבו לאחרים חילם' (תהילים מט 11)".

אבל נראה – לפחות בעיני – שיש לנו כאן כפל משמעות; שכן המילה  חֵילו גם רומזת על המילה  חֵיל, שמשמעה חפירה (תעלה) מחוץ לחומה. הרמיזה הזאת אינה רק דרך דמיון הצורה, אלא גם דרך ההקשר והתוכן: החומה, השערים והחֵיל הם ביצורים שעיר בצורה מתבצרת על ידם; והנה המילה חילו (עושרו) מוקבלת בפסוק שלנו (עובדיה א 11) למילה  שעריו, וכך המשמעות הנרמזת – חֵיל (חפירה) – מתיישבת היטב עם תמונת החילות המסתערים על העיר. ועוד: ההקבלה של עובדיה (חילו – שעריו) מזכירה תקבולת שמופיעה בתהילים: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב 7). בפסוק הזה המילה חילך היא נטייה של חֵיל (חפירה) והיא מוקבלת ל אַרְמְנוֹתָיִךְ. ולסיכום: המילה חילו בפסוק שלנו מעובדיה, שמשמעה "עושרו", מזכירה, ואולי גם נושאת, משמעות נוספת – חפירה מחוץ לחומה.

כפל משמעות כגון זה שראינו לעיל, גם אם הוא סמוי ממבט ראשון, הוא סוג של אמצעי סגנוני שהכותב נוקט בו כדי להעשיר ולהעמיק את הכתוב, ואכן יש אצל עובדיה עוד כפל כזה: נסתכל על הפסוק וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם (18). משמעה כאן של המילה דלקו היא הדליקו, שרפו (הפירוש "מצודת דוד" אומר: "ודלקו בהם – ישראל ידליקו את בית עשו וישרפם"). אבל לפועל דלק יש עוד משמעות – רדף; ונראה שגם היא קיימת כאן; כלומר, יש כאן כפל משמעות.

ואם הקורא חושב שהתובנות המוצעות לעיל הן ספקולציות נועזות מדי, אני מציע לו להסתכל בספרו של פרופ' יאיר זקוביץ "המילון המקראי הסמוי מן העין", ששם ימצא תובנות נועזות פי עשר.

פרשת "ויצא" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויצא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק כח פסוק 10 עד פרק לב פסוק 3.

ההפטרה: מתוך הושע פרקים יא עד יד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העניינים: שניהם נוגעים לגנֵבות ומרמה.

גניבת לבבות

פרשת "ויצא", ובעיקר בפרק לא, עוסקת הרבה בגניבות: רחל גונבת את התרפים של לבן – וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ (בראשית לא 19);יעקב גונב את לב לבן – וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא (שם שם 20); לבן בא בטענות אל יעקב –  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי (שם שם 26); לבן גם מאשים את יעקב בגנבת התרפים – לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי (שם שם 30); יעקב טוען שגוּנב על ידי לבן – גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה (שם שם 39).

הבה נסתכל על הביטוי "ויגנוב את לב", המופיע גם בדברי המספר וגם בדברי לבן.

הביטוי הזה מופיע במקרא רק בעוד מקום אחד – בשמואל ב': וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (טו 6). משמעו של הביטוי הזה, גם בפרשה שלנו וגם בשמואל ב', הוא "לרמות, להונות". עם זאת, בלשון הדיבור של זמננו המושג "גניבה", ובתוך כך "גניבת לב", מייצג לפעמים פעולה או רגש חיוביים. כמו למשל בהיגדים הבאים: "בהופעתה המקסימה היא גנבה את ליבם של כל הנוכחים"; "כל השחקנים בסרט היו טובים, אבל הילד גנב את ההצגה"; "הכובע הזה מגניב".

השימוש במילה  גנב (על צורותיה השונות) לייצוג מצבים חיוביים הוא חלק מתופעה לשונית רחבה יותר שבה מילים שמשמעותן המקורית היא שלילית מייצגות משמעויות חיוביות. בעיקר נפוצה התופעה הזאת בשפת הדיבור של זמננו. הנה כמה דוגמאות:

"אני מתגעגע אליו ואני מת לראות אותו".

"הייתה לו הופעה הורסת; הקהל ממש השתולל".

"היופי שלה משגע את כל הבחורים".

"עשינו אתמול מכה יפה".

"הזמר הזה נהדר; אני חולה על השירים שלו".

"הבחורה הזאת היא ממש פצצה".

יעקב העוקב

בהפטרה לפרשת "ויצא" אנחנו מוצאים את הפסוק הבא: ְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו, כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ; בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו (הושע יב 4-3). מה משמעו במקרא של הפועל  עקב? הפועל  עקב מופיע במקרא רק שלוש פעמים. פעם אחת בדברי עשו: וַיֹּאמֶר [עשו] הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם – אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (בראשית כז 36);. משמעו כאן של  עקב, על פי הפרשנים וגם כפי שברור מתוך ההקשר, הוא "הונה, רימה".

הפעם השנייה (על פי סדר הדברים במקרא) שבה מופיע הפועל  עקב היא בדברי ירמיהו: וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב (ירמיהו ט 3). גם כאן משמעו של  לעקב הוא "לרמות". לכאורה ירמיהו לא מזכיר את יעקב, אבל הרמז עבה כקורה: גם ענייני אחים יש כאן וגם הצורה "יעקב". וזה מה שאומר המלבי"ם  על הפסוק הזה: "עקוב יעקב – מעִניין מירמה; ועניינו שמסבב אותו במעגלים סבוכים לרמאות; ולקח מליצתו מן האח [עשו] שאמר עליו [על יעקב] הכי קרא שמו יעקב ויעקבני".

הפעם השלישית שבה מופיע  במקרא הפועל  עקב היא בפסוק שלנו מהושע (בבטן עקב את אחיו…). על פי רוב הפרשנים המשמעות של "עקב את אחיו" כאן היא "אחז אותו בעקבו". למשל, הפירוש "מצודת דויד" אומר: "בבטן עקב את אחיו – ר"ל [רוצה לומר] הלא יעקב אביהם עודו בבטן אמו אחז בעקב עשו אחיו". אבל יש מבארים שגם כאן מבארים עקב=רימה; למשל אבן שושן בקונקורדנציה שלו.

תהיה הפרשנות של הפסוק בהושע אשר תהיה, מספיקים לנו שני המופעים האחרים של הפועל  עקב (בבראשית ובירמיהו) כדי לסמן תופעה לשונית: אמנם השם יעקב גזור מהמילה  עָקֵב (וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, בראשית כה 26), אבל עשו גוזר ממנו פועל כללי שמשמעותו "רימה". והפועל הזה, במשמעות זאת, משמש גם את ירמיהו, ואולי גם את הושע, בהתייחסותם לעם יעקב. ובכל שלוש הפעמים מוזכר, אם באופן ישיר (בראשית, הושע) ואם ברמז (ירמיהו), מקורו של הפועל, כלומר יעקב.

התופעה שלפיה שם פרטי של אדם משמש מקור למושג כללי – שם עצם, תואר או פועל – נפוצה למדי בלשון; לא רק במקרא, אלא גם, ואולי בעיקר, בזמננו. הנה כמה דוגמאות:


אדם, בן אדם –יצור אנושי. על שם אדם הראשון.

ישראל – עם ישראל. על שמו של יעקב-ישראל בן יצחק. וכך גם עמים אחרים שנקראים על שם אבותיהם, כמו עמון, מואב, ישמעאל ועוד.

להתייהד –  להתגייר, להיעשות יהודי. על שם יהודה בן יעקב שעל שמו קרוי העם היהודי.

צעד נחשוני – צעד נועז, ראשון לפני כולם. על שם נחשון בן עמינדב שעל פי המסורת קפץ ראשון לים סוף עוד לפני שהים נבקע. 

קוויזלינג – בוגד. על שמו של וידקון קוויזלינג, ראש ממשלת נורבגיה בזמן מלחמת העולם השנייה, ששיתף פעולה עם הנאצים.

החלטה בן-גוריונית. החלטה לאומית גורלית, נועזת וחד משמעית. על שם דוד בן-גוריון שקיבל כמה החלטות כאלה, למשל ההחלטה להכריז על הקמת המדינה.

 כלנתריזם – מעבר מסיעה אחת לשנייה (בכנסת או ברשות מקומית) תמורת טובת הנאה. על שמו של רחמים כלנתר חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים שעשה מעשה כזה.

מרקסיזם –  האידיאולוגיה שפיתח קרל מרקס. ובאופן דומה גם דרוויניזם, מק-קארתיזם ועוד.

לגמוז – לקטול ולבטל בביקורת. ביטוי שהמציא אפרים קישון על שם מבקר התיאטרון חיים גמזו, שהיה ידוע בביקורותיו החריפות.